התנקשות - יונה ספיר – ביקורת

[ראש לשועלים]

לכזו ביקורת מגיע לייק.
אהבתי.
אהבתי קודם כל את הכתיבה, שנונה כשן, עשירה כרוטשילד וחדה כסכין שחיטה שחותכת את הפר אך משאירה אותו חי, שלם ובועט בחוזקה.
אהבתי את התוכן. קראתי את הביקורת שבוע שעבר, התמוגגתי עם כל מילה ועם כל פסקה חדשה. עכשיו מצאתי את הזמן סוף סוף להיכנס ולהגיב את חיוכי הרחב בקול.
אומנם בדרך כלל לא אוהבת להתייחס לתוכן, אלא לבמה הספרותית. אך כאן הכל זועק "ספרות", הקול מיילל "מקצועיות", אז אין ברירה אלא להפשיל שרוולים.

אחלה ביקורת.
למה היא אחלה? חוץ מהעובדה שאהבתי אותה נורא.
כי היא אחידה. כי היא מכסה את הכל בנקודות עוצמתיות ומנומקות. כי היא עקשנית. כי היא בלתי מתפשרת.
ועדיין משאירה את העוגה שלמה וטעימה מאוד. עם הקצפת הזאת מעל, והדובדבן הנוצץ בסנוביות.

תכננתי להגיב על כל נקודה בנפרד, אך כשהתחלתי לעשות זאת גיליתי שהכל נוסח בצורה כזאת שסתמה כל יכולת מצידי להתנגד או למחות. או לחילופין להביע הסכמה נוספת. מושלם.
נקודה אחת, קטנה, מרשה לעצמי לציין כאן ואפילו במעט אכזבה:
דובר כאן על האלימות שבספר.
אוי, קוראים יקרים! לו רק ידעתם כמה השקעה הייתה בספר הזה כדי שיהיה הכי טוב שיש, מבחינת הוגנות... לו ידעתם כמה קטעים נבזזו באלימות מתוך הטקסט, רק כי הם "לא בטוח שמספיק נקיים ומתאימים לנפש העדינה".
נכון, זה לא תרוץ. זו בכיה. מי כמוכם הסופרים מבינים את זה.

נקודה אחרונה, ברשותכם.
לסופרים אין גבולות.
לאנשים מוסריים יש.
למה שתהיינה להם גבולות? הם סופרים, נקודה.
אך כשהמוסר נכנס, מניחים בצד את הפן הספרותי. מתמקדים באנושיות. שהיא, בעצם, המרכיב העיקרי של קהל היעד.
כשערך ארתור קונן דויל את סיפורי שרלוק הולמס בספר, הוריד ממנו סיפור שבמרכזו הייתה פרשיה שאינה ראויה. הוא לא ראה לנכון לפרסם את הסיפור בספר שאולי יקרא אף על ידי בני נוער.
המוסריות שלנו, בתור בני תורה, ערכית ובעלת חוקה עוצמתית הרבה יותר. הגבולות שלנו אחרים. אך המוסריות אף פעם אינה שחור לבן.

אני מתחיל להבין כיצד מרגיש מר נתניהו אחרי נאום של דודי אמסלם/"השרה רגב" במרכז הליכוד.
תודה רבה.

 

[מ"ם]

למה שתהיינה להם גבולות?

גבול לשון זכר, הלא כן?

 

[מ. י. פרצמן]

גבול לשון זכר, הלא כן?

תודה!
תוקן.

 

[יונה ספיר]

טוב, על כזו ביקורת חייבים להגיב...
קודם כל תודה רבה על עצם ההתייחסות הארוכה והמחמיאה.
לתגובה:
אתחיל בקטנה:

העקבות מובילות

עקבות מובילים...

היה לי הכבוד לקרוא בפעם הראשונה ספר, בו בתפקיד נשיא ארצות הברית מככב לא אחר ממיודענו וחביבנו דונלד טראמפ. שמו לא מוזכר במפורש בשום אופן. אבל חוץ מזה הכל. תיאורים מלבבים על דמותו הססגונית חסרת הסבלנות והסובלנות לטקסים ומוסכמויות, מפוזרים לאורך ולרוחב.

נכון בהחלט, וכל הכבוד על ההבנה... לא יכולתי לכתוב בפירוש "טראמפ" כי הרי

ספוילר

הנשיא נרצח (ספוילר, ספוילר) בסוף הספר, וטראמפ יקירנו חי עדיין ובועט,

אז בחרתי שם פרטי בלבד, וגם הוא מוזכר פעמיים או שלוש לאורך הספר. רוב הזמן הוא פשוט "הנשיא".

נ.ב. חרף העובדה שיחשבו אותי ללא נורמלי ומתעמק בשטויות, אניח לפניכם תעלומה: בעמוד 726 מודה הפרזידנט שחי כבר שבעים שנה, ובעמוד 10 הוא צעיר מראש ממשלת ישראל בכמה שנים. אז הנשיא הוא טראמפ שזה גילו בקירוב, אבל מי הוא הקשיש שהציב הסופר הנכבד בראש ממשלת ישראל?

