הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שעת בין הערביים, השמיים נוטים לכחול העמוק של טרום הלילה. ואני מטייל. תמיד מטייל בשעות האלו, אחר ששמש הצהרים כבר חלפה מותירה את החלל פנוי לרוחות הערב.
השביל הזה נסלל מתישהו על ידי מישהו שרצה לבנות פה טיילת יפה, אבל התייאש באמצע, שמעתי אומרים שהירוקים הפגינו כי זה הורס את הטבע... יש משהו פסטורלי ומפחיד בשביל סלול שנגמר כך פתאום אל תוך חורשה סבוכה, יללות התנים משרתות את סיפור האימה שאני מספר לעצמי, נהנה ללכת בשקט, להצטמרר, להידרך בכל פעם שאני מדמיין פסיעות באפילה.
לפעמים אני פוגש כאן עוד אנשים, בדרך כלל עיניהם מזוגגות והם משוטטים להם בתוך עולמם שלהם, פעם פחדתי מהם, היום אני יודע שהם האלטר אגו שלי, היכן שהייתי רוצה להיות לו רק היה אפשר, מודע ולא מודע בתוך סרט זוועה של תחילת לילה. למדתי להכיר את חלקם, את ההוא עם השיער המאפיר ובלי השיניים, את הצולע שבכל פעם מחדש אני תוהה איך הוא עדיין חי.
בנקודת האמצע, היכן שהעצים מסתירים את שאריות הירח, בחושך הסמיך, תמיד מתלווה אלי ההתלבטות האם להאיר עם הפנס של הפלאפון, או להמשיך לחוש את פעימות הלב שלי. לפעמים אני אמיץ, אבל היום אני מוג לב, מאיר בפנס העלוב על האבנים הקטנות שאני רומס ברגליי, מאזין בדריכות לרשרוש העלים, לרעש המכוניות העמום שמגיע ממרחק.
אורו הקלוש של הפנס מכוון את דרכי, לועג לרפיסותי, אני נושם, מכבה את הפנס. האפילה סמיכה אפילו יותר מבדרך כלל, ותן מיילל בדיוק ברגע הנכון, הרוח מקשקשת בענפים מדמה קול פסיעות, והחושך כה עמוק. עוצם את עיני, ממילא הן לא שימושיות כרגע, ממשש את החזה חש את הדופק המהיר, נושם את האוויר. אור חזק מאיר את עיני העצומות, לרגע אני חווה התגלות, במשנהו אני פוקח את עיני ממצמץ, מול פנס חזק. זה מסנוור אותי, אני לא רואה כלום.
הפנס זז, מגלה מאחוריו איש לבוש מדים כחולים, שוטר, אני נושף בהקלה מהולה בתמיהה. הוא מביט בי באותו מבט מוזר. "אתה נראה איש נורמלי" הוא אומר "מה אתה עושה כאן?"
– "אני? אני חי".
השביל הזה נסלל מתישהו על ידי מישהו שרצה לבנות פה טיילת יפה, אבל התייאש באמצע, שמעתי אומרים שהירוקים הפגינו כי זה הורס את הטבע... יש משהו פסטורלי ומפחיד בשביל סלול שנגמר כך פתאום אל תוך חורשה סבוכה, יללות התנים משרתות את סיפור האימה שאני מספר לעצמי, נהנה ללכת בשקט, להצטמרר, להידרך בכל פעם שאני מדמיין פסיעות באפילה.
לפעמים אני פוגש כאן עוד אנשים, בדרך כלל עיניהם מזוגגות והם משוטטים להם בתוך עולמם שלהם, פעם פחדתי מהם, היום אני יודע שהם האלטר אגו שלי, היכן שהייתי רוצה להיות לו רק היה אפשר, מודע ולא מודע בתוך סרט זוועה של תחילת לילה. למדתי להכיר את חלקם, את ההוא עם השיער המאפיר ובלי השיניים, את הצולע שבכל פעם מחדש אני תוהה איך הוא עדיין חי.
בנקודת האמצע, היכן שהעצים מסתירים את שאריות הירח, בחושך הסמיך, תמיד מתלווה אלי ההתלבטות האם להאיר עם הפנס של הפלאפון, או להמשיך לחוש את פעימות הלב שלי. לפעמים אני אמיץ, אבל היום אני מוג לב, מאיר בפנס העלוב על האבנים הקטנות שאני רומס ברגליי, מאזין בדריכות לרשרוש העלים, לרעש המכוניות העמום שמגיע ממרחק.
אורו הקלוש של הפנס מכוון את דרכי, לועג לרפיסותי, אני נושם, מכבה את הפנס. האפילה סמיכה אפילו יותר מבדרך כלל, ותן מיילל בדיוק ברגע הנכון, הרוח מקשקשת בענפים מדמה קול פסיעות, והחושך כה עמוק. עוצם את עיני, ממילא הן לא שימושיות כרגע, ממשש את החזה חש את הדופק המהיר, נושם את האוויר. אור חזק מאיר את עיני העצומות, לרגע אני חווה התגלות, במשנהו אני פוקח את עיני ממצמץ, מול פנס חזק. זה מסנוור אותי, אני לא רואה כלום.
הפנס זז, מגלה מאחוריו איש לבוש מדים כחולים, שוטר, אני נושף בהקלה מהולה בתמיהה. הוא מביט בי באותו מבט מוזר. "אתה נראה איש נורמלי" הוא אומר "מה אתה עושה כאן?"
– "אני? אני חי".
