סיפור זהבה ושלשת הדובים - הסיפור המלא

[דיונון]

לא פעם וודאי שאלתם את עצמכם מה זהבה חיפשה ביער לבד באמצע החיים?
פטריות?! - בובע מעייש'ס, בתירוץ הזה כבר כיפה אדומה השתמשה!
הלאה -
הדובים יצאו אחרי שמזגו את המרק לצלחות לפרק זמן ארוך כל כך שזהבה הספיקה לטעום מכל הצלחות - לאכול - לנוח על כל הכסאות - ולישון בכל המיטות.
חתיכת זמן!!
איך קניתם את זה?! - מי יוצא לכל כך הרבה זמן אחרי שהמרק כבר בצלחת?!
אל תרימו גבה!
אם תמשיכו לקרוא - הסוד ירבץ על כתפיכם השחות ויתן לכם מראה של אנשים זקנים.
אך אם תעדיפו לטמון ראש בחול ולהתעלם... טוב, אני לא אגלה הכל...

אז תשכחו כל מה שידעתם על זהבה ושלשת הדובים!
זה היה שונה.
שונה מאאאאאאאאד מהמוכר!

כדי להבין את הסיפור המלא צריך להכיר את הרקע.
סיפורנו מתרחש בארץ נחמדה ויפה, ובכפר קצת פחות - פחות נחמד, ופחות יפה.
כי באותה ארץ - יופי הבריות, הבתים, העצים והנוף היה משתנה בהתאם לתכונות התושבים.
הכל היה גלוי, אי אפשר היה להסתיר כלום. הרעים היו מכוערים, והטובים - יפהפיים.
בית יפה - איש טוב גר בו, בקתה מטה ליפול - רע מעללים.
ועכשיו נחזור לזהבה.
הבה (לא זהבה!) - היתה ילדה בגן חובה.
ולא בגלל שהיא נולדה שנים בודדות לפני התרחשות הסיפור, ממש לא. היו לה כמה שנים טובות מאחוריה.
הסיבה ל'צעירותה' החיצונית נעוצה בכך שבאותה ארץ מופלאה, קצב הגדילה והצמיחה הפיזי היה תלוי במנת המשכל של האדם ובהתפתחותו הקוגניטיבית.
בגן חובה היו עוד כמה 'ילדים וילדות', ביניהם ילד רע ומכוער (כמובן) ששמו היה למרבה הפלא - 'ילד-רע'.
יום אחד ילד-רע סיפר לזהבה סוד.
סוד נורא ואיום.
מסוג הסודות שהופכים עולמות ומשנים את סדרי החיים.
הבה - פנה אליה בהבעה מבודחת - תראי איזו קטנה את! ממש פצפונת! תינוקת! חה חה! - צחקק ברשעות. ואז הוסיף במתק שפתיים - א-ב-ל, אני יכול לעזור לך! כך שתהפכי להיות גדולה! בוגרת! ואפ'חד לא ידע כמה מעט שכל יש לך!
מה, באמת? -תמהה הבה התמימה. ולבה - הלב שלא ידע להרע, כבר לא היה שלה עוד...
אז ככה - נאם ילד-רע - מחוץ לכפר, בקרחת היער, מאחורי האורנים, יש בית קטן.
- בית?
כן. שבו גרה משפחה.
- משפחה?
כן, כמו שאמרתי, משפחה. והם, הם מחזיקים את המפתח לחירות שלך! את הסוף ללעג ולבוז!
כל מה שאת צריכה זה לבקש מהם יפה את המפתח!
- מפתח??
כן! כן! מפתח! אל תהיי נודניקית!
לא אלאה אתכם בפרטים, כי שיחה עם הבה אכן היתה ענין מלאה...
בסופו של דבר התגנבה הבה מתחת עיניה העצומות של אמה (למה עצומות? - כי הן באמת היו ע-צ-ו-מ-ו-ת בגודלן, בלי שום פרופורציה. אבל באותו זמן הן גם היו עצומות, בעפעפיים מוגפים) וצעדה בחשש לעבר היער.

