שיתוף - לביקורת והארץ הדום רגלי

[חנה ש.]

ב"ה

לשתוק זה לא להיעלם

הרבה זמן לא הבנתי למה יש ערך בזה שאדם ישפיל את עצמו,
למה לומר "ונפשי כעפר לכל תהיה".
האם הגיוני שאנשים פשוט ימחקו אותי,
את הרצון שלי, את הבקשות שלי, רק כי הם בוחרים להתעלם?
הרי ביקשתי יפה. שוב ושוב.
וכשמישהו מסרב להקשיב למשהו בסיסי, משהו שמכבד אותי,
זו הרגשה של השפלה.

כמו כשיש לנו גדר משותפת,
והשכן שם גדר לפי הבנתו, ואני ביקשתי, גם בצדק, להשאיר מטר פתוח.
נכון, שתקתי. לא רבתי.
אבל תחושת המחיקה נשארה.
לא הבנתי: למה זה נחשב מעלה?
למה שמישהו יפגע, ואני אשתוק, וזה יהיה טוב?

למה העולם עומד על מי שבולם את פיו בשעת מריבה?

והיום, סוף סוף הבנתי.

זה היה בזכות הבן שלי.
הערתי לו, בטעות. בכלל חשבתי שהוא מישהו אחר.
והוא... פשוט שתק.
לא מחק את עצמו, לא כעס, פשוט שתק.

ופתאום, מהמקום הזה, ראיתי:
כשמתבוננים מהצד, הכל נראה אחרת.
כשזה לא אני, אני רואה את האצילות שבשתיקה,
את הכוח שבלהבליג, את האדם שלא נעלם אלא מתרומם.

ואז הבנתי:
אולי גם כשאני שותקת, זו לא מחיקה.
לא השפלה.
לא כניעה.
אולי… זו התרוממות הרוח.

הלוואי ואצליח להרגיש את זה גם על עצמי.

והלוואי, שבפעם הבאה שהכאב יתעורר,
כשאנשים ינהגו כאילו אני לא שם,
ואני ארגיש לרגע שנמחקתי,
כשהלב יירמס בדרכם של אחרים שלא שמו לב,
אזכור:

כשאני בוחרת לא לריב,
אני כבר בוחרת לשתוק,
וכשאני בוחרת לשתוק,
אני לא נעלמת.
אני מתרוממת.

גם אם זה נראה כמו מחיקה,
זו לא מחיקה.
זו בחירה.
בחירה של רוח גדולה,
בחירה לבנות בשקט.

השתיקה הזו איננה הרס.
היא דיבור של בניין,
בקול הכי שקט שיש."