הייתי משוכנע שהמקרר מדבר אלי. לא במילים, חלילה - יותר ברמזים. כל פעם שאני פותח אותו, אני ממש שומע אותו נאנח כאילו אומר: “שוב חביתה לבד, הא?”
היו כמה פעמים שכמעט התפתתי לענות לו "אז מה אם לבד? לבד. זהו גורלם של הזקנים. לא כך ידידי?"
אבל אני עדיין מספיק צלול בשביל לא לענות למקררים.
נו, גם זו נחמה, הלא כן?
אני מתיישב על עזרי, והוא חורק כהרגלו, קורע את הדממה.
עזרי כוונתי לכיסא שהיה פעם של עזרי.
עוד כשהיה ילד.
אני נוהג לכנות את הכיסאות סביב השולחן הקטן במטבח בשמות בני המשפחה שבעבר היו יושבים עליהם. אולי זה תמוה, אפילו תימהוני, אבל זו דרך יצירתית להרגיש שעוד מישהו יושב כאן במטבח.
אז חוץ מאנוכי יש פה את חפצי זכרונה לברכה, את צחי, ואת עזרי.
מצחיק שצחי עדיין עם הכוויה הקטנה שלו על המושב. זו שצחי המקורי יצר ששיחק בערב ההוא בגפרורים.
הו הו כמה שחפצי כעסה עליו אז.
הכיסאות היו עוד חדשים והוא היה כל כך שובב!
שונה לחלוטין מעזרי הרציני והחושב.
לא פלא שהלך למחשבים.
רק חבל שמעבר לים ולא קרוב יותר לאביו המזדקן לו בהתמדה.
לפעמים אני חושב לעצמי, אם אני אמות כאן יום אחד, מישהו ידע בכלל?
אני לא אוהב את המחשבה הזו, אבל היא מטרידה.
אני קם מעזרי, טופח על המשענת של צחי בחיבה ומחייך לחפצי. נשמתה עדן.
אישה טובה הייתה.
נו מה עשות? כשאין הרבה מה לעשות - כל משימה הופכת לטקס.
אני ממשיך לכיוון העציצים במרפסת. שלושה במספר.
הו הו, המשפך התרוקן ממים וזה אומר שני דברים - האחד הוא שהיום הוא יום שני.
השני הוא - שאני צריך למלא אותו שוב. כמו בשבוע שעבר בדיוק.
אני ממלא אותו עד למעלה, שופך מעט יותר מידי חזרה לכיור, ממלא עוד כמה טיפות ושופך טיפה אחת בדיוק.
עכשיו הוא מלא עד הקו ויספיק בדיוק עד ליום שני הבא.
העציצים החביבים שלי במרפסת. שניים מימין ועוד אחד על המדף משמאל.
השניים מחייכים אלי בחביבות, מקבלים בתודה את המים כמו בכל יום בשעה עשר ושלושים.
רק רגע מחמדי! אני צועד להשקות גם אותך! מעט סבלנות חבר, זקנים לא הולכים מהר, הא?
הנה, הא לך עציץ חביב.
עכשיו אשב במרפסת עד למנוחת הצהריים.
עוד רגע יצאו הילדים בגן ממול לחצר, אני אתבונן בהם.
אני כל כך אוהב ילדים.
חבל שהילדים של עזרי כל כך רחוקים מפה.
עזרי.
צחי.
חפצי.
אני מרגיש איך לאט לאט נופלת עלי כבדות מסוימת, איטיות.
פתאום כל דקה ארוכה יותר מהשנים כולן.
קולות הילדים מהגן נמסים לתוך השקט, ורק קול נשימותי הכבדות נשמע.
כל נשימה שוקלת עולם.
אני מנסה לקום,
רק עוד פעם אחת - אבל דבר לא זז, רק העולם מתרחק.
נשאב.
ומשום מה בתוך הערפול המוזר הזה, מפריע לי רק דבר אחד - אף אחד לא דופק על הדלת.
אף אחד.
אולי מחר ידפוק מישהו. אולי שבוע הבא.
אבל עד אז - אני כאן לבד, כמו שתמיד הייתי.
- - - - - - - - - -
אמבולנס מתרחק בדממה.
אין צופר.
אין לחץ.
שכונה תוססת חוזרת לשגרת אחר הצהריים הומה.
כאילו לא קרה דבר.
רק העציצים במרפסת הקומה השלישית השילו עלה, בקול איוושה דקה.
- - -
הייתי חייבת לכתוב על זה, בעקבות מה שקראתי כאן:
על רקע התופעה הקשה של מקרי מוות קשים של זקנים שגופותיהם נמצאו ימים ואף שבועות לאחר מותם, העיתונאי מאיר אוליאל יוצא במיזם חברתי נרחב המעודד מעורבות אזרחית ושכנות טובה.
www.jdn.co.il
על ה"מוות השקט".
שאנחנו יכולים למנוע.
אם רק נשים לב לזקן שגר בדלת ממול.
או בבניין מאחור.
אפשר למנוע את המקרה הבא.
אני מדברת אל עצמי, אבל בואו נתחזק בזה ביחד!
הנושאים החמים
"
, בדקתי וראיתי שגם הילדים שלי לא צורפו אוטומטית כמו שהקופת חולים הייתה צריכה לעשות.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //