ביקורת ספרות זוזוז | יעל רועי

  • הוסף לסימניות
  • #1
בכל כיתה יש את האחד שהוא מענין כזה, בכל רחוב יש את הזאת ששנונה בצורה מוזרה, שחלק נהנים לעצור לסמול טוק איתה וחלק מנענעים בראשם. בכל משפחה ואולי לא, יש איזה אחד שמענין אותו דברים ממש, אבל ממש לא שגרתיים, וגם יש לו משפטים שאנשים אומרים עליהם "אוי, נו!"

יום אחד קמה יעל רועי ואספה אותם אל מקום אחד. הוסיפה גם כמה רגילים, כמה רציניים, וכמה פשוטים אבל שנהנים מבדיחות. כתבה אותם.

ואז היא קמה ולקחה את המצלמה שלה, אולי קנון 720 אולי משהו מקצועי יותר, וצלמה לה , תמונה לפרק.המלצה שלי- תחשבי על זה שוב בספר הבא, המראה מזכיר לי את זרקור נוסח תש"נב.

נעים להכיר: זוזוז.
שחקנים:

הכל מתחיל מבלה שרוצה לשכנע את נחום דוד שלה לבוא לגור איתה. במקרה היא אומרת את זה ליד אריה. שיש לו רעיונות.

נחום אמנם בן 80 אבל זה לא ניכר, הוא אפילו לא לוקח כדורים או מבקר במרפאה, בכלל, בנאדם בן 80 בנורמל הוא בריא כשור.

אריאל, שרי, אריה, מנחם, וכל האחים שמרכיבים את המשפחה הקלאסית של יעל רועי, האלו שכולם שם מתבדחים באותו הסגנון, תמיד עליזים בצורה לא סטנדרטית, ורעיונות משונים יש להם בראש.

ליאה, שהיא אנטיטזה לבת שלה פרידה.

מקס, שעוזר לפרידה במסוה עזרה לליאה.

מרסלה שהיא שיטחית לחלוטין.

ואורי שקפץ טרמפ על הסיפור בלי להתכוון.

אגב, שמתם לב שאין ספר של יעל רועי בלי אשה מבוגרת גיזעית ושנונה שמשתוללת עם ילדים?

עלילה:

צאו מנקודת הנחה שכל מה שקורה בספר הוא לא רגיל.

אנשים מתארחים בבית מלון ולא שמים לב שזה בית החלמה.

ילד בן 15 מציע שידוך ואיש לא מזלזל.

אישה עוברת ברחוב ומוזמנת לארוחת צהרים במסעדה ע"י אישה שהיא לא מכירה, היא גם לא ממהרת למרות בר המצוה היום.

2 שידוכים מוצעים על ידי אותם אנשים בדרך מופלאה כמובן לא מגלים את זה עד הסוף.

בעל קונה לאשתו תוכי. (אגב, הייתי בטוחה שיהיה לו תפקיד יותר רציני בעלילה)

חתן קונה לכלתו מתקן פעלולים.

אנשים לחוצים בזמן הולכים לנפוש בפארק למול השעון המתקתק.

והדובדבן, משימת זוזוז שתופסת חצי ספר למרות שהיא רק יום אחד.

בעלילה, הרגש הכמעט יחיד זה עליצות (ומוזגמת) וגם ככה התעצבנות קלילה ונשיפת אכזבה.אין דאגה, עצב, רחמים, אין מגוון, בקיצור.


כתיבה:

נראה כאילו לקחה הסופרת את אנטואן דה סנט-אכזופרי, לואיס קרול, אלן אלכסנדר מילן, ושמא גם יהודה גזבר, ונסתה לכתוב על אותו הגל.

ובכן, זה די מזכיר. מודה.

האשים מדברים בשפה תמוהה, עונים זה לזה ברמזים מבריקים, מלאי עליצות וששון, רעיונותיהם אינם על הקרקע, והם תמיד יבצעו את הרעיונות למורת רוחם של האנשים הנורמלים מידי בסיפור.

