כללי זה לא המקום, אבל זה כן...

[מי]

מזמן, לפני למעלה משבוע היה כאן אשכול שעסק בתחרות הכרזות של ים ושם. עלה שם ויכוח עצוב אם יש הבדל בין צאצאים של ניצולים לכאלו שאינם, בנושא השואה. לא מצאתי את המילים הנכונות להסביר מה זה דור שני, אולי משום שאני ב"ה לא שייכת לשם, אני כבר דור שלישי... התגלגלה לידי היום משמים כתבה שכתב הרב ווליס, מנכ"ל ערכים, והוא משתף בה בקטעים מילדותו, ילד שהוא דור שני:

אני ילד בן חמש, אמצע הלילה. צעקות. אני מתעורר בבהלה. מה קרה? מה קרה?
ברגע הראשון אני מושך מעל ראשי את השמיכה, ומתכווץ לתנוחת עובר. לא רוצה לראות! לא לשמוע! לא להרגיש! אבל ברגע השני אני מתיישב.
הו. זה שוב אבא. הצעקות בוקעות מחדר השינה הסמוך לחדרי. אני כבר מכיר אותן. אני כבר מתורגל. ליבי בן החמש נעטף בגלי קרח, ואני מעיף מעלי את השמיכה ומנתר ורץ ברגליים יחפות לחדרם של הורי. נבהל? לא יודע. אין לי זמן לחשוב על כך. אני מכיר הכל. אבי נראה מפחיד. מוזר. הזיעה הקרה, העיניים המתרוצצות, השיער הפרוע. הפחד הנואש, הזועק: "די! תפסיקו! די! אל תרביצו! אי! זה כואב!!" אני רק בן חמש. אבא משחק ב'כאילו'? אבל אין כאן אף אחד חוץ מאמא. אני מתנפל עליו, מנסה, נתלה על כתפיו, על רגלו. מטלטל אותו: "אבא! תתעורר! אבא!" אני צועק, "די! אף אחד לא מרביץ! אב-א!!"
ואמי בפינת החדר, מכווצת. בעיניה פחד שאין לו שם. אותה אימה משתקת, מפלצתית, שפוצעת את שפתיה מרוב נשיכות.
אבי מתעשת. מתעורר. מצטלל. זעתו ניגרת פלגים פלגים. מתנשף, תשוש מאד. הוא קורס למיטה. אני רק בן חמש. אני מכסה את אבא שלי. אני מנגב את מצחו. מלטף את מצחו. מנסה לפתור את החידות הליליות הללו, לפענח את מבט עיניו, אבל יש בהם תהום אפלה. הן מביטות בי ולא רואות מאומה. מזוגגות. גם אני לא יודע כלום. אני מלטף את אבא. מלטף. זה לא בגללי. נכון? אני מאוד רוצה להיות ילד טוב. אולי זה ירגיע את אבא שלי.
האם כל האבות צועקים כך בלילה? ומי מרביץ להם? אבא לא שומע כשאני מנסה לצעוק לו שאין כאן איש, שלא יפחד. זה לא עוזר. אני מבין. אני כבר ילד גדול. בן חמש.

הסיפור עוד ממשיך, ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד מזה על עוצמת החוויה הלא קלה הזו, להיות דור שני. לבינתיים אני חושבת שזה מספיק, ואין לנו עוד מה להוסיף, מלבד מילות הנצח: יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא דברא כרעותיה וימליך מלכותיה, בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

 

[תמנתי ווב דיזיין]

בתור דור שני לניצולי שואה, אני יכולה לאשר ולאשש את הטענה, שזה דור מיוחד עם צרכים מיוחדים והבנות שונות ממי שלא בא במגע ולא חי יום יום את הכאב של תוצאות השואה הארורה הזו.

לא לחינם הוקמו מרפאות פסיכולוגיות המתמחות בדור זה. אם זה בגלל השתיקות הרועמות של ההורים לגבי עברם, או אם זה בגלל אי היכולת לחבק, להגיד מילה טובה, לנשק ילד, לתת לו חום ואהבה ואם זה בגלל תחושת האשמה הכבדה שרובצת על ההורים והפיכת הדור השני לדור הנקמה.

יש לכך הרבה סיבות ואולי לא כאן המקום לפרט, אבל צל השואה בצילו חייתי לא נוטש אותי גם לאחר מות אמי ומסתמא שאראה את כל הנושא של השואה בעיניים אחרות ולעולם לא אוכל להסתכל על כרזה של יד ושם בעיניים מקצועיות. הרגש תמיד יכריע פה

 

[אורה]

עד כדי כך פני הדברים, ששמעתי ממטפל מקצועי שנאנח על בית שהתפרק בדור שלנו והותיר נשמות אומללות, בגלל הורה שנפגע נפשית כדור שני של ניצולים שאמר: גם זה חלק מהמעשים של היטלר י"ש...

 

[תמנתי ווב דיזיין]

מה שנכון נכון.