הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני נכנס למטבח מזיע ולחוץ ורואה גוש של אדישות לועס חלווה, ובקיצור: אשתי.
"אנחנו חייבים להחליט על שם", אני מנסה להפשיר קרח.
"מה הלחץ, יש עוד שלוש שעות עד לברית", קרח מסרב להפשיר.
"צודקת, למה להלחיץ? מקסימום נאלתר משהו במקום, ניתן שם בהשראת ליקר הבננה שעל שולחן הכיבוד. אולי 'בננצ'וק', איך זה מצלצל לך?", היא פורצת בצחוק, כאילו אנחנו במופע סטנד-אפ מהנה בערב חורפי שליו; כאילו מדובר בילד המוזנח של השכנים זונטל, שגם אם ניתן לו שם אי פעם, הוריו שכחו אותו זה מכבר.
שתי אפשרויות נותרו לי. האחת, לנסות שימוש במכות חשמל כדי להעיר את הפרטנרית שלי לבחירת השם - לגרום לה להבין שיש חיים לאחר החלווה. השנייה, להחליט בעצמי באופן שרירותי.
בהיעדר שוקר חשמלי זמין, בחרתי באופציה השנייה.
"תרח יינון, על שם אחיו של סבא. זה השם!", פסקתי.
מה שלא עשו ההפצרות, הנדנודים והציניות, עשה השם. היא הקיאה חצי טון של חלווה, רקעה ברגליה בתוך שלוליות קיא. "לא יקום ולא יהיה!".
"איך קפצת לדוד תרח יינון, תוך שדילגת על כל הסבים", טענה נחרצות.
"כל הסבים חיים לשמחתי", הזכרתי לה, "אם הדבר טוב ואם מצאתי חן בעינייך, אשמח שתפטרי אותי מלהתנקש באחד מהם בשעתיים שנשארו עד לברית", זרקתי אבן אחרי גוש קרח מועד, נמס לתוך עצמו.
לא הצלחתי להבין מה הבעיה בשם תרח יינון. הוא אמנם שונה מעט משאר השמות, אבל דווקא העובדה הזאת הופכת אותו למיוחד ומעניין.
היא לא הסכימה עם זה בשום אופן, "אתה לא יודע ששם משפיע על אופי? אם תקרא לו תרח יינון, הוא יגדל להיות 'תרח יינון' על כל המשתמע מכך", הטילה אימים.
"אם שם משפיע על אופי, אז איך זה שקוראים לך חני ואת מתנהגת כמו קרוינע דבושקע?", לא נותרתי חייב.
נשברתי. איך יוצאים מהפלונטר הזה?
ניחמתי את עצמי שיהיה השם אשר יהיה, זה נגמר בעוד כשעה וחצי. לא הייתי שורד עוד שעה אחת במתח המתמשך הזה. ואז הטלפון של אשתי צלצל. "ייישששש", היא צעקה.
"מהי השמחה הגדולה?", תהיתי, "אחד מהסבים שלנו מת? התפנה שם?", שאלתי.
"חחח חלילה", היא ענתה, "התקשרו מהמעבדה להודיע שהילד צהוב, אי אפשר לעשות את הברית היום".
היא חזרה ללעוס בנחת חלווה וגבינה צהובה, ואני נעשיתי צהוב בוהק והתעלפתי מלוא קומתי על שלולית קיא צהבהבה.
"אנחנו חייבים להחליט על שם", אני מנסה להפשיר קרח.
"מה הלחץ, יש עוד שלוש שעות עד לברית", קרח מסרב להפשיר.
"צודקת, למה להלחיץ? מקסימום נאלתר משהו במקום, ניתן שם בהשראת ליקר הבננה שעל שולחן הכיבוד. אולי 'בננצ'וק', איך זה מצלצל לך?", היא פורצת בצחוק, כאילו אנחנו במופע סטנד-אפ מהנה בערב חורפי שליו; כאילו מדובר בילד המוזנח של השכנים זונטל, שגם אם ניתן לו שם אי פעם, הוריו שכחו אותו זה מכבר.
שתי אפשרויות נותרו לי. האחת, לנסות שימוש במכות חשמל כדי להעיר את הפרטנרית שלי לבחירת השם - לגרום לה להבין שיש חיים לאחר החלווה. השנייה, להחליט בעצמי באופן שרירותי.
בהיעדר שוקר חשמלי זמין, בחרתי באופציה השנייה.
"תרח יינון, על שם אחיו של סבא. זה השם!", פסקתי.
מה שלא עשו ההפצרות, הנדנודים והציניות, עשה השם. היא הקיאה חצי טון של חלווה, רקעה ברגליה בתוך שלוליות קיא. "לא יקום ולא יהיה!".
"איך קפצת לדוד תרח יינון, תוך שדילגת על כל הסבים", טענה נחרצות.
"כל הסבים חיים לשמחתי", הזכרתי לה, "אם הדבר טוב ואם מצאתי חן בעינייך, אשמח שתפטרי אותי מלהתנקש באחד מהם בשעתיים שנשארו עד לברית", זרקתי אבן אחרי גוש קרח מועד, נמס לתוך עצמו.
לא הצלחתי להבין מה הבעיה בשם תרח יינון. הוא אמנם שונה מעט משאר השמות, אבל דווקא העובדה הזאת הופכת אותו למיוחד ומעניין.
היא לא הסכימה עם זה בשום אופן, "אתה לא יודע ששם משפיע על אופי? אם תקרא לו תרח יינון, הוא יגדל להיות 'תרח יינון' על כל המשתמע מכך", הטילה אימים.
"אם שם משפיע על אופי, אז איך זה שקוראים לך חני ואת מתנהגת כמו קרוינע דבושקע?", לא נותרתי חייב.
נשברתי. איך יוצאים מהפלונטר הזה?
ניחמתי את עצמי שיהיה השם אשר יהיה, זה נגמר בעוד כשעה וחצי. לא הייתי שורד עוד שעה אחת במתח המתמשך הזה. ואז הטלפון של אשתי צלצל. "ייישששש", היא צעקה.
"מהי השמחה הגדולה?", תהיתי, "אחד מהסבים שלנו מת? התפנה שם?", שאלתי.
"חחח חלילה", היא ענתה, "התקשרו מהמעבדה להודיע שהילד צהוב, אי אפשר לעשות את הברית היום".
היא חזרה ללעוס בנחת חלווה וגבינה צהובה, ואני נעשיתי צהוב בוהק והתעלפתי מלוא קומתי על שלולית קיא צהבהבה.
.
