שיתוף - לביקורת זיכרונות מהבית בנווה דקלים (גוש קטיף)

  • הוסף לסימניות
  • #1
בסוף פינו אותנו משם.
אפילו שסבא הבטיח שזה לא יקרה ואפילו שאבא לא הבין איך יהודי יכול לגרש יהודי.

זה קרה בשעות הבוקר המאוחרות. שיירה ארוכה של חיילים התייצבו בסמוך לבית שלנו בנווה דקלים, דרשו שנעזוב.
סבא היה הראשון שיצא אליהם. הוא לא ראה את הילדה הקטנה שנשרכה אחריו, התחבאה מאחורי הקיר המוכתם באותיות אדומות, מדממות: "זעקי ארץ אהובה".

שמעתי כל מילה שיצא מפיו. הוא סיפר להם על הבית שנבנה בעשר אצבעותיו. על הארץ המובטחת שנתן ה' לאבותיו. הוא סיפר להם גם עלי: "היא רק בת ארבע. וזה הבית שלה. אין לה בית אחר".

פתאום אחד החיילים הסתובב לאחור. ראה אותי מחבקת חזק את הבובה מלי.
"איך קוראים לך?", הוא שאל.
"איילה", התקרבתי לעברו בצעדים מחושבים. מלי עדיין הייתה בידיים שלי. הבטחתי לה שלא אעזוב את נווה דקלים בלעדיה.
החייל אמר שאיילה זה שם יפה, ואני הרהרתי לעצמי האם הוא באמת חושב כך או שהוא אומר זאת רק בכדי להסיח את דעתי.

"את רוצה להראות לי את החדר שלך?", שאלה אותי חיילת בעלת עור שזוף ותלתלים בהירים.
ואני הוריתי לה לעקוב אחר צעדי. הראיתי לה הכל: את ארון הבגדים, את פינת הבובות. את השמלות שאהבתי ואת אלו שפחות. הצגתי לה גם את המדבקות "השוות" "והנדירות" ואת אלו שהן סתם "פשוטות".

כשהראתי לה את אלבום התמונות: זיכרונות ישנים עטופים בניילונים חדשים - היא שפשפה את העיניים.
נראה לי שראיתי שם דמעה.

אחרי זה לקחתי דף וציירתי לה ציור. היו שם אבא, אמא ושלושה ילדים. היה שם גם בית. בניגוד לכל הציורים שלי, המשפחה עמדה רחוק מהבית. היא לא נופפה לו לשלום. אולי כי היא לא רצתה להיפרד?


החיילת אהבה את הציור, או לפחות כך היה נראה לי. שאלתי אותה למה היא רוצה לגרש אותנו והיא הסבירה שזה לא היא אלא הוא.
"מי זה הוא?", ניסיתי להבין.
"ראש הממשלה. הוא נותן את הפקודות, ואנחנו, החיילים, חייבים למלא אותם".
"אז אל תקשיבי לו", התחננתי. הבית בנווה דקלים היה בשבילי הרבה יותר מסתם בית.
"אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לעשות דבר", היא אמרה, ואני קצת האמנתי לה.


לפני שעזבנו סבא קרע את החולצה. מעולם לא ראיתי אותו שבור כל-כך. הוא ביקש מהחיילים שיסחבו אותו, כי הרגלים שלו לא מצליחות לעשות את הפעולה הפשוטה הזו.
אמא ישבה על ספת המוקה בסלון וטמנה את פניה בכפות ידיה. אפילו שהיא התאמצה להסוות את הדמעות, ראיתי אותן גולשות מהרווחים שנפערו בין אצבעותיה.

חלק מהחיילים בכו איתנו, לחלקם היה רק מבט נוגה בעיניים. היו מעטים ששמרו על הבעה קשוחה.

- - -

אהבתי את נווה דקלים, אהבתי את הריח של הים, את הזכרונות הבלתי נשכחים. אהבתי ללטף את החול, לבנות ממנו ארמונות גבוהים.

בכל יום שישי בצהריים היינו הולכים אל הים. זוכרת את הריח המלוח באוויר. את התחושה הממכרת שעטפה אותי כשהטבעתי את כפות הידיים בחול החם. כמה אהבנו לזרוק אבנים אל הים, לראות אותן מציירות אדוות למרחקים. היינו שרים "אם אשכחך ירושלים" וברקע הייתה מנגינה שברירית של התנפצות הגלים על הסלעים.

זוכרת שלקחנו מקלות וצרבנו על החוף חלומות רחוקים: "לעולם לא נעזוב אותך - נווה דקלים".

- - -
עזבנו את נווה דקלים עם דמעות בעיניים וחור בלב.
ראיתי את הטרקטור תולש כל אבן מהבית. סבא לא הסכים שאף רוצח יהנה ממנו. הוא שוב סיפר על הלב שלו, שנמצא בכל חדר בבית הזה.
"עוד נחזור לכאן?", שאלתי את אמא כשאחזה בידי. לא רציתי להסתובב לאחור. ידעתי שמהבית שאהבתי נותר רק עפר.
"עוד נחזור לכאן", היא הבטיחה.

-- --
תשפ"ד

עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא, עוד נשוב (ח. בן ארי)

אחרי מלחמה עקובה מדם חזרנו לשם, אל המקום שהיה פעם בית. מהווילה שהכרתי נותרו רק העקבות. מהילדה שהייתי נותרו רק הזכרונות.

אבל אחרי תקופה קצרה, היה שם גם בית. קרוב לפרחים, קרוב אל הים.
עם הזמן, נוספו שם עוד מאות בתים. הצלחתי לזהות חלק מהפרצופים: חלומות קטנים שגדלו עם אנשים שהיו פעם ילדים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
  • הוסף לסימניות
  • #8
תודה רבה על התגובות.

אני אמנם לא נמנית עם מגורשי גוש קטיף, אבל הפרטים בקטע אכן נכונים.

כשהייתי ילדה מאוד קטנה ראיתי סרט דוקומנטרי על הפינוי , וזה משהו שנצרב לי חזק בזיכרון. כאילו הייתי שם.
לכן כל הפרטים על הוילה היפה שנבנתה ע"י הסבא, הציור שציירה הילדה, הקירות הזועקים וכו' - הכל אמיתי לחלוטין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בסוף פינו אותנו משם.
אפילו שסבא הבטיח שזה לא יקרה ואפילו שאבא לא הבין איך יהודי יכול לגרש יהודי.

זה קרה בשעות הבוקר המאוחרות. שיירה ארוכה של חיילים התייצבו בסמוך לבית שלנו בנווה דקלים, דרשו שנעזוב.
סבא היה הראשון שיצא אליהם. הוא לא ראה את הילדה הקטנה שנשרכה אחריו, התחבאה מאחורי הקיר המוכתם באותיות אדומות, מדממות: "זעקי ארץ אהובה".

שמעתי כל מילה שיצא מפיו. הוא סיפר להם על הבית שנבנה בעשר אצבעותיו. על הארץ המובטחת שנתן ה' לאבותיו. הוא סיפר להם גם עלי: "היא רק בת ארבע. וזה הבית שלה. אין לה בית אחר".

פתאום אחד החיילים הסתובב לאחור. ראה אותי מחבקת חזק את הבובה מלי.
"איך קוראים לך?", הוא שאל.
"איילה", התקרבתי לעברו בצעדים מחושבים. מלי עדיין הייתה בידיים שלי. הבטחתי לה שלא אעזוב את נווה דקלים בלעדיה.
החייל אמר שאיילה זה שם יפה, ואני הרהרתי לעצמי האם הוא באמת חושב כך או שהוא אומר זאת רק בכדי להסיח את דעתי.

"את רוצה להראות לי את החדר שלך?", שאלה אותי חיילת בעלת עור שזוף ותלתלים בהירים.
ואני הוריתי לה לעקוב אחר צעדי. הראיתי לה הכל: את ארון הבגדים, את פינת הבובות. את השמלות שאהבתי ואת אלו שפחות. הצגתי לה גם את המדבקות "השוות" "והנדירות" ואת אלו שהן סתם "פשוטות".

כשהראתי לה את אלבום התמונות: זיכרונות ישנים עטופים בניילונים חדשים - היא שפשפה את העיניים.
נראה לי שראיתי שם דמעה.

אחרי זה לקחתי דף וציירתי לה ציור. היו שם אבא, אמא ושלושה ילדים. היה שם גם בית. בניגוד לכל הציורים שלי, המשפחה עמדה רחוק מהבית. היא לא נופפה לו לשלום. אולי כי היא לא רצתה להיפרד?