אופס.
האמת שהתכוונתי מלכתחילה לכתוב שטראמפ בן שישים ונתניהו בן שבעים, רק כדי לשנות מ ש ה ו מן המציאות, אבל בהמשך, כשטראמפ היה כל כך "טראמפ" לא יכולתי להתעלם מן העובדה שהוא בן שבעים.
אנחם את עצמי בכך שראש ממשלה יכול להיות בן שמונים, ראש ממשלת בורמה נבחר לתפקידו השנה, כשהוא בן... 92. הוא שימש בתפקיד משך זמן רב לפני שלושים שנה (!!!) ונעתר כעת לבקשת העם להתמודד שוב. וניצח.

"ואז התחולל האסון"

התכוונתי לכך שאליצפן תלה בין שמים לארץ, נאחז בידו הירויה של אביו החורג... לא מספיק אסון בשבילך?! לא התכוונתי שהוא ייפול בדווקא. לו היה נופל, השימוש הנכון היה "טרגדיה" ולא "אסון" אבל זה לשיקול דעת.

נ.ב. הערת אזהרה: זכורני במעומעם (קוראים לזה דז'ה וו, קראתי פעם) כי אחר קריאת ספרים קודמים בסדרה הבטחתי לעצמי משהו ממש דומה.

מקווה שתקרא גם הלאה, את "שתול"... מחכה על מדפי חנויות הספרים, אחרי כמה וכמה מהדורות שאזלו בערב פסח, הדפסנו במהירות מהדורה נוספת...

מדי עמוד זוגי נדרך אקדח. ובכל עמוד אי זוגי נשלף תת מקלע מסוליית הנעל הדקיקה. שלוליות הענק של הדם המטפטף בכמויות הם ב"התנקשות" שגרת ברזל. אתה קם דם, נושם דם, ויושן דם. הרציחות והעינויים, האלימות הקשה והברוטאלית שבספרים הקודמים בסדרה ניתנו בקמצנות, במינון חסכוני ומדוד, הפכו כאן למשהו אשר לא יספר מרוב.

וואו, וואו. ממש קשה לקרוא את זה. וזה אחרי כל ההשתדלות???
מאות ואלפי מילים נמחקו ושונו ועודנו ועובדו על מנת לשמור על האיזון הזה, בין מתחחחחח לבין תיאור שהנפש היפה לא סובלת.
מקווה שלא יצטרפו עוד לדעתך...
מהלאלל ואייל? נו-נו, על זה לא חשבתי, וחשבתי על הספר הרבה... מהללאל לא בא לבקר בדמיוני אפילו לא לרגע - על אף שקראתי עליו. אולי יש נקודות דמיון בין ספרי מתח.
מה עוד? אולי שכחתי משהו...
שוב תודה על כל המחמאות השזורות בין לבין.

 

[ראש לשועלים]

עקבות מובילים...

אמת שכך מקובל לכתוב, אבל לא נכון. עקבות לשון נקבות.

 

[מ"ם]

אמת שכך מקובל לכתוב, אבל לא נכון. עקבות לשון נקבות.

מחלוקת המילונים.

במילון רב מילים, בערך "עקב" (זכר), מופיע ערך משנה "עקבות" שפירושו "סימנים של כפות הרגליים או הנעליים או של גלגלי כלי רכב וכד' שנשארים בקרקע לאחר הדריכה או הנסיעה, ולפיהם ניתן לגלות את כיוון התנועה, מספר ההולכים ועוד." צירופים שמופיעים בערך זה: חזר על עקבותיו, טשטש את העקבות, נעלמו עקבותיו, עלה על עקבותיו של- וכו'. כלומר עקבות הם זכרים. אך ישנו ערך ראשי אחר במילון, "עקבה" (נקבה) שפירושה "(ספרותית) סימן או זכר לדבר מה, עקבות."

ואילו במילון ספיר מצוין שצורה זו (עקבה) אינה תקנית, וישנה הפניה ל"עָקֵב".

וכן (לשון זכר) פסק ידידנו המלומד @אפכא מסתברא כאן:

https://www.prog.co.il/threads/עקבות-זכר-או-נקבה-דחוף.98118/

לעניות דעתי לשון זכר זו הצורה הנוחה יותר והמדוברת יותר - בשיוך ישיר לעקב זכר.
(ולכאורה כן ברור גם במקורות הקודש).



אמנם האקדמיה שתהיה בריאה "סמכה את ידה על ההבחנה בעברית החדשה בין השם עָקֵב לציון החלק האחורי של כף הרגל או הנעל ובין השם עִקְבָה לציון סימן שמטביעה כף הרגל ולהוראות קרובות בהשאלה".

בעיון באסיפה הגורלית הזו (אסיפה שט, לפני 10 שנים סך הכל) עולה שהצורה "עקבה" קיימת כבר משנת תש"ו ותרח"צ (שמחת זקנתי). לא נכתב שם בפירוש שזו לשון נקבה אך זו רוח ההחלטה.

בלשנים מזדמנים טוענים שגם אם מקבלים את הצורה החדשה הזו, היא צורה נוספת. ואילו הצורה המקורית של עקבות כרבים לעקב בלשון זכר נשארת וקיימת וזו אינה טעות לכתוב כך.

 

[RACHELIZ]

מחלוקת המילונים.

במילון רב מילים, בערך "עקב" (זכר), מופיע ערך משנה "עקבות" שפירושו "סימנים של כפות הרגליים או הנעליים או של גלגלי כלי רכב וכד' שנשארים בקרקע לאחר הדריכה או הנסיעה, ולפיהם ניתן לגלות את כיוון התנועה, מספר ההולכים ועוד." צירופים שמופיעים בערך זה: חזר על עקבותיו, טשטש את העקבות, נעלמו עקבותיו, עלה על עקבותיו של- וכו'. כלומר עקבות הם זכרים. אך ישנו ערך ראשי אחר במילון, "עקבה" (נקבה) שפירושה "(ספרותית) סימן או זכר לדבר מה, עקבות."

ואילו במילון ספיר מצוין שצורה זו (עקבה) אינה תקנית, וישנה הפניה ל"עָקֵב".

וכן פסק ידידנו המלומד @אפכא מסתברא כאן:

https://www.prog.co.il/threads/עקבות-זכר-או-נקבה-דחוף.98118/

לעניות דעתי לשון זכר זו הצורה הנוחה יותר והמדוברת יותר - בשיוך ישיר לעקב זכר.
(ולכאורה כן ברור גם במקורות הקודש).



אמנם האקדמיה שתהיה בריאה "סמכה את ידה על ההבחנה בעברית החדשה בין השם עָקֵב לציון החלק האחורי של כף הרגל או הנעל ובין השם עִקְבָה לציון סימן שמטביעה כף הרגל ולהוראות קרובות בהשאלה".

בעיון באסיפה הגורלית הזו (אסיפה שט, לפני 10 שנים סך הכל) עולה שהצורה "עקבה" קיימת כבר משנת תש"ו ותרח"צ (שמחת זקנתי). לא נכתב שם בפירוש שזו לשון נקבה אך זו רוח ההחלטה.

בלשנים מזדמנים טוענים שגם אם מקבלים את הצורה החדשה הזו, היא צורה נוספת. ואילו הצורה המקורית של עקבות כרבים לעקב בלשון זכר נשארת וקיימת וזו אינה טעות לכתוב כך.

תענוג!
פינת הלימוד

 

[ראש לשועלים]

לא נכתב שם בפירוש שזו לשון נקבה אך זו רוח ההחלטה.

באתר של האקדמיה אלה כן קלארע ווערטער:

 

[מ"ם]

האתר נבנה על פי המקור הנ"ל, ושם לא נכתב בפירוש. אלא שכאמור זו רוח הדברים שממנה למדו עורכי האתר לכתוב מה שכתבו.

ואת דעתנו על האקדמיה כתבנו כבר באשכול הייעודי.

עכ"פ כאמור דעת הבלשנים (אלו מתוכם שמסכימים לצורה זו...) היא שזו צורה נוספת ולא צורה כפייתית הכרחית.


מצטט את מה שכתב לי @אפכא מסתברא בפרטי בעקבות הדיון כאן:

כדברי מר, 'שמחת זקנתם' (מה אשמה זקנתי בשגיונותיהם של אנשי האקדמיה 'ללשון העברית') בענייני עקבים ועקבות. וההמצאה הכבירה של 'עקבה' היא בכלל מסוג הדברים הגורמים חרלת בכל הגוף...

בכל צורת ריבוי שהיא - עקב ל' זכר, ויש לה שתי צורות ריבוי, כמ"ש: 'צאי לך בעקבי הצאן' לעומת 'אשר חרפו עקבות משיחך'. אילו הייתי פחז כמים כי אז אמרתי ש'עקבי' זה לבע"ח ('הנושך עקבי סוס') ו'עקבות' - לבנ"א, אבל מה לעשות שיש גם 'המה עקבי ישמורו', ואת זה - דהמע"ה אמר...

 

[ראש לשועלים]

ואת זה - דהמע"ה אמר...

ול"ק, דאיהו אסהיד אנפשיה "ואנוכי תולעת", ובענוותנותו כ"כ.

 

[מ"ם]

ול"ק, דאיהו אסהיד אנפשיה "ואנוכי תולעת", ובענוותנותו כ"כ.

אכן כך ניסיתי לתרץ בפרטי, אלא שאף בבני קורח מצינו, "עוון עקבי יסובני".

ונפק"מ בבני אדם ששמם כשם בע"ח. כגון יונה ספיר. והנה חזרנו לנושא האשכול.