שום דבר לא נכתב בצורה רגילה, ולכן אם רצו לספר ששמואל מיהר מאוד זה יקח חצי עמוד כמעט:

שמואל לא הבין מדוע הוא מתקרב אל האיש, היה לפניו יום עמוס. הוא התכוון לאכול ארוחת בוקר בזמנה הקבוע ולסיימה בזריזות. הוא היה צריך לקפוץ לשמואל השני, בן דודו, כדי לראות את ההזמנה במחשב ולהגיה אותה. למשפחת בלום לא היה מחשב בבית, מפני שלא היה להם הו שום צורך. שמואל השני נהג לצאת לכולל בתשע. שמואל ידע שאם לא ישלח אישור להזמנה לבית הדפוס במהלך הבוקר, תתעכב ההדפסה. ובין כה ובין כה היה ספק אם ההזמנות לחתונה יגיעו ליעדיהן, אם יתחילו לשלוח אותן למחרת.


או המשפט יגיע למקום תמוה ולא קשור בעליל כמו:

"אני מחבב אותם" הוא אמר "אבל לפעמים הם מבלבלים את המח ככרוכיה. זוהי ציפור רעשנית, העגור. הוא ובני משפחתי המקוריים – זה משחק מילים, כן? מקוריים – תמיד מזכירים לי עוגה, מפני שכרוכית היא שטרודל. אף פעם לא שאלתי; את יודעת להכיןשטרודל תפוחי עץ?"

ואם עצרתי באמצע העמוד בשביל להרים טלפון, למשל, אני חיבת לקרוא אותו מהתחלה כדי להבין מה יה קשור פה לטפס על הסולם, אה, זה התחיל מהבדיחה של אריה על פרידה, אוקי, עכשיו אפשר להמשיך.

אמירה וכל זה:

כרגיל הספרים של יעל רועי נטולי מסר. אם הבנתם משהו אז אשמתכם, אני – לא אמרתי.

הדמויות יהיו חרדיות בלי להתיחס למצוות כמעט, לא תהיה משמעות שמשנה את העלילה כמעט בשל היהדות.

ועדין הפריע לי, שיש שם דיבוריים חופשים, שריצות איש בביתו של השני, ישיבה על כוס תה, צחוקים והתבדחויות בין בנים לבנות באופן חופשי . ולא דיברתי על הקרובים הרחוקים, אלא על מקס שהוא יהודי רק בתעודת זהות, אורי שהוא חילוני גמור (הלו! בלה! למה את שולחת את הילדים שלך לבלות איתו בלי השגחה של מבוגר?) מרסלה שהיא כנראה גוייה (?)

ואגב, מי היה אמור לשמור מיחוד את ליאה כשמקס מסיע אותו, לא ברור.

ומי התיר ללעוג לפרידה בצורה הבזויה הזו, ועוד אורי, מה נדחפת?

ואריאל שמקבל בשלות נפש את דירתו של דוד נחום. בספר אחר זה היה העלילה כולה.

לוקישנים:

לעולם לא נדע היכן מתרחש הסיפור, יעל אינה משאירה סימנים, הפעם במקרה כתוב ירושלים, ורמת גן, בגדול לא באמת משנה איפה. זה ממילא לא נשען על המקומות הרגילים.

אז זהו זוזוז, שהשם שלו לא סטנדרטי, התוכן שלו לא סטנדרטי, והוא כולו יעל רועי.

תודה, יעל, אנחנו אוהבים לצאת מהעולם הנורמלי שלנו לפעמים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
וואו ביקורת כייפית לקריאה כמעט כמו הספר :p
תודה רבה!!
ואת כותבת נהדר!

