הנושאים החמים
האברך ממיר
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #1
הפוסט נכתב באיש את רעהו במטרה לעורר את תשומת לב הקורא, ולא בשביל לפתוח דיון רווי אמוציות.
הבוקר עשיתי את דרכי בקו 419 מבית שמש לירושלים. כמו כל אזרח הגון, המכיר את נפשם של השוטרים ואת אופי פעילותם, עטיתי מסכה כנדרש, על הפה ועל האף ועל מה שביניהם. כמוני נהגו רוב הנוסעים באוטובוס. בספסל שמלפני ישב לו צעיר אחד בשלווה, מסכה על פניו לא עטה, ואף בכף ידו לא אחזה. בקיצור, לא עלתה במוחו אפי' מחשבה קטנה להסתיר את פיו ואפו בכיסוי כל שהוא. הצעיר, שלא היה בעל חזות חרדית, עורר את זעמו של היושב לצדו, חרונו גבר, אך הוא השתדל לכבוש את כעסו, ולא אמר מילה.
לאחר שהאוטובוס נכנס בשערי ירושלים, ועצר בתחנה הראשונה (ירמיהו/הצבי) נפניתי לרדת מן האוטובוס. יחד עמי ירדו נוסעים רבים, ביניהם, מיודענו הזועם, וגם מושא כעסו, בעל הפנים הלא מכוסות. ויהי, כאשר נפתחו הדלתות, נגלו לנגד עיננו שוטר ושוטרת, שבאו לאכוף את תקנות הקורונה. הכועס חכך את ידיו בהנאה, ולא התאפק לגלות לי את אשר על ליבו, באומרו: הנה עכשיו הוא יחטוף דו"ח, החצוף הלזה, נוסע לו בשלווה ואינו מעלה על דעתו לעטות מסכה.
אנשי האכיפה לא פספסו את הצעיר המצפצף, ובקשו ממנו הסברים לעובדה שהוא אינו מקיים את חובתו, הצעיר גמגם, ענה מה שענה, הוציא מתיקו מסכה, ועטה אותה כנדרש. בעודני ממתין להמשך ההתרחשות, פטרוהו השוטרים לשלום, והוא נפנה לדרכו. מיודענו, הזועם, נגש אל השוטרים כששאלתו בפיו, מדוע לא נקנס המצפצף על החוק. עכשיו הגיע תורם של השוטרים לגמגם ולשנן כל מיני משפטים לא ברורים בדבר עבודתם שלהם והחובה המוסרית שלנו.
בעוד מחשבותי מתגלגלות על שינוי מדיניות האכיפה, הופיע בתחנה קו 64, אותם שוטרים עטו על דלתות האוטובוס, במטרה להמשיך במלאכתם. אך נפערו הדלתות, ומול עיניהם של השוטרים נגלתה אשה מבוגרת, בשנות השישים לחייה. האשה, בלבוש חרדי מלא לא החזיקה מסכה בידה, וגם לא עטתה על פניה. השוטרים קראו לה לעמוד בצד, ודרשו ממנה פרטים מזהים. היא ניסתה להתחמק, ואותתה על הסידור האחוז בידיה, כאומרת, אני באמצע התפילה, אינני יכולה לענות. אנשי החוק לא הניחו לה לחמוק מידיהם, ודרשו ממנה להוציא תעודה מזהה.
עוד הם מעלים במסוף את הפרטים, נכנס לתחנה הקו אליו המתנתי, קו 55. יחד עמי עלו גם השוטרים המדוברים, שסקרו בדקדקנות את כל יושבי האוטובוס. זה לא היה מסובך. בצמוד לדלת האחורית עמדו שתי נשים חרדיות, מטופלות בעגלות ובילדים קטנים, ופניהם חפות מכל כיסוי. השוטר והשוטרת דרשו מהן הבהרות, ובקשו מהן לרדת, כדי לא לעכב את כל יושבי האוטובוס, אחת נכנעה בקלות, אולם השניה התעקשה שיש לה ילדים קטנים, והיא לא יכולה להשאירם לבד. "בסדר - נענו השוטרים - הציגי לנו את המספר המזהה שלך, ומהר, כדי לא לעכב את כל הנוסעים הישרים. האישה מבוהלת כולה, לא זכרה את המספר המבוקש, וגם תעודה לא נשאה עליה. היא התקשרה לבעלה, שגם הוא בתורו סירב להזכיר לה את פרטיה. במקום נוצרה מיני מהומה, כשהשוטרים דורשים ממנה לרדת, והיא מסרבת. כמה מהנוכחים בקשו יפה מהשוטרים להניח לה, אולם השוטרים עטו את מעטה הקשיחות, וחבשו את שריון עשיית הצדק. רק כשההבנה חדרה למוחם, שהתנועה לאורך הציר כולו מתעכבת, וגורמת לעומסים בכל אזור הכניסה לעיר, הניחו לאשה המסכנה.
אז כן, גם אם נדמה לכם שהשוטרים לא כל כך אוכפים את תקנות הקורונה, הזהרו בכפליים, להיות חרדי זה מחייב!
הבוקר עשיתי את דרכי בקו 419 מבית שמש לירושלים. כמו כל אזרח הגון, המכיר את נפשם של השוטרים ואת אופי פעילותם, עטיתי מסכה כנדרש, על הפה ועל האף ועל מה שביניהם. כמוני נהגו רוב הנוסעים באוטובוס. בספסל שמלפני ישב לו צעיר אחד בשלווה, מסכה על פניו לא עטה, ואף בכף ידו לא אחזה. בקיצור, לא עלתה במוחו אפי' מחשבה קטנה להסתיר את פיו ואפו בכיסוי כל שהוא. הצעיר, שלא היה בעל חזות חרדית, עורר את זעמו של היושב לצדו, חרונו גבר, אך הוא השתדל לכבוש את כעסו, ולא אמר מילה.
לאחר שהאוטובוס נכנס בשערי ירושלים, ועצר בתחנה הראשונה (ירמיהו/הצבי) נפניתי לרדת מן האוטובוס. יחד עמי ירדו נוסעים רבים, ביניהם, מיודענו הזועם, וגם מושא כעסו, בעל הפנים הלא מכוסות. ויהי, כאשר נפתחו הדלתות, נגלו לנגד עיננו שוטר ושוטרת, שבאו לאכוף את תקנות הקורונה. הכועס חכך את ידיו בהנאה, ולא התאפק לגלות לי את אשר על ליבו, באומרו: הנה עכשיו הוא יחטוף דו"ח, החצוף הלזה, נוסע לו בשלווה ואינו מעלה על דעתו לעטות מסכה.
אנשי האכיפה לא פספסו את הצעיר המצפצף, ובקשו ממנו הסברים לעובדה שהוא אינו מקיים את חובתו, הצעיר גמגם, ענה מה שענה, הוציא מתיקו מסכה, ועטה אותה כנדרש. בעודני ממתין להמשך ההתרחשות, פטרוהו השוטרים לשלום, והוא נפנה לדרכו. מיודענו, הזועם, נגש אל השוטרים כששאלתו בפיו, מדוע לא נקנס המצפצף על החוק. עכשיו הגיע תורם של השוטרים לגמגם ולשנן כל מיני משפטים לא ברורים בדבר עבודתם שלהם והחובה המוסרית שלנו.
בעוד מחשבותי מתגלגלות על שינוי מדיניות האכיפה, הופיע בתחנה קו 64, אותם שוטרים עטו על דלתות האוטובוס, במטרה להמשיך במלאכתם. אך נפערו הדלתות, ומול עיניהם של השוטרים נגלתה אשה מבוגרת, בשנות השישים לחייה. האשה, בלבוש חרדי מלא לא החזיקה מסכה בידה, וגם לא עטתה על פניה. השוטרים קראו לה לעמוד בצד, ודרשו ממנה פרטים מזהים. היא ניסתה להתחמק, ואותתה על הסידור האחוז בידיה, כאומרת, אני באמצע התפילה, אינני יכולה לענות. אנשי החוק לא הניחו לה לחמוק מידיהם, ודרשו ממנה להוציא תעודה מזהה.
עוד הם מעלים במסוף את הפרטים, נכנס לתחנה הקו אליו המתנתי, קו 55. יחד עמי עלו גם השוטרים המדוברים, שסקרו בדקדקנות את כל יושבי האוטובוס. זה לא היה מסובך. בצמוד לדלת האחורית עמדו שתי נשים חרדיות, מטופלות בעגלות ובילדים קטנים, ופניהם חפות מכל כיסוי. השוטר והשוטרת דרשו מהן הבהרות, ובקשו מהן לרדת, כדי לא לעכב את כל יושבי האוטובוס, אחת נכנעה בקלות, אולם השניה התעקשה שיש לה ילדים קטנים, והיא לא יכולה להשאירם לבד. "בסדר - נענו השוטרים - הציגי לנו את המספר המזהה שלך, ומהר, כדי לא לעכב את כל הנוסעים הישרים. האישה מבוהלת כולה, לא זכרה את המספר המבוקש, וגם תעודה לא נשאה עליה. היא התקשרה לבעלה, שגם הוא בתורו סירב להזכיר לה את פרטיה. במקום נוצרה מיני מהומה, כשהשוטרים דורשים ממנה לרדת, והיא מסרבת. כמה מהנוכחים בקשו יפה מהשוטרים להניח לה, אולם השוטרים עטו את מעטה הקשיחות, וחבשו את שריון עשיית הצדק. רק כשההבנה חדרה למוחם, שהתנועה לאורך הציר כולו מתעכבת, וגורמת לעומסים בכל אזור הכניסה לעיר, הניחו לאשה המסכנה.
אז כן, גם אם נדמה לכם שהשוטרים לא כל כך אוכפים את תקנות הקורונה, הזהרו בכפליים, להיות חרדי זה מחייב!
Reactions: איה סופר, מלי :), גולנים ועוד 28 משתמשים31 //