הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קישור לחלק הראשון
קישור לחלק השני
כמה הוספות לחלק ההלכתי:
לכל חברינו הטיפוגרפים/מתכנתים/סופרים/זמרים וכו':
לפי מה שכתבתי באשכולות הקודמים, יש איסור גמור להוציא כסף מיהודי שמשתמש ביצירות שלכם. זאת הוצאת ממון שלא כדין, שדינה גזל.
וגם לדעת אלו שסוברים מכל מיני סיבות שאסור להעתיק, מכאן ועד להוציא כסף מאלו שמפירים את הזכויות, הדרך ארוכה מאוד.
ולכן שכל אחד ישאל רב שיודע דיני ממונות האם מותר לו לתבוע את המפירים.
דבר זה נוגע במיוחד לאלו שעובדים עם משווקים כמו פונטביט ומאסטרפונט, שתובעים את המפירים בערכאות, גם בשם היוצרים.
וזה חוץ מהאיסור החמור לתבוע בערכאות.
מה שאני הייתי עושה הוא למכור להם את היצירות לחלוטין, תמורת סכום חד פעמי גבוה.
ח. שיור בקנין
זאת המצאה ישנה שהיום לא ראיתי אף אחד שמשתמש בה, וכנראה מהסיבות שאכתוב.
הרעיון הוא שהחפץ נשאר בבעלות המוכר, לזכות השימוש של העתקה. כמו שאפשר למכור פרה, ולשייר את זכויות החליבה והחלב למוכר.
הדבר הזה הוא בלתי אפשרי, מפני שאפשרות ההעתקה היא לא מזכויות השימוש בחפץ, אלא תוצאה שלהן.
כשאני קורא בספר ומעתיק אותו לדף, ההחזקה בספר כדי לקרוא בו, היא שימוש שמותר לי לעשות בו.
ההעתקה היא פעולה נפרדת שאני עושה בלי כל קשר לספר. כשאני רואה ארון יפה אצל חבר ואח"כ הולך ועושה כמו שלו, זה לא שימוש בארון שלו.
ולכן אין כזאת זכות שימוש "העתקה", וממילא גם אי אפשר לשייר אותה למוכר.
ויש לעיין אם הכנסת הספר למכונת צילום, למשל; או הכנסת דיסק של מוזיקה לכונן של מחשב, נקרא שימוש שעומד לעצמו.
אבל גם בזה צריך שישייר בפירוש בשעת המכירה.
ויכול להיות שאפי' שייר במפורש מותר לי, מפני שזה נהנה וזה לא חסר. כמ"ש שמניעת רווח זה לא הפסד.
וראה מ"ש עוד באות ז' לגבי שכירות. והרבה מהטענות שכתבתי שם שייכות גם כאן.
ט. כל מה שכתבתי עד עכשיו הוא כשמוכרים חפץ פיזי: דיסק ספר וכד'.
אבל כשמוכרים דרך הרשת, זה הרבה יותר גרוע (או טוב. תלוי למי), מפני שאין כאן כל חפץ שהיה שלך ועכשיו שלי, אלא סידור המגנטים שעל הדיסק שלי - על ידיך, וג"ז רק בעקיפי עקיפין. ובזה ודאי שלא היתה לך מעולם שום בעלות.
י. אם אתה צודק, למה כל הרבנים אומרים שאסור?
א. זאת שאלה להם ולא לי.
ב. לענ"ד הרבנים לא אומרים את שורת הדין, אלא איך (לדעתם) ראוי לנהוג. וכיון שהעולם כולו עובד היום עם זכויות יוצרים, נראה להם שכך ראוי לנהוג. (וזה א' מהדברים שבגללם נאמר לת"ח " אהב את המלאכה ושנא את הרבנות", הרבה פעמים רבנים נזקקים בלית ברירה לדרכים כאלו).
הפן המוסרי
לאחר שביררנו ב"ה שאין כל בעיה הלכתית כשאדם מעתיק לעצמו.
הכלל שלי בענין הזה הוא: אם אתה לא מרגיש שלם עם זה, אל תעשה את זה.
אלא שקודם צריך לברר האם ההרגשה שלך אכן צודקת.
יש גם מקום לברר האם המוסר וההלכה נפרדים זה מזה, ולדעתי לא - לפחות באופן כללי. (נבל ברשות התורה זה משהו אחר לחלוטין ואכמ"ל). אבל אני לא מתייחס לזה כאן, מפני שרוב האנשים לא מרגישים כך, ודוק.
אני יוצא מתוך הנחה שכשאתה משלם על יצירה שאתה יכול להעתיק, אתה עושה טובה ליוצר.
וכאן הדבר מתחלק. אני לא מרגיש אי נוחות במקרים הבאים:
א. אסור לתת מתנה לגוי - "לא תחנם". אמנם כשאתה קונה חפץ פיזי כגון דיסק, לכאו' אין איסור להדיא.
ב. אם אני יודע שהכסף ילך לפעילויות או לאנשים/ארגונים/חברות שאני מתנגד למה שהם עושים (אני לא מביא דוגמאות וד"ל).
ג. אם אני לא הולך להשתמש ביצירה באופן קבוע.
ד. אם אני לא ארויח ממנה הרבה כסף.
ה. אם היוצר רוצה מחיר מוגזם (אפשר לשלוח לו סכום סביר בעילום שם).
ו. אם אני מעתיק לעצמי ולא מפיץ ("מפיץ" לפי ההגדרה ההלכתית של השגת גבול ויורד לחייו כדלעיל).
ואני כן מרגיש אי נוחות כש:
א. מדובר ביצירה שהיא דבר מועיל (מבחינה תורנית), ואם היא תופץ חינם ייגרם נזק לכלל הציבור. לדוגמה: תוכנת 'תג'. - אם היא תופץ ור' דניאל וייסמן יפסיק לעדכן אותה, ייגרם נזק לעולם ההוצאה לאור התורני.
ב. אני משתמש בה באופן קבוע.
ג. אני הולך להרוויח ממנה מספיק כסף שיכסה את ההוצאות והותר.
הדבר תלוי בשיקול הדעת, ויש לדון כל מקרה לגופו.
מבחינתי הסתיימה הכתיבה על הענין, אשמח מאוד להתווכח - וגם להודות למי שיצדק.
קישור לחלק השני
כמה הוספות לחלק ההלכתי:
לכל חברינו הטיפוגרפים/מתכנתים/סופרים/זמרים וכו':
לפי מה שכתבתי באשכולות הקודמים, יש איסור גמור להוציא כסף מיהודי שמשתמש ביצירות שלכם. זאת הוצאת ממון שלא כדין, שדינה גזל.
וגם לדעת אלו שסוברים מכל מיני סיבות שאסור להעתיק, מכאן ועד להוציא כסף מאלו שמפירים את הזכויות, הדרך ארוכה מאוד.
ולכן שכל אחד ישאל רב שיודע דיני ממונות האם מותר לו לתבוע את המפירים.
דבר זה נוגע במיוחד לאלו שעובדים עם משווקים כמו פונטביט ומאסטרפונט, שתובעים את המפירים בערכאות, גם בשם היוצרים.
וזה חוץ מהאיסור החמור לתבוע בערכאות.
מה שאני הייתי עושה הוא למכור להם את היצירות לחלוטין, תמורת סכום חד פעמי גבוה.
ח. שיור בקנין
זאת המצאה ישנה שהיום לא ראיתי אף אחד