ועדין הפריע לי, שיש שם דיבוריים חופשים,
שימי לב שבמגזרים/עדות/חצרות שונים השיח בין גברים לנשים הוא שונה. אני חושבת שבקהילה ממנה מגיעה הסופרת (ואין לי מושג מהי) כנראה השיח יותר משוחרר. (ולא מחייב שיש בכך בעיה הלכתית).
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
יתכן .
אך לא משנה מאיזה מגזר היא מגיעה אלא מי המגזר הקורא, לא?
כשאני חושבת על זה, זה לא פעם ראשונה שאני רואה את זה וזה ממש חבל, כי זה מציק בעיניים,
ומה, אי אפשר להמנע מזה?
זה כאילו, יותר אליגורי ויותר דומה למקורות שהזכרתי, אבל זה לא אמור להיות דומה בחלק זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
ומה, אי אפשר להמנע מזה?
אפשר אבל קשה.
אבל באמת איך שראיתי, רוב השיח המשוחרר נעשה בין מבוגרים לכאלה צעירים יותר.
קראתי אותו בהמשכים, אז ייתכן ושכחתי. אבל כך זכור לי- מחילה מראש
ובשיח בין סבתא לנהג שלה נראה לי אפשר לסלוח.
תחשבי שעיתון בקהילה (תקנו אותי אם אני טועה) הוא זה שנתן במה לסיפור, ועבר ביקורת רוחנית. אפשר לומר שאני די סומכת על הוועדה הרוחנית שם בקטעים האלה. (שלא כמו באחרים).
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ביקורת יפה ומרתקת.
בכל כיתה יש את האחד שהוא מענין כזה, בכל רחוב יש את הזאת ששנונה בצורה מוזרה, שחלק נהנים לעצור לסמול טוק איתה וחלק מנענעים בראשם. בכל משפחה ואולי לא, יש איזה אחד שמענין אותו דברים ממש, אבל ממש לא שגרתיים, וגם יש לו משפטים שאנשים אומרים עליהם "אוי, נו!"

יום אחד קמה יעל רועי ואספה אותם אל מקום אחד. הוסיפה גם כמה רגילים, כמה רציניים, וכמה פשוטים אבל שנהנים מבדיחות. כתבה אותם.
הייתי מעז לומר שזה די מגדיר את הכתיבה של יעל רועי עצמה.
יש כעת סיפור שלה ב'ילדים' של 'משפחה', סיפור די מוזר, על אחד שנכנס בתוך הגוף של הגיס שלו, לא מצליח להבין מה קורה שם.
גיבורים.
הכל מתחיל מבלה שרוצה לשכנע את נחום דוד שלה לבוא לגור איתה. במקרה היא אומרת את זה ליד אריה. שיש לו רעיונות.

נחום אמנם בן 80 אבל זה לא ניכר,
מה הפירוש 'נחום דוד שלה'? הוא בן שלה? בן שמונים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הייתי מעז לומר שזה די מגדיר את הכתיבה של יעל רועי עצמה.
זה מה שתכננתי להראות, לא היה מובן?
סתם דְפֵק שלי, אני גם קוראת למיקום לוקיישן. זה כי אני מתעסקת בעולם המשחק והתסריטים.
מה הפירוש 'נחום דוד שלה'? הוא בן שלה? בן שמונים?
נחום הוא דוד שלה, אלמן, והיא לא רוצה שיגור לבד כי הוא כבר שבר יד כי ניסה לטפס על סולם או משהו.
אז אין לי הסבר להיפוך השם.
?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מה הפירוש 'נחום דוד שלה'? הוא בן שלה? בן שמונים?
דוד בחולם.

מתחברת מאוד לסגנון של יעל רועי.
ולפי הביקורת נראה לי נרוץ לקנות את הספר, שרק יפתחו החנויות כבר....
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
סתם דְפֵק שלי, אני גם קוראת למיקום לוקיישן. זה כי אני מתעסקת בעולם המשחק והתסריטים.
מיקום הוא לוקיישן באנגלית, אבל הגיבורים הם לא שחקנים. גם בעולם המשחק והתסריט יש את הגיבור, שהוא הדמות שהשחקן משחק, ויש את השחקן בעצמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
וואו ביקורת כייפית לקריאה כמעט כמו הספר :p
תודה רבה!!
ואת כותבת נהדר!
ביקורת יפה ומרתקת.
ולפי הביקורת נראה לי נרוץ לקנות את הספר, שרק יפתחו החנויות כבר....
תודה תודה, משהו נדפק בדיוק לגבי הבקורת הזאת, נו, לומשנה.
מיקום הוא לוקיישן באנגלית, אבל הגיבורים הם לא שחקנים. גם בעולם המשחק והתסריט יש את הגיבור, שהוא הדמות שהשחקן משחק, ויש את השחקן בעצמו.
רציתי לשחק קצת עם המילים , אבל מקבלת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה