פרק 1: כבל (לא) מעריך.
אנשי קהילת הקודש 'קלפטא' מעיירת הקודש 'קלפטע' ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי. ותודה ששאלתם, אגב. אוי ואבוי למי שלא.
לאנשי הקודש מקהילת הקודש שבעיר הקודש, היה הכל בחיים: בתים רעועים ומטים ליפול, בארות מים מלאות בחיידקים, ספרי קודש בלויים ואכולי עש, ושירות ליסינג להשכרת עגלות צב במידית. (עגלות צב, למי ששואל, היה הכינוי לכרכרות במחוז אויויוי-אנעבך, ובפרט בעיירת קלפטע ובקהילת קלפטא, משום שהם היו נוסעות במהירות של... נו, אתם יודעים, צב.)
אך למרות הכל, נראה היה כי משהו מעיב על שמחתם התמידית של אנשי קהילת קלפטא מעיירת קלפטע בכל שנה עם התקרב חג הסוכות.
ולא, אין קשר לאזיקונים, למקרה שמשום מה תהיתם.
בעייתם של אנשי קהילת קלפטא מרחוב קלפטה שבעיירת קלפ... עזבו, זה ארוך מדי, מהיום והלאה פשוט אקרא להם בקצרה: הקלפטעאיסקרים.
אז קיצר, בעייתם של הקלפטע-איס-קרים הייתה כזו: אומנם לולב מהודר היה להם, ואתרוג צהוב-צהוב גם הוא לא נחסך, אך משום מה לא היה להם ולו שיר אחד לחג המתקרב.
והרי לכל הקהילות שמסביב (בומבומבומבשבומבומבום, מדמורנונונונא ואפצ'י) יש שיר משלהם, ולמה נגרע?
אזי החליטו הקלפטאתאיסטים או איך שלא קראתי להם לקיים וועדה. קרי: לשבת שלושה ימים ושלושה לילות סביב חביות מלאות מים המשקפות את הירח ולשתות את כולם, ואז להיכנס לעזרת הנשים של בית הכנסת המרכזי 'יתמו שונאינו' ולדון שם בנושא עד יבוא הרב גואלצדק ויכריע בעניין.
אך מכיוון שסיפורינו אינו עוסק בגבירי העם (הם לא שילמו על כתבת חג) או אפילו בפשוטיה (גם הם לא שילמו), לא נותר לו אלא לעסוק בפשוט שבפשוטים, רב סנדי-תנחום-מיכואל-שלימלה-מויש שוורצבנגר-הויז-מיידסקי-צוועלף-איזנשטט-תוקפרבקו-יוסופוביץ, או בראשי תיבות (כי גם זה ארוך מידי): סת"ם ש"ם שהמצאת"י, אך אנחנו נקרא לו לצורך הסיפור 'שלימלה איזנשטט' כי זה השם הכי קליט שהצלחתי לברור מבין השמות.
אז למרות ששלימלה הנזכר לעיל ביתר פירוט לא שילם על כתבת חג, ואף לא על כתבתבונת קטנטנה, הוא מצא את עצמו נזכר במהלך סיפורינו, ועוד בתור דמות ראשית, איזו חוצפ...
טוב, עזבו, מסמנים לי מהקונטרול להמשיך בסיפור, התנגחויות עצמיות אחר כך. אז ככה:
בערב הצחיח ביתר של היום הצחיח ביותר של השנה הצחיחה ביותר, מצא עצמו שלימלה כצחיח ביותר. הוא התהלך מדוכדך ברחובות העיר, משום שלא הזמינו אותו לאיזו אספה שקיימו כל אנשי העיר בדבר שירים לסוכות או משהו בסגנון, הוא אפילו לא יודע. את כל האנשים שאפשר לעשות עליהם כתבת חג הזמינום לשם, ורק אותו שכחו לכבד גם כן במעטפת הזמנה.
שלימלה צעד וצעד ברחובות העיר עד שכאבו רגליו, ואז התיישב על המדרגה התחתונה ביותר מגרם המדרגות שהוביל לבית משפחת בירנבוינג. הוא הביט בעיניים חלולות ממבע לעברו של בית הכנסת הנוצץ, משעין את ידיו בעייפות מתחת לסנטרו ונודד במחשבותיו אל עבר מחוזות עלומים.
אך לא לנצח יחלום אדם.
לכל מי שלא הבין, זה אמור להיות פארודיה על סיפורים שמתפרסמים בכל מיי עיתונים למיניהם בכל שנה לרגל חג הסוכות... וכמובן, אשמח מאוד לביקורות.
תודה רבה להרבה אנשים.
הנושאים החמים
Reactions: אוראל סולטן, עוד ישמע, שוגיסטית ועוד 6 משתמשים9 //