הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
השקוף
אני יושב בעמדה שלי, כמו בכל יום, מעיף מבט חטוף על פני העוברים והשבים ואלו שסתם מסתובבים בין החנויות. אהה ואלה שמפרגנים לעצמם פיצה עם גבינה צהובה ממוסטקת. קופת החולים ממול מלאה באמהות וילדים וקצת אבות. הכל נראה כמו תמיד בשעת אחרי צהריים רגילה שכזאת. מן ערבוביה של צבעים. אחרי שאתה יושב כל יום ורואה אנשים, אתה בעצם רואה רק צבעים זזים.
הנה הילד התורן שמחריש אוזניים כי הוא רוצה את המכונית האדומה עם השלט שעומדת בחלון הראווה. כבר אמרתי פעם לדני שזה צער בעלי חיים. מה, מה עשיתי רע שמגיע לי כזה רעש איום ונורא?
העיתון פרוס כמעט על כל השולחן מלפני. בעמוד הימני כתוב מידע על אולי תרופה חדשה שנמצאה לחולי סרטן ומצד שמאל יש תשבץ מלא חלקית. נתקעתי על ההגדרה של מג. מאיפה אני יודע מה זה מג?
והביבי הזה, פשייי, מסכן, מה שעושים ממנו. שק חבטות.
אנשים חולפים על פני כאילו אני אוויר. כבר התרגלתי לזה. רק כשאני רוצה לסגור, אז הם נזכרים שאני קיים. מתחננים כאילו אני אלוקים
ומצליחים לספר את כל הצרות שלהם בעשר שניות. מעניין למה צריך שעה כדי לשבת אצל פסיכולוג. אפשר להסתדר יופי עם פחות. אני אשאל את ענת. אולי הפסיכולוג שלה יסכים ויעלה לי קצת פחות. גם ככה אני לא גומר ת'חודש.
או, הנה האישה הזאת עם התאומים. באה לפה הרבה. היא בסדר דווקא. אני עוזר לה לפתוח את הדלת והיא תמיד אומרת תודה. יש גם אנשים טובים בעולם.
הנה זוג מתקרב, הם מדברים קצת בקול מידי. ששש תהיו רגע בשקט.
"הכל בגללך!", עיניה רושפות. "בגללי??? את אמרת לי לבוא איתך!!!"
עכשיו היא עושה פרצוף נעלב ונהיה שקט.
אוויר. כבר אמרתי? לידי גם בוכים בפלאפון שאין דופק והרופאה אמרה שלא נורא, יבוא אחר.
מה זה? מה אני שומע? זה ילד או חתול מיילל? ילד. ואין שום קול של אמא שאומרת לו להיות בשקט אז אני קם לבדוק ומהתזוזה שלי נשפך קצת קפה - שבדיוק פירגנתי לי היום - על העיתון.
"יופי!" אני מפטיר בעצבים. אבל ממשיך לכיוון הבכי, דואג שהעמדה תישאר בהישג עין.
"היי ילד! מה קרה? איבדת את אמא?
איך קוראים לך?"
"אואההההה אההה בבבב אההה"
"היי קטנצ'יק! אם לא תגיד, איך נדע מה קרה ומי אתה?
של מי הילד הזה?" אני מרים את העיניים ומעלה טון. כולם מסתובבים, מסתכלים על הילד, רואים שהוא לא שלהם, בודקים שבמקרה לא אבד להם גם ילד, וממשיכים הלאה.
והילד עדיין בוכה.
"טוב, חלאס! דיי לבכות! בעצם 'תה נראה לי בחור גדול!"
לשמע צמד המילים האחרון, הוא פוקח עיניים גדולות ואז מפתיע אותי... וממשיך לבכות!
"טוב, טוב, תירגע. בוא, אני אדאג שמישהו יקח אותך למשרד הראשי למעלה והם יכריזו ברמקול: אמא של אואהההה, אמא של אואהההה, אואהההה מחכה לך בפתח הבניין, ואז היא תבוא".
הילד משתתק. אחת אפס לטובתי.
אני פונה ליוסף, זה, העובד של דני, ומבקש ממנו שיקח את הילד הזה למשרד.
יוסף מסרב.
"השתגעת?" אני בהלם.
"לא, אחרי זה יגידו שעשיתי לו משהו. עזוב, תבקש מהמזכירה של הקופת חולים. טוב, טוב, אני ילך אליה".
המזכירה כמובן באמצע טלפון. אחרי שהיא מסיימת, היא מגיעה כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם. כנראה רגילה לילדים בוכים.
היא לוקחת את הילד ועולה איתו למעלה.
אחרי שתי דקות אני כבר יודע איך קוראים לו. שימי.
והנה אמא שלו. ככה זה נראה. כן, היא צועקת "שימי, אוי שימי שלי". היא רצה אחוזת טירוף. כמעט נופלת במדריגות לידי. אין לה זמן לחכות למעלית. הילדים שלה רצים אחריה, בוכים, ונופלות להם שקיות מהידיים. אני קם, אוסף את השקיות ושם לידי. הם הרי יהיו חייבים לעבור דרכי.
הדלת של המעלית נפתחת והם יוצאים ממנה.
"היי, שימי אואהההה, קח את השקיות שלכם", אני קורץ לו.
אמא שלו מפנה אלי מבט משתומם
ורק שימי מפנה אלי חצי חיוך עם עקבות של דמעות.
*
אשמח להערות, תודה.
