הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הבוקר נראה כמו כל בוקר אחר בשנים האחרונות. ג'וזף פתח את התריסים מתוך הרגל ישן, הדליק את האורות ופנה להעיר את בנו.
"בוקר טוב, רונלד. לקום, הגיע הבוקר".
"אבא, תכבה את האור", מצמץ רונלד כשהוא מכסה את ראשו בשמיכה. "זה מסנוור".
"בוקר. צריך לקום".
לאחר שעה קלה כבר היו האב הבן רכובים על האופניים בדרכם לבית הספר.
"היינו יכולים להרוויח עוד שעה כל בוקר אם היינו נוסעים במכונית או באוטובוס כמו כל האחרים", התלונן רונלד. "לא הייתי צריך לקום כל כך מוקדם".
"אתה צודק. אבל זמן זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אתה יודע שאנחנו נמנים על חברי ברית"---
"ברית השמשאים. אני יודע". נאנח רונלד. "אבל מה כבר יקרה אם נסע פעם אחת ברכב? כל החברים כבר צוחקים עליי. נמאס לי להיות שמשאי".
"אנחנו מצילים את העולם"
"די כבר עם הדרמטיות הזו. מצילים את העולם. אפשר לחשוב..."
"טוב, הגענו לבית הספר. להתראות רונלד. תלמד טוב".
בערב התיישבה קרולינה ליד בנה ולטפה את ראשו. "מה יש רונלד? למה אתה נראה עצוב?
"אני בכלל לא עצוב".
"אז מה?"
"כלום. זה בכלל לא אכפת לי".
"מה קרה שבכלל לא אכפת לך ממנו?" חייכה אמא.
"סתם. היום רציתי לשחק עם דיוויד בגיימג'ול החדש שהוא הביא. הוא שיתף מלא ילדים ורק אותי הוא לא רצה לשתף. הוא אמר לי 'אני לא משחק עם שמשאים. לך תשחק עם האופניים שלך'".
"אוי. זה באמת לא נעים". השתתפה אמא בצערו.
"נמאס לי כבר. למה אנחנו שמשאים? למה צריך בכלל שמשאים?"
"בוא חמוד, תתארגן מהר לשינה ואני אספר לך את כל הסיפור".
אחרי ארוחת ערב ומקלחת נעימה התיישבה קרולינה ליד בנה, "הכל התחיל לפני עשרים שנה", פתחה.
"אני לא אסבך אותך עם נתונים ומונחים מדעיים כמו התחממות גלובלית ואפקט החממה, אבל כדור הארץ הגיע אז למצב שבו הוא עמד לפני סכנה קיומית מיידית.
אני זוכרת את השנים הללו כמו קטסטרופה אחת מתמשכת. הימים היו חמים מנשוא, הטמפרטורות בקיץ היו בלתי נסבלות. הקרחונים הלכו ונמסו, מה שגרם לעלייה של גובה פני הים וסכנה לערי החוף. מי האוקיינוסים הפכו להרבה יותר מלוחים וזה פגע באקולוגיה בכל מיני רמות, למשל, כמעט ואי אפשר היה להשיג דגים. וזה עוד הנזק הכי קטן. אגמים ונהרות התייבשו כך שהיה מחסור במים לשתיה, מה שגרם למשבר חקלאי חסר תקדים. זה הביא להתפשטות של מחלות ומגיפות ומכאן המצב הלך והחריף כל הזמן. שיטפונות, בצורות, גלי חום והוריקנים. תחושה של סוף העולם.
ועידות האקלים הבינלאומיות הפכו לנושא הכי חם, תרתי משמע... כולם חיפשו איך אפשר לפתור את המשבר, לא היה אחד שלא הבין שאם לא תיעשה פעולה דרסטית - כדור הארץ יהפוך תוך כמה שנים לבית קברות אחד גדול.
ואז הגיע הרעיון הגאוני של פרופסור דארקן דסאן.
דארקן דסאן היה פיזיקאי ואקולוג מבריק שזכה בהמשך גם לפרס נובל. הוא הגה רעיון להעלות כלי טיס מיוחדים לגובה של עשרים ק"מ, לשכבה העליונה של האטמוספרה, ושם לפזר חומר מיוחד שנקרא חומצה גופריתית מהודרטת. החומר הזה ייצור שכבה שתחצוץ בפני הקרינה המסוכנת ובמילים פשוטות - תסתיר את השמש. תחשיך את כדור הארץ.
כמובן שבהתחלה זה היה נשמע רעיון מופרע, אבל עם הזמן אנשים ומדינות הלכו והשתכנעו שזהו הפיתרון היחיד למצב. כדי שכדור הארץ ישרוד, עליו לוותר על השמש.
ועדיין, לא כל כך מהר האנושות הסכימה לחיות בלילה תמידי. רק כשחצי מלוס אנג'לס נמחק בגלל הצפה של מי ים ואלפי אנשים נספו, העולם התעורר סופית והבין שאין ברירה אלא ליישם את הפיתרון של פרופסור דסאן לפני שכולנו טובעים.
הפרויקט השאפתני יצא לדרך. המטוסים עלו לשמיים, פיזרו את החומצה ולילה ירד על העולם. החודש הראשון היה הכי קשה. פתאום לקום לבוקר חשוך, צהריים ללא אור, וערב ללא תקווה לזריחה שתבוא מחר. אנשים רבים נכנסו לדיכאון.
ועידת האקלים הבטיחה שהפיתרון הוא זמני בלבד. זה יקח רק כמה חודשים, ואז נוכל להפסיק עם זה. אם רק יהיו מספיק אנשים שיקחו אחריות ויפסיקו לפלוט גזי חממה.
בשבועות הראשונים כולם הקפידו על ההמלצות. אבל לאט לאט רוב האנשים התחילו להתרגל לזה שאין שמש. היו אפילו כמה יתרונות במצב החדש. תוך שבועות ספורים כמעט כולם חזרו למנהגיהם הישנים.
אבל הייתה קבוצה לא מבוטלת של אנשים שעוד התגעגעו לשמש. הם הפגינו בכל מיני מקומות, ערכו כנסי הסברה וניסו לשכנע את העולם להפסיק לזהם, לסגור את המפעלים התעשייתיים, לא לנסוע ברכבים ובמטוסים כדי להפחית את פליטת גזי החממה כדי שנוכל לקבל בחזרה את השמש. 'השמשאים', כך קוראים לנו. חובבי השמש.
לצערי הרב רוב העולם התרגל למצב הנוכחי. אף אחד לא מוכן לוותר על הנוחות שלו בשביל לקבל בחזרה אור יום. אנחנו השמשאים מהווים אחוז קטן מאוכלוסיית העולם. אבל אנחנו פה. לא מוותרים. מוסיפים לנסות ולשכנע עוד ועוד אנשים להצטרף אלינו. ממשיכים להתעקש לא לנסוע ברכבים ובמטוסים ולא לרכוש תוצרים של תעשייה מזהמת.
"מה הבעיה?" אומרים לנו האנשים. "מה חסר לכם? אין אור? יש אור. יש פנסי רחוב. אי אפשר לייבש כביסה בחוץ? בשביל זה יש מייבשים חשמליים". לך תסביר להם שזה לא עניין טכני של אור או של ייבוש כביסה.
יום. שמש. זה משהו אחר לגמרי. אתה לא מבין רונלד, כמה אנחנו מתגעגעים ליופי של הזריחות והשקיעות. לצבעים חיים ואמיתיים, לראות את הטבע, לאור החזק שמציף את כל העולם. ליום, פשוט יום.
"אבל מה זה באמת?" שאל רונלד בעיניים פעורות. "מה זה יום?!"
"אי אפשר אפילו להסביר. אני יכולה אולי להראות לך תמונות, אבל זה לא זה. שום דבר לא ישווה לעולם האמיתי שבו חיינו.
נכון, רוב העולם לא איתנו. יש כאלה שצוחקים עלינו, שאפילו לא מבינים בשביל מה אנחנו מנסים לפעול. יותר ויותר אנשים כבר לא ממש לא זוכרים את החיים שהיו פעם. הם חיים בחושך וטוב להם עם זה. צעירים כמוך מעולם לא ראו יום אמיתי.
אבל אנחנו בשליחות. היחידים שעוד מבינים מה זה אור אמיתי. ואנחנו נמשיך ונתמיד במעשינו עד שנחזיר את השמש".
אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.
"בוקר טוב, רונלד. לקום, הגיע הבוקר".
"אבא, תכבה את האור", מצמץ רונלד כשהוא מכסה את ראשו בשמיכה. "זה מסנוור".
"בוקר. צריך לקום".
לאחר שעה קלה כבר היו האב הבן רכובים על האופניים בדרכם לבית הספר.
"היינו יכולים להרוויח עוד שעה כל בוקר אם היינו נוסעים במכונית או באוטובוס כמו כל האחרים", התלונן רונלד. "לא הייתי צריך לקום כל כך מוקדם".
"אתה צודק. אבל זמן זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אתה יודע שאנחנו נמנים על חברי ברית"---
"ברית השמשאים. אני יודע". נאנח רונלד. "אבל מה כבר יקרה אם נסע פעם אחת ברכב? כל החברים כבר צוחקים עליי. נמאס לי להיות שמשאי".
"אנחנו מצילים את העולם"
"די כבר עם הדרמטיות הזו. מצילים את העולם. אפשר לחשוב..."
"טוב, הגענו לבית הספר. להתראות רונלד. תלמד טוב".
בערב התיישבה קרולינה ליד בנה ולטפה את ראשו. "מה יש רונלד? למה אתה נראה עצוב?
"אני בכלל לא עצוב".
"אז מה?"
"כלום. זה בכלל לא אכפת לי".
"מה קרה שבכלל לא אכפת לך ממנו?" חייכה אמא.
"סתם. היום רציתי לשחק עם דיוויד בגיימג'ול החדש שהוא הביא. הוא שיתף מלא ילדים ורק אותי הוא לא רצה לשתף. הוא אמר לי 'אני לא משחק עם שמשאים. לך תשחק עם האופניים שלך'".
"אוי. זה באמת לא נעים". השתתפה אמא בצערו.
"נמאס לי כבר. למה אנחנו שמשאים? למה צריך בכלל שמשאים?"
"בוא חמוד, תתארגן מהר לשינה ואני אספר לך את כל הסיפור".
אחרי ארוחת ערב ומקלחת נעימה התיישבה קרולינה ליד בנה, "הכל התחיל לפני עשרים שנה", פתחה.
"אני לא אסבך אותך עם נתונים ומונחים מדעיים כמו התחממות גלובלית ואפקט החממה, אבל כדור הארץ הגיע אז למצב שבו הוא עמד לפני סכנה קיומית מיידית.
אני זוכרת את השנים הללו כמו קטסטרופה אחת מתמשכת. הימים היו חמים מנשוא, הטמפרטורות בקיץ היו בלתי נסבלות. הקרחונים הלכו ונמסו, מה שגרם לעלייה של גובה פני הים וסכנה לערי החוף. מי האוקיינוסים הפכו להרבה יותר מלוחים וזה פגע באקולוגיה בכל מיני רמות, למשל, כמעט ואי אפשר היה להשיג דגים. וזה עוד הנזק הכי קטן. אגמים ונהרות התייבשו כך שהיה מחסור במים לשתיה, מה שגרם למשבר חקלאי חסר תקדים. זה הביא להתפשטות של מחלות ומגיפות ומכאן המצב הלך והחריף כל הזמן. שיטפונות, בצורות, גלי חום והוריקנים. תחושה של סוף העולם.
ועידות האקלים הבינלאומיות הפכו לנושא הכי חם, תרתי משמע... כולם חיפשו איך אפשר לפתור את המשבר, לא היה אחד שלא הבין שאם לא תיעשה פעולה דרסטית - כדור הארץ יהפוך תוך כמה שנים לבית קברות אחד גדול.
ואז הגיע הרעיון הגאוני של פרופסור דארקן דסאן.
דארקן דסאן היה פיזיקאי ואקולוג מבריק שזכה בהמשך גם לפרס נובל. הוא הגה רעיון להעלות כלי טיס מיוחדים לגובה של עשרים ק"מ, לשכבה העליונה של האטמוספרה, ושם לפזר חומר מיוחד שנקרא חומצה גופריתית מהודרטת. החומר הזה ייצור שכבה שתחצוץ בפני הקרינה המסוכנת ובמילים פשוטות - תסתיר את השמש. תחשיך את כדור הארץ.
