והנה באו הבנים

[שיילה]

הבוקר נוקש...
העיניים דבוקות,
עצומות,
כאילו מעולם לא היו פקוחות.
לא נפרדות,
כטיפת דבש על קטיפה.
קרן שמש מציקה מבעד לקורים.
לקום??
כמו להוריד פלסטר משיער...
אבא, אמא, לאן יוצאים היום?
הבוקר מתנקש בי,
לצאת אל החום...

 

[לבן]

הלילה לוחש...
העיניים פקוחות
כמו היה החושך
לאור יקרות.

לישון?
אין מצב!
הוא איטי כמו צב
גורר את רגליו,
אבל מיטה?
לא עכשיו.

חמוד שלי, כבר מאוחר...

אבל, אבא
לאן נלך מחר?

 

[גוגלית]

צאו לטייל.
עברנו את שלושת השבועות,
היינו בין המצרים,
וזכרנו את חורבן הבית.
אם לא תצאו לטייל-
יעברו עליכם שלושה שבועות,
שהילדים ירגישו בין המצרים,
ויחריבו לכם את הבית.....

 

[uriya]

תפתחו את הלב
תנשמו עמוק
תחושו הכאב
ותבחרו בצחוק
תנגנו סימפוניה
מכל הצלילים
תשדרו הרמוניה
היצמדו לכללים
פעם ביום
באופן קבע
לחצו על כפתור
״רענן הצבע״.

 

[סימי]

ברוך ד', חזרו הבנים!
עוד מעט, ישובו בכוחות רעננים-
לשולחן הלימודים!
ועד אז-
אנחנו, אמהות נכבדות
עליהם מופקדות
לחנך, להנות, לשחרר, להרגיע
כי הנה, עוד מעט, סוף החופש יגיע
והילד החרוץ, ששקד ולמד
ושינן שוב ושוב, ולפני מבחנים גדולים עמד
רוצה לאגור עוד ועוד כח,
וזה תפקידנו- לא לשכוח!

 

[משויטט]

בין ערביים מקושש...
היום חלף עבר,
אמנם טרם כילה להתגולל,
מפני החושך המתחולל.
אלו דקות המעבר,
בין אור לאופל.
•
עייף, לאה ותשוש -
מן יום ותלאותיו,
אך טרם מאושש -
מן לילה וקסמיו.
•
המיטה אי שם באופק,
אלא שהשינה רחוקה מדי,
הזמן שיניו חושק,
והמטלות רבות עד בלי די.
•
השמש מתבוססת בנהוגות כתומים,
השמיים מקדירים פנים,
הזאטוטים עודם משתוללים,
הציוויליזציה מחרישת אוזניים,
השווקים מבריחים שערים,
גני השעשועים נעזבים,
אברכים חוזרים מהכוללים,
והאטומים למיליוניהם מתכוננים,
לקראת עוד לילה מקסים,
אולי ליל שימורים,
כזה שלא היה ולא יהיה עוד לעולמים!