אני יושב בעמדה שלי, כמו בכל יום, מעיף מבט חטוף על פני העוברים והשבים ואלו שסתם מסתובבים בין החנויות. אהה ואלה שמפרגנים לעצמם פיצה עם גבינה צהובה ממוסטקת. קופת החולים ממול מלאה באמהות וילדים וקצת אבות. הכל נראה כמו תמיד בשעת אחרי צהריים רגילה שכזאת. מן ערבוביה של צבעים. אחרי שאתה יושב כל יום ורואה אנשים, אתה בעצם רואה רק צבעים זזים.
הנה הילד התורן שמחריש אוזניים כי הוא רוצה את המכונית האדומה עם השלט שעומדת בחלון הראווה. כבר אמרתי פעם לדני שזה צער בעלי חיים. מה, מה עשיתי רע שמגיע לי כזה רעש איום ונורא?
העיתון פרוס כמעט על כל השולחן מלפני. בעמוד הימני כתוב מידע על אולי תרופה חדשה שנמצאה לחולי סרטן ומצד שמאל יש תשבץ מלא חלקית. נתקעתי על ההגדרה של מג. מאיפה אני יודע מה זה מג?
והביבי הזה, פשייי, מסכן, מה שעושים ממנו. שק חבטות.
אנשים חולפים על פני כאילו אני אוויר. כבר התרגלתי לזה. רק כשאני רוצה לסגור, אז הם נזכרים שאני קיים. מתחננים כאילו אני אלוקים
ומצליחים לספר את כל הצרות שלהם בעשר שניות. מעניין למה צריך שעה כדי לשבת אצל פסיכולוג. אפשר להסתדר יופי עם פחות. אני אשאל את ענת. אולי הפסיכולוג שלה יסכים ויעלה לי קצת פחות. גם ככה אני לא גומר ת'חודש.
או, הנה האישה הזאת עם התאומים. באה לפה הרבה. היא בסדר דווקא. אני עוזר לה לפתוח את הדלת והיא תמיד אומרת תודה. יש גם אנשים טובים בעולם.
הנה זוג מתקרב, הם מדברים קצת בקול מידי. ששש תהיו רגע בשקט.
"הכל בגללך!", עיניה רושפות. "בגללי??? את אמרת לי לבוא איתך!!!"
עכשיו היא עושה פרצוף נעלב ונהיה שקט.
אוויר. כבר אמרתי? לידי גם בוכים בפלאפון שאין דופק והרופאה אמרה שלא נורא, יבוא אחר.
מה זה? מה אני שומע? זה ילד או חתול מיילל? ילד. ואין שום קול של אמא שאומרת לו להיות בשקט אז אני קם לבדוק ומהתזוזה שלי נשפך קצת קפה - שבדיוק פירגנתי לי היום - על העיתון.
"יופי!" אני מפטיר בעצבים. אבל ממשיך לכיוון הבכי, דואג שהעמדה תישאר בהישג עין.
"היי ילד! מה קרה? איבדת את אמא?
איך קוראים לך?"
"אואההההה אההה בבבב אההה"
"היי קטנצ'יק! אם לא תגיד, איך נדע מה קרה ומי אתה?
של מי הילד הזה?" אני מרים את העיניים ומעלה טון. כולם מסתובבים, מסתכלים על הילד, רואים שהוא לא שלהם, בודקים שבמקרה לא אבד להם גם ילד, וממשיכים הלאה.
והילד עדיין בוכה.
"טוב, חלאס! דיי לבכות! בעצם 'תה נראה לי בחור גדול!"
לשמע צמד המילים האחרון, הוא פוקח עיניים גדולות ואז מפתיע אותי... וממשיך לבכות!
"טוב, טוב, תירגע. בוא, אני אדאג שמישהו יקח אותך למשרד הראשי למעלה והם יכריזו ברמקול: אמא של אואהההה, אמא של אואהההה, אואהההה מחכה לך בפתח הבניין, ואז היא תבוא".
הילד משתתק. אחת אפס לטובתי.
אני פונה ליוסף, זה, העובד של דני, ומבקש ממנו שיקח את הילד הזה למשרד.
יוסף מסרב.
"השתגעת?" אני בהלם.
"לא, אחרי זה יגידו שעשיתי לו משהו. עזוב, תבקש מהמזכירה של הקופת חולים. טוב, טוב, אני ילך אליה".
המזכירה כמובן באמצע טלפון. אחרי שהיא מסיימת, היא מגיעה כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם. כנראה רגילה לילדים בוכים.
היא לוקחת את הילד ועולה איתו למעלה.
אחרי שתי דקות אני כבר יודע איך קוראים לו. שימי.
והנה אמא שלו. ככה זה נראה. כן, היא צועקת "שימי, אוי שימי שלי". היא רצה אחוזת טירוף. כמעט נופלת במדריגות לידי. אין לה זמן לחכות למעלית. הילדים שלה רצים אחריה, בוכים, ונופלות להם שקיות מהידיים. אני קם, אוסף את השקיות ושם לידי. הם הרי יהיו חייבים לעבור דרכי.
הדלת של המעלית נפתחת והם יוצאים ממנה.
"היי, שימי אואהההה, קח את השקיות שלכם", אני קורץ לו.
אמא שלו מפנה אלי מבט משתומם
ורק שימי מפנה אלי חצי חיוך עם עקבות של דמעות.
*
אשמח להערות, תודה.