כמובן שבהתחלה זה היה נשמע רעיון מופרע, אבל עם הזמן אנשים ומדינות הלכו והשתכנעו שזהו הפיתרון היחיד למצב. כדי שכדור הארץ ישרוד, עליו לוותר על השמש.
ועדיין, לא כל כך מהר האנושות הסכימה לחיות בלילה תמידי. רק כשחצי מלוס אנג'לס נמחק בגלל הצפה של מי ים ואלפי אנשים נספו, העולם התעורר סופית והבין שאין ברירה אלא ליישם את הפיתרון של פרופסור דסאן לפני שכולנו טובעים.
הפרויקט השאפתני יצא לדרך. המטוסים עלו לשמיים, פיזרו את החומצה ולילה ירד על העולם. החודש הראשון היה הכי קשה. פתאום לקום לבוקר חשוך, צהריים ללא אור, וערב ללא תקווה לזריחה שתבוא מחר. אנשים רבים נכנסו לדיכאון.
ועידת האקלים הבטיחה שהפיתרון הוא זמני בלבד. זה יקח רק כמה חודשים, ואז נוכל להפסיק עם זה. אם רק יהיו מספיק אנשים שיקחו אחריות ויפסיקו לפלוט גזי חממה.
בשבועות הראשונים כולם הקפידו על ההמלצות. אבל לאט לאט רוב האנשים התחילו להתרגל לזה שאין שמש. היו אפילו כמה יתרונות במצב החדש. תוך שבועות ספורים כמעט כולם חזרו למנהגיהם הישנים.
אבל הייתה קבוצה לא מבוטלת של אנשים שעוד התגעגעו לשמש. הם הפגינו בכל מיני מקומות, ערכו כנסי הסברה וניסו לשכנע את העולם להפסיק לזהם, לסגור את המפעלים התעשייתיים, לא לנסוע ברכבים ובמטוסים כדי להפחית את פליטת גזי החממה כדי שנוכל לקבל בחזרה את השמש. 'השמשאים', כך קוראים לנו. חובבי השמש.
לצערי הרב רוב העולם התרגל למצב הנוכחי. אף אחד לא מוכן לוותר על הנוחות שלו בשביל לקבל בחזרה אור יום. אנחנו השמשאים מהווים אחוז קטן מאוכלוסיית העולם. אבל אנחנו פה. לא מוותרים. מוסיפים לנסות ולשכנע עוד ועוד אנשים להצטרף אלינו. ממשיכים להתעקש לא לנסוע ברכבים ובמטוסים ולא לרכוש תוצרים של תעשייה מזהמת.
"מה הבעיה?" אומרים לנו האנשים. "מה חסר לכם? אין אור? יש אור. יש פנסי רחוב. אי אפשר לייבש כביסה בחוץ? בשביל זה יש מייבשים חשמליים". לך תסביר להם שזה לא עניין טכני של אור או של ייבוש כביסה.
יום. שמש. זה משהו אחר לגמרי. אתה לא מבין רונלד, כמה אנחנו מתגעגעים ליופי של הזריחות והשקיעות. לצבעים חיים ואמיתיים, לראות את הטבע, לאור החזק שמציף את כל העולם. ליום, פשוט יום.
"אבל מה זה באמת?" שאל רונלד בעיניים פעורות. "מה זה יום?!"
"אי אפשר אפילו להסביר. אני יכולה אולי להראות לך תמונות, אבל זה לא זה. שום דבר לא ישווה לעולם האמיתי שבו חיינו.
נכון, רוב העולם לא איתנו. יש כאלה שצוחקים עלינו, שאפילו לא מבינים בשביל מה אנחנו מנסים לפעול. יותר ויותר אנשים כבר לא ממש לא זוכרים את החיים שהיו פעם. הם חיים בחושך וטוב להם עם זה. צעירים כמוך מעולם לא ראו יום אמיתי.
אבל אנחנו בשליחות. היחידים שעוד מבינים מה זה אור אמיתי. ואנחנו נמשיך ונתמיד במעשינו עד שנחזיר את השמש".
אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אביגלוש, אוראל סולטן ו-צביה ר.3 //