החיילת אהבה את הציור, או לפחות כך היה נראה לי. שאלתי אותה למה היא רוצה לגרש אותנו והיא הסבירה שזה לא היא אלא הוא.
"מי זה הוא?", ניסיתי להבין.
"ראש הממשלה. הוא נותן את הפקודות, ואנחנו, החיילים, חייבים למלא אותם".
"אז אל תקשיבי לו", התחננתי. הבית בנווה דקלים היה בשבילי הרבה יותר מסתם בית.
"אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לעשות דבר", היא אמרה, ואני קצת האמנתי לה.


לפני שעזבנו סבא קרע את החולצה. מעולם לא ראיתי אותו שבור כל-כך. הוא ביקש מהחיילים שיסחבו אותו, כי הרגלים שלו לא מצליחות לעשות את הפעולה הפשוטה הזו.
אמא ישבה על ספת המוקה בסלון וטמנה את פניה בכפות ידיה. אפילו שהיא התאמצה להסוות את הדמעות, ראיתי אותן גולשות מהרווחים שנפערו בין אצבעותיה.

חלק מהחיילים בכו איתנו, לחלקם היה רק מבט נוגה בעיניים. היו מעטים ששמרו על הבעה קשוחה.

- - -

אהבתי את נווה דקלים, אהבתי את הריח של הים, את הזכרונות הבלתי נשכחים. אהבתי ללטף את החול, לבנות ממנו ארמונות גבוהים.

בכל יום שישי בצהריים היינו הולכים אל הים. זוכרת את הריח המלוח באוויר. את התחושה הממכרת שעטפה אותי כשהטבעתי את כפות הידיים בחול החם. כמה אהבנו לזרוק אבנים אל הים, לראות אותן מציירות אדוות למרחקים. היינו שרים "אם אשכחך ירושלים" וברקע הייתה מנגינה שברירית של התנפצות הגלים על הסלעים.

זוכרת שלקחנו מקלות וצרבנו על החוף חלומות רחוקים: "לעולם לא נעזוב אותך - נווה דקלים".

- - -
עזבנו את נווה דקלים עם דמעות בעיניים וחור בלב.
ראיתי את הטרקטור תולש כל אבן מהבית. סבא לא הסכים שאף רוצח יהנה ממנו. הוא שוב סיפר על הלב שלו, שנמצא בכל חדר בבית הזה.
"עוד נחזור לכאן?", שאלתי את אמא כשאחזה בידי. לא רציתי להסתובב לאחור. ידעתי שמהבית שאהבתי נותר רק עפר.
"עוד נחזור לכאן", היא הבטיחה.

-- --
תשפ"ד

עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא, עוד נשוב (ח. בן ארי)

אחרי מלחמה עקובה מדם חזרנו לשם, אל המקום שהיה פעם בית. מהווילה שהכרתי נותרו רק העקבות. מהילדה שהייתי נותרו רק הזכרונות.

אבל אחרי תקופה קצרה, היה שם גם בית. קרוב לפרחים, קרוב אל הים.
עם הזמן, נוספו שם עוד מאות בתים. הצלחתי לזהות חלק מהפרצופים: חלומות קטנים שגדלו עם אנשים שהיו פעם ילדים.
הדמעות ששמתי הן דמעות התרגשות. הודיה, את... את... וואו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
הדמעות ששמתי הן דמעות התרגשות. הודיה, את... את... וואו.
וואו.
אני קוראת ודומעת
פשוט
נתת לי מלא מלא תקווה
תודה!
תודה רבה! שמחה לשמוע.
תודה גם לחנן בן ארי האלוף על שיר מלא השראה (שרק בשנים האחרונות גיליתי שנכתב על גוש קטיף)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
  • הוסף לסימניות
  • #13
השיר במקור לא נכתב על גוש קטיף.
בטוחה?
כי אני ראיתי את זה: השיר נכתב על השיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון שהתקיים ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות, מנקודת מבט של ילד המבכה בפני אמו על הגעגועים לילדות בגוש קטיף.[1] (המכלול)

קישור:https://www.hamichlol.org.il/אמא_אם_הייתי
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
בטוחה?
כי אני ראיתי את זה: השיר נכתב על השיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון שהתקיים ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות, מנקודת מבט של ילד המבכה בפני אמו על הגעגועים לילדות בגוש קטיף.[1] (המכלול)

קישור:https://www.hamichlol.org.il/אמא_אם_הייתי
ככה זכור לי שקראתי.
לא מצליחה למצוא את המקור
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה