הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תיכף חודש אלול, וזה הזמן לצאת לפקוד את בית הקברות.
והאמת, לא צריך להרחיק עד צפת, אפילו לא עד הר המנוחות.
לכל אחד מאיתנו, עמוק בתוך הנפש, יש סוג של בית קברות.
בית קברות, שהתמלא כל כך בשנה החולפת.
כל כך הרבה דברים קברנו. כל אחד מאיתנו.
זו היתה שנה מעוברת. שלושה עשר חודשים של סערה, של התמודדות. לא היה אחד שלא קבר משהו בשנה הזאת, עמוק בתוך הנפש.
שורות שורות הם ניצבים שם, הקברים. דוממים. לא משמיעים הגה. אף אחד לא יודע עליהם, רק אנחנו – ומי שיצר אותנו בדין.
הנה, בצד הימני של בית הקברות, שם יש את חלקת 'התקוות'. כל כך הרבה תקוות שהיו לנו השנה, כל כך הרבה דברים שרצינו, שקיווינו שישתנו, שיקרו, שיתקדמו – ולא קרו. ונאלצנו לקבור אותם בשקט, לפעמים עם דמעה רטובה, לפעמים עם דמעה יבשה.
ככה זה בשנה של מלחמה. קוברים, בדממה.
ושם, בצד השמאלי, יש לנו את חלקת האנחות.
כל כך הרבה אנחות חנקנו, בלענו, לא רצינו שאף אחד בחוץ ידע, אז קברנו אותם עמוק בפנים. כמעט שכחנו מהם.
והקברים לא נגמרים. הנה כאן רצון טהור שלא התממש ונקבר, הנה כאן הצלחה שהתנפצה, הנה שם עלבון מר שאף אחד לא ידע עליו כי קברנו אותו עמוק והמשכנו לעשות פרצוף של חיוך.
והנה, בקצה, לבד, שומם, טמון שם מת מצווה. לא היו לו קרובים. אף אחד לא הבין אותו. את התשוקה הזו שבערה בתוכנו. אז פשוט קברנו, באישון ליל, ורק הכרית ידעה על מה שהיה. ישבנו שבעה ושלושים, מכונסים בתוך עצמנו. ואף אחד לא ידע. לא ניחם. לא שלח ארוחה חמה.
ונכון, אי אפשר להתעלם, אי אפשר להתעלם מעיר גדולה ויפהפייה שבנויה על תילה מחוץ לגדרות בית הקברות.
אבל פעם בשנה, לצד חשבון הנפש, מותר לקפוץ לביקור בבית הקברות של הנפש, ללטף את מצבות השיש הקרירות, להרטיב אותם בדמעה קטנה, לקוות שיום אחד יתעוררו כולם לתחיה, ירקדו במעגל אחד גדול, 'זה השם קיווינו לו'.
והאמת, לא צריך להרחיק עד צפת, אפילו לא עד הר המנוחות.
לכל אחד מאיתנו, עמוק בתוך הנפש, יש סוג של בית קברות.
בית קברות, שהתמלא כל כך בשנה החולפת.
כל כך הרבה דברים קברנו. כל אחד מאיתנו.
זו היתה שנה מעוברת. שלושה עשר חודשים של סערה, של התמודדות. לא היה אחד שלא קבר משהו בשנה הזאת, עמוק בתוך הנפש.
שורות שורות הם ניצבים שם, הקברים. דוממים. לא משמיעים הגה. אף אחד לא יודע עליהם, רק אנחנו – ומי שיצר אותנו בדין.
הנה, בצד הימני של בית הקברות, שם יש את חלקת 'התקוות'. כל כך הרבה תקוות שהיו לנו השנה, כל כך הרבה דברים שרצינו, שקיווינו שישתנו, שיקרו, שיתקדמו – ולא קרו. ונאלצנו לקבור אותם בשקט, לפעמים עם דמעה רטובה, לפעמים עם דמעה יבשה.
ככה זה בשנה של מלחמה. קוברים, בדממה.
ושם, בצד השמאלי, יש לנו את חלקת האנחות.
כל כך הרבה אנחות חנקנו, בלענו, לא רצינו שאף אחד בחוץ ידע, אז קברנו אותם עמוק בפנים. כמעט שכחנו מהם.
והקברים לא נגמרים. הנה כאן רצון טהור שלא התממש ונקבר, הנה כאן הצלחה שהתנפצה, הנה שם עלבון מר שאף אחד לא ידע עליו כי קברנו אותו עמוק והמשכנו לעשות פרצוף של חיוך.
והנה, בקצה, לבד, שומם, טמון שם מת מצווה. לא היו לו קרובים. אף אחד לא הבין אותו. את התשוקה הזו שבערה בתוכנו. אז פשוט קברנו, באישון ליל, ורק הכרית ידעה על מה שהיה. ישבנו שבעה ושלושים, מכונסים בתוך עצמנו. ואף אחד לא ידע. לא ניחם. לא שלח ארוחה חמה.
ונכון, אי אפשר להתעלם, אי אפשר להתעלם מעיר גדולה ויפהפייה שבנויה על תילה מחוץ לגדרות בית הקברות.
אבל פעם בשנה, לצד חשבון הנפש, מותר לקפוץ לביקור בבית הקברות של הנפש, ללטף את מצבות השיש הקרירות, להרטיב אותם בדמעה קטנה, לקוות שיום אחד יתעוררו כולם לתחיה, ירקדו במעגל אחד גדול, 'זה השם קיווינו לו'.