לא סיפרתי לכם על המשפחה.
המשפחה המדוברת כמובן היתה משפחת הדובים המפורסמת.
ילד-רע לא טרח לספר זאת להבה, כדי שלא תפחד מהם ותחזור בה, וכך תהרס תכניתו הזדונית.
למשפחת הדובים היה תפקיד חשוב מאד!
הם שמרו על הכדור הצבעוני והמסתורי.
זה היה סוד. סוד שרק הם ידעו, ושמרו עליו מכל משמר. גם על הכדור וגם על עצם קיומו.
דובון הקטן אהב להביט בכדור הקסום ולנסות להבין מה כל כך מיוחד בו.
הוא אפילו נתן לו שם - עולם! על שם הנעלם הגדול שהוא אוצר בתוכו.
אבל, גם ילד-רע ידע את הסוד. איך?! - לא יודע. איכשהו זה נודע לו.
ולהגיע אל הכדור הוא חתר.
בזמן שהבה התקרבה לבית הדובים מצד הכניסה, ילד-רע כבר חיכה בצד האחורי של הבית.
ממתין לשעת כושר של הסחת דעת. רגע של פיזור נפש. רגע שערנותם של הדובים תתעמם בגלל פניה התמימות של הבה וכל דריכותם תרד.
הוא, הרי אף פעם לא הצליח להתקרב יותר מידי אל הבית.
ממרחקים הם כבר היו רואים אותו. על כיעורו המסגיר את כוונותיו הרעות.
בפועל, כנראה שהוא לא היה מספיק שקט, כי הדובים שמעו משהו בחצר האחורית ויצאו לבדוק, באמצא ארוחת צהריים, ממש לפני שהתחילו לאכול את המרק. יצאו החוצה ו - - - חפשו וחפשו וחפשו. רק על הגג הם לא חפשו. ולכן גם לא מצאו כלום.
לבינתיים, קרה מה שקרה בתוך הבית, כפי שידוע לכל.
כשהדובים חזרו פנימה והתעמתו/התלבטו-מה-לעשות עם הבה, מיהר ילד-רע אל הכדור הקסום ו - - -
הפך אותו לצד השני!
עליונים למטה ותחתונים למעלה.
זהו.
ברגע שה'עולם' התהפך, כל קסמה של הארץ המיוחדת התפוגג.
אנשים החלו לשנות צורה, גופם הותאם לסך שנותיהם בעולם, תווי פניהם התעצבו על פי הגנטיקה המשפחתית.
וכמו שילד-רע הבטיח להבה - היא השתנתה ונראתה בוגרת, לא עוד ילדה קטנה.
גם ילד-רע החליף צורה, הוא נראה עתה כמו איש מכובד ונאה.
מוצלח כזה, כמו איש טוב וישר, ילד-טוב-ירושלים.
לא ייאמן! פלאי פלאים!

הדובים כעסו מאד על הבה, המבוהלת מחד, ומאידך, מוקסמת ממראה החדש.
אבא דב צרח - מ-י ע-ש-ה א-ת ז-ה???
דובון-קטן נבהל מאד, מעולם לא ראה את אבא-דב כועס כל כך. בעינים מפוחדות הרים את אצבעו השעירה והחווה בטופר שבכפתו על הבה.
זה הבה - ייבב - היא עשתה את זה!

וזה היה השקר הראשון שהעולם שמע,
וקיבל.

ז-ה-ב-ה?! - נהם אבא דב.
וכך נקבע שמה. בטעות.
אבל לא נורא, ההמשך היה הרבה יותר גרוע.

אבא דב הסתובב לאחור וראה איש נאה ומרשים עומד מולו.
הוא פנה אליו בנעימות עד כמה שיכול - ומי אתה, אדוני?
- אני?! - תמה ילד-רע בחביבות מעושה,
אני באתי לעזור לכם לפתור את המשבר... מהיום תעשו בדיוק מה שאני אומר!