הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שוב פעם הוא בכה, ובלי לומר מילה, הסתובב והלך לחדר, והיא, מה כבר אמרה?
אף פעם לא לימדו אותה מה עושים בכזה מקרה. אמרו לה שהיא תיזהר שלא לבכות מדי, כי זה ילחיץ אותו. אבל מה לעשות כשהוא בוכה? זה מעולם לא סיפרו לה.
ובכלל, איזה מוזר זה גבר שבוכה כל כך הרבה, אפילו היא לא בוכה בכזו כמות.
מעניין, אולי יש לו חסכים שהיא לא מכירה? כאילו, הרבה היא כבר זכתה להכיר, ישתבח שמו, די בכורח, אבל אולי יש משהו יותר מזה, פיווו, מה שהיא מגלה בתקופה כזו קצרה. כבר ככה זה מקח טעות. היא לא ידעה כלום על ההורים שלו. והוא, בכלל אדם אחר מאז החתונה.
והם כולה נשואים ארבעה חודשים.
היא מנסה לשחזר מה היה פה היום, מבולבל לה.
מה כבר ביקשה ממנו?
בסדר, אז הזכירה אחר כך שעכשיו היא מבינה למה ההורים שלו נפרדו, ברור שאמא שלו ברחה אם אבא שלו דומה לבעלה אפילו קצת. והיא, לא הייתה נוהגת אחרת.
בסדר, אז היא רמזה לו קצת שהיא לא מבסוטה ממנו, אז מה? מה כבר קרה? אף אחד לא מושלם בעולם הזה. גם היא לא. ובכלל, מושלמות זה הפך הטוב.
והוא, כמו נקבה, ברח לחדר שינה וננעל בה.
היי, רגע, מי אמר בכלל שבכה? הרי דמעה אחת שברחה לו, לא באמת נחשבת בכי. באמת. והוא עוד גבר, אז כנראה סתם היה נראה לה שהוא בכה.
ובכלל, בא לה נורא נורא נקטרינה, ובמצב שלה, מותר לה, ויאללה, שיתבגר קצת, לא יזיק לאף אחד, אם לא יהיה תינוק עכשיו, גם ככה הוא כל כולו ילד.
היא פונה לחדר. הדלת נעולה, אויש. נו, מה יהיה איתו? וככה היא צריכה להסתדר עוד מאה שנה? אין מצב, היא לא תשרוד. נס שאמרה לו קודם שהיא לא הולכת לסחוב עוד הרבה ככה ושיעשה משהו עם עצמו. ארבע חודשים כאלו הספיקו לה כדי לקלוט שצריך לעשות לזה סוף.
היא דופקת, משחקת עם הידית. הוא לא פותח, נאחס.
"אתה מוכן לפתוח לי בבקשה? אתה לא באמת מתכוון להשאיר אותי בחוץ, נכון?"
קולות התארגנות בפנים, הוא פותח. יאוו. עיניים אדומות! לא הגזים, אה?
"כמו ווייבעלע אתה".
הוא שותק.
"אם כבר היית מדבר גם כמו אישה ולא רק בוכה כמוה, היה לשנינו טוב יותר".
הוא עדיין שותק.
"טוב, חמש דקות ותתאושש, אוקיי?" תמיד אמרו לה שהיא מעשית. "ואחר כך תרד לקנות לי כמה פירות, עדיף נקטרינה. תהיה גבר, פעם אחת כמו שצריך, יש? ותעשה את זה מהר. כי ממש בא לי. סבבה?"
אף פעם לא לימדו אותה מה עושים בכזה מקרה. אמרו לה שהיא תיזהר שלא לבכות מדי, כי זה ילחיץ אותו. אבל מה לעשות כשהוא בוכה? זה מעולם לא סיפרו לה.
ובכלל, איזה מוזר זה גבר שבוכה כל כך הרבה, אפילו היא לא בוכה בכזו כמות.
מעניין, אולי יש לו חסכים שהיא לא מכירה? כאילו, הרבה היא כבר זכתה להכיר, ישתבח שמו, די בכורח, אבל אולי יש משהו יותר מזה, פיווו, מה שהיא מגלה בתקופה כזו קצרה. כבר ככה זה מקח טעות. היא לא ידעה כלום על ההורים שלו. והוא, בכלל אדם אחר מאז החתונה.
והם כולה נשואים ארבעה חודשים.
היא מנסה לשחזר מה היה פה היום, מבולבל לה.
מה כבר ביקשה ממנו?
בסדר, אז הזכירה אחר כך שעכשיו היא מבינה למה ההורים שלו נפרדו, ברור שאמא שלו ברחה אם אבא שלו דומה לבעלה אפילו קצת. והיא, לא הייתה נוהגת אחרת.
בסדר, אז היא רמזה לו קצת שהיא לא מבסוטה ממנו, אז מה? מה כבר קרה? אף אחד לא מושלם בעולם הזה. גם היא לא. ובכלל, מושלמות זה הפך הטוב.
והוא, כמו נקבה, ברח לחדר שינה וננעל בה.
היי, רגע, מי אמר בכלל שבכה? הרי דמעה אחת שברחה לו, לא באמת נחשבת בכי. באמת. והוא עוד גבר, אז כנראה סתם היה נראה לה שהוא בכה.
ובכלל, בא לה נורא נורא נקטרינה, ובמצב שלה, מותר לה, ויאללה, שיתבגר קצת, לא יזיק לאף אחד, אם לא יהיה תינוק עכשיו, גם ככה הוא כל כולו ילד.
היא פונה לחדר. הדלת נעולה, אויש. נו, מה יהיה איתו? וככה היא צריכה להסתדר עוד מאה שנה? אין מצב, היא לא תשרוד. נס שאמרה לו קודם שהיא לא הולכת לסחוב עוד הרבה ככה ושיעשה משהו עם עצמו. ארבע חודשים כאלו הספיקו לה כדי לקלוט שצריך לעשות לזה סוף.
היא דופקת, משחקת עם הידית. הוא לא פותח, נאחס.
"אתה מוכן לפתוח לי בבקשה? אתה לא באמת מתכוון להשאיר אותי בחוץ, נכון?"
קולות התארגנות בפנים, הוא פותח. יאוו. עיניים אדומות! לא הגזים, אה?
"כמו ווייבעלע אתה".
הוא שותק.
"אם כבר היית מדבר גם כמו אישה ולא רק בוכה כמוה, היה לשנינו טוב יותר".
הוא עדיין שותק.
"טוב, חמש דקות ותתאושש, אוקיי?" תמיד אמרו לה שהיא מעשית. "ואחר כך תרד לקנות לי כמה פירות, עדיף נקטרינה. תהיה גבר, פעם אחת כמו שצריך, יש? ותעשה את זה מהר. כי ממש בא לי. סבבה?"
