שיתוף - לביקורת ושוב הצלצול קוטע לי את הרצף

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה.

(והנה אני מדלגת ברגליים קלילות לנעליים הנוחות שלי. כמה התגעגעתי לכתיבה הזו. לא מתח, לא סאטירה, לא פנטזיה. חוזרת לפשטות ולאותנטיות. חלק ב' כן ירבו של הקטע הזה.)


יום אחד אני עוד אעיף את הטלפון הזה לארבע רוחות, ואחזה בו מתפרק לחלקיקים. התסריט עובר לי בראש כבר שנים; אחרי כל פעם שהוא מצלצל, בזמן שאני נכנסת למצב סחיטה במהירות הכי גבוהה, ויוצאת מסמורטטת כליל. נמאס.

צלצול ראשון. הלב שלי מתחיל לדפוק. לא רוצה לענות. אין לי ערב שלם לבזבז על התאוששות מהשיחה, וזה מה שיקרה אם אענה עכשיו. כן, שיחה של שתי דקות עולה לי במחיר של ערב לא מתפקד ולילה חסר שינה. לא בא בחשבון. שמי שמתקשר יסתדר איכשהו.

צלצול שני. אולי אקרא לנתי ואבקש ממנו לענות במקומי ולהגיד שאני לא יכולה לדבר עכשיו? בן הארבע שלי שקיבל את הגנים הנכונים ולא חושש לפתוח את הפה במצבים בהם אני משותקת. "את חושבת שטויות," גערתי בעצמי ברשעות. "את לא יכולה לעשות משהו שילד בן ארבע יכול לעשות? תינוקת."

צלצול שלישי. עוד רגע הם יתייאשו, ואני אתייאש בעצמי על שלא הצלחתי להתגבר. מה כל כך מסובך? להרים את הטלפון, לשמוע מה צריכים ולענות להם. פשוט מאוד. אבל בלתי אפשרי. "אוף איתך, תתבגרי כבר!" הראש הכל כך רציונלי שלי צלף בי. לא מרחם על עצמי הממורטת.

צלצול רביעי. "זהו, את עונה. לא משנה מה יקרה ועל חשבון מה," ציוויתי על עצמי. "תרגישי הרבה יותר גרוע אם לא תעני ותוותרי לעצמך שוב בפעם המיליון בחייך."

ההחלטה מתקבלת לפני שאני מצליחה לקלוט מה אני עושה. ומי נתן לי את הרשות ככה לסחוט לעצמי את האנרגיות? לא יודעת, אני פועלת על אוטומט.

מושיטה יד רועדת אל הטלפון. לוחצת על הכפתור. מה אני עושה לעצמי, מה. "את הזויה," רציתי לצעוק. "את לא נורמלית!" במקום זה נשמתי עמוק.

"הלו?"

"רוצים לזכות בדופלקס יוקרתי עם נוף לכנרת?!"
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שעת צהריים במטבחו של שף ד"ר דורון שיטרוי.

הוא עמד ליד לחם שהיה נראה רגיל, טעם ממנו ואז צעק "יש! זה אכיל, וזה יעבוד! מאה אחוז!"

"מי יעבוד ולמה? " נכנס עוזרו בסערה.

"זה לא הזמן לבדיחות, דוקי, הלחם המשביע בידיי!"

"הלחם המשביע? זה לא מה שכל לחם אמור לעשות?"

"אוחח נו באמת" נאנח הד"ר "זו ההמצאה שאני עבד עליה שנים!"

"אה, הזה שמשביע לחודשים?"

"בדיוק! סוף סוף אתה מבין! זהו, צריך לצאת עם זה לשוק! האמת, יש לי רעיון ללקוח ראשון, חכה שנייה".

הוא לקח בידיו את הטלפון הקווי החוטי, כיאה לדוקטור, וחייג.

"הלו, זה מיסטר שליג? אה, המזכיר שלו? אפשר לדבר איתו? תודה. היי מיסטר שליג! יש לי בשבילך המצאה דלוקס!" הכריז ד"ר דורון.

"לי אתה מציע את ההמצאות שלך? אתה נורמלי? אתה יודע שאני..."

"יודע שאתה, אבל תקשיב, זה גאוני! לחם שמשביע לחודשים!"

"ובוא נגיע ישר לעניין" המיסטר היה מעשי "כמה יעלה לי התענוג?"

"מאה דולר לחתיכה!"

"אתה רציני? לי אתה מציע כזו הצעה? אתה יודע שאני לא מוציא שקל על דברים מיותרים!! אז על המצאות שלך..."

"יסלח לי כבודו, אבל העניין הוא הפוך בדיוק!" ד"ר דורון היה נחרץ.

"מה הפוך?"

"הסיבה שאני פניתי אליך זה דווקא בגלל שאתה קמצן! אל בני אדם רגילים אין לי כל כך מה לפנות כי בן אדם רגיל פשוט קונה אוכל כל יום בכיף, אבל אתה? אם תהיה לך האפשרות לא לקנות אוכל כל יום, ועוד לחודשים ארוכים, אתה הרי אמור לשוש על זה!"

--------------------------

הנביא ישעיהו בדברו על ימים נעלים אלו, מדבר אל השאננים שבעם ישראל לחזור בתשובה. (נָשִׁים֙ שַׁאֲנַנּ֔וֹת קֹ֖מְנָה שְׁמַ֣עְנָה קוֹלִ֑י בָּנוֹת֙ בֹּֽטְח֔וֹת הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִֽי׃ יָמִים֙ עַל־שָׁנָ֔ה תִּרְגַּ֖זְנָה בֹּטְח֑וֹת כִּ֚י כָּלָ֣ה בָצִ֔יר אֹ֖סֶף בְּלִ֥י יָבֽוֹא׃)

נשאלת השאלה, מה ההיגיון לפנות לשאננים? הם שאננים! הם לא השומעים של הדרשות/המתחזקים, למה שירצו לשמוע עכשיו?

אומר המגיד מדובנא, פשוט, אליהם זה אמור הכי לדבר! מילא הצדיקים כל השנה חוזרים בתשובה על כל חטא, עובדים קשה, כמו שצריך באמת לעשות! אבל הם? הם הרי במשך השנה בשאננותם, אם נותנים להם הזדמנות להשיג בימים משהו ששווה חודשים של מאמץ, הם אמורים לקפוץ על המציאה!
שיתוף - לביקורת מרחב מוגן דירתי
ב"ה

עד שיצרתי לעצמי פינה חמה.
מקדש קטן. שקט. מקום שהוא רק שלי.
דסק אישי (מדף מתקפל מאיקאה, שלא תופס מקום כשהוא סגור ודווקא כן כשהוא פתוח),
כיסא מנהלות (כזה שנלקח באלגנטיות מהמטבח),
מאוורר 14 אינץ’ שמייצר בריזה כאילו אני בים,
רק בלי החול, ובלי הילדים, ובלי ההפתעות.

מרחתי לעצמי חמאת שיאה עם כמה טיפות רוזמרין,
לטיפול בכף רגל יבשה ובנפש עייפה.
תנועות מעגליות, נשימות עמוקות,
תחושת ספא... שנקטעה שלוש שניות לפני שהתחילה.

דפיקה ראשונה.
אני שותקת, אולי יתייאשו.

דפיקה שנייה.
“אמא, אפשר רק שאלה קטנה?”
(אין דבר כזה שאלה קטנה. יש התחלה של סיפור גדול.)

דפיקה שלישית.
“שלומי אוכל בצורת גמל. עם דבשות. מבמבה.”

אני פותחת את הדלת.
הוא עומד שם עם עיניים עגולות ולב מלא שליחות.
נכנס ומתיישב על כיסא ה’מנהלות’ כאילו ירש אותו.
אני מעבירה אצבע על לחיו,
ואומרת בלי קול: שב. אתה מוזמן. גם אם המקדש לא הזמין אותך רשמית.

**

“אמא,” נשמעת שאלה חדשה,
“אם איש הפליימוביל איבד רגל... הוא עדיין יכול לשבת בסעודה שלישית?”
(שאלה הלכתית-צעצועית בדרגת דחיפות גבוהה)

אני שותקת רגע.
כף רגל אחת עטופה חמאת שיאה,
והשנייה עסוקה בלהחזיק את שארית היום.

הוא מניח את הדמות הקטנה על הברך שלי,
ואני מחייכת אליו, מושכת אותו אליי ברוך.
מנשקת את המצח שלו,
ושואלת בשקט:
“ומה איתך, יקירי? אתה מרגיש טוב?”

הוא מהנהן,
ואני לא שואלת עוד.
לפעמים עצם השאלה היא החיבוק.

**

שלושה ילדים ליד הדלת.
הגדול דופק.
האמצעי שותק.
והקטן שואל:
“אמא, אפשר רק לשבת פה? הרצפה שלך מריחה כמו שקט.”

אני נמסה.
הם נכנסים בלי לשאול,
אבל עם כל הלב.

הגדול מתיישב,
האמצעי מתכרבל
והקטן שוקע בין הכריות כמו פוף שתוכנן במיוחד בשבילו.

אני מביטה בהם,
מעבירה יד איטית על גבו של הקטן,
ונותנת לרגע להיות. פשוט להיות.

**

ואז,
נשמעה אזעקת אמת.

לא של גמלים מבמבה,
לא של פליימוביל פצוע,
לא אפילו של "מי לקח לי את הכיפה".

אלא אזעקה אמיתית. כזו שמסירה גבולות בין פינות.
הילדים קפצו. אני קמתי.
הכיסא הסתובב לאיטו,
והמקדש שלי, הפך למקלט.

ציבורי. רועש. חי.
מלא רגליים, נשימות ותקווה.
ומוזר ככל שזה ישמע, גם מקודש מאוד.

**

כשיצאתי מהחדר לרגע,
(החדר הפרטי – או המקלט הציבורי. עוד לא החלטתי לשם מה הוא נועד.
ואולי, בינו לבין עצמו, גם הוא לא סגור על הייעוד שלו.)
עיניי נחו על שתי מחבתות,
אחת מפנקייקס של אתמול, אחת מהלחם המטוגן של היום.
תודה לה’ שעלה בי אתמול הרעיון המבריק לתת להם "להתנסות" בארוחה שלא מביישת שום דוכן אוכל מהיר,
שתי ציפורים במחבת אחת: גם ארוחת ילדים, גם תעסוקה עם קמח.

ומהצד השני של הסלון,
הטלפון המחובר למטען,
נועד במקור לשמוע מה שלום מי שלא בבית,
אבל כבר הפך למוקד לימוד מרחוק.

יש לו תור.
ויש לו מערכת שיקולים סבוכה:
מי לומד מתי, מי רק מאזין, ומי טוען שלימוד שלו דחוף כי זה על פרק י"ג.
זוהי אחת התמודדויות הגדולות של מרחב ביתי קטן עם לב גדול.

**

ריבונו של עולם, תודה שזיכית אותי לרגע של שקט,
לחדר פנימי שלא נבנה מבטון, אלא מהקשבה.
ותודה שגם כשיצאתי מתוכו, לא נפלתי,
רק פגשתי שוב את החיים, כמו שהם: עם מחבת, ועם תור לטלפון.
ואתה שם, גם שם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה