ווארט !

[חיוכון]

יכול להיות שלא זה המקום, אבל לא יכלתי שלא להנות את החברים פה מווארט יפה ששמעתי.
אם זה לא מוצא חן בעיני המנהלים (ויש להם על מה שיסמוכו...) הם מוזמנים למחוק.

ידוע המדרש על אברהם אבינו ששבר את הפסלים, וכשהשיב לאביו על שאלתו מי עשה זאת, שהיה ריב בין הפסלים והגדול שבהם לקח מקל ושברם אחד לאחד, ואביו ענה לו שלא יתכן כדבר הזה, אמר לו, אם הינך מודה שאין כח ביד הפסל לעשות דבר, כיצד הנך עובד לו.

לעומת זאת, אצל יעקב אבינו שגנב את התרפים מלבן, ורדף אחריו לבן ושאלו מי לקח את הפסלים, ענה לו יעקב אאע"ה, לא אני הוא זה שגנב ממך, הנך מוזמן לחפש בכל כלי. וקשה, מדוע לא השיב לו יעקב כשם שענה אברהם אבינו, והיה לו לומר לו, וכי לפסל שאינו יכול להציל את עצמו מגניבה אתה עובד ???

התשובה היא:

לא כל מה שעונים לאבא -- אפשר להגיד לשווער !!!

 

[חברה]

מוסיפה עוד חיוכון...

 

[אברימי]

אם כבר נגעת בנקודת התורפה / תרפים של לבן הארמי שנלקחו על ידי יעקב אבינו... (לא על ידי יעקב כי אם על ידי רחל, אבל לא נהרוס את הווארט)
צצה ועולה השאלה: אם להפריש את לבן מע"ז התכוונה רחל, מדוע זה לא ניתצה את התרפים, או לפחות להשליכם לאשפה או לאור?
אלא מאי?
רחל אמנו חששה שמא אולי ילדה הקט יוסף - יזכור אי אלו זכרונות "טובים" מבית סבא, הילד בן השש עדיין אינו מסוגל להבחין בין תכלת לקלא אילן, ומי יודע אולי ברבות הימים יעלה זכרונו של סבו בקונוטציות חיוביות...
מה עשתה?
הביאה את אביה למצב המגוחך ביותר שקיים: איש בוגר, עשיר מאד, בעל משפחה - ילדים ונכדים, מחפש שעה ארוכה פסלונים קטנים... (סבא מחפש את הבובה שלו).
זהו אם כן הזכרון האחרון שנחקק במוחו של יוסף הצעיר - סבא שרץ במהירות מטורפת (מהלך ששה ימים ביום אחד), נעבעך, כדי לחפש את אלוהיו שהלכו לאיבוד...