אנחנו עושים זאת כבר 6 שנים רצוף ב"ה,
בהתחלה היה פחות קל ונעים, כי הזקנות לא הכירו אותנו, אבל נהנו עד הגג מכל ביקור, [וגם החלפנו בית אבות כדי למצוא משהו מתאים לנו]
אחרי חודש ומשהו כבר נהפכנו לחלק מהמשפחה,
אנחנו באים לפחות פעם אחת בשבוע, כל המשפחה יחדיו - אני ורעייתי והבנות ולא פעם גם הנשואות וילדיהם,
נכנסים לקומה בבית אבות, מדברים עם זקנה זקנה,
לצערנו גם אלו שיש להם משפחה גדולה, יושבות חלק ניכר מן השעות לבדן...
אחרי שיחה עם כל זקנה וזקנה, וכל אחת ואחת מהן מאושרת בצורה שאי אפשר לתאר,
אנחנו עומדים באמצע, ושרים.... כל פעם לפי המצב והחג...
לפני תקופה אחת הנשים בקומה שלנו עברה ניתוח שגרם שחיברו אותה להנשמה, והיא הייתה ניראת לא טוב,
החלטנו שנלך רק אני ורעייתי והבנות הנשואות.... הקטנים ממש בכו, לא הסכימו לוותר בשום פנים ואופן,
ולקחנו אותם, והאמת... קצת חששנו, זה לא נראה קל,
אבל כנראה שלא מפסידים ממצוות, כי הילדים זרמו כאילו לא קרה כלום.
לפני תקופה חגגנו חתונה לבת וכמובן שכל הזקנות רצו לבוא לחתונה,
הן מכירות את ההורים ואת הילדה, אבל אין אפשרות להעביר 50 זקנות לאולם מרוחק....
אז ביתי הכלה עלתה לפני התמונות עם השמלת כלה לקומה שלנו, עם צלם וצלמת... ועשתה תמונה עם הזקנות, ובמערכת השמיעו שירי חתונה, וזה היה מרגש בצורה שבכיתי יותר מאשר בחופה...
ללמד את הילדים לתת לאחר, זה אחד מכללי החינוך
ללמד את הילדים לתת למי שאין לו - זה כלל אדיר
ללמד את הילדים לתת לאלו שפעם נתנו - זה מושלם, וזו התחושה שלנו כל פעם שאנחנו יוצאים מבית אבות,
אנחנו מקבלים יותר מאשר אנחנו נותנים.
והערה אחרונה -
שאלו פעם את מרן הגה"ק מקולזינבורג זי''ע, ממי נבקש ברכות אחר שתצא לחו''ל,
אמר להם - תחפשו יהודי או יהודיה עם מספר על היד, הם ראויים לתת ברכות,
איפה נמצא יהודים כאלה? אנחנו זוכים כל שבוע לקבל את ברכתם.
כל הכבוד שהעלתם את הנושא, חשוב עד למאד לכל הצדדים.
הנושאים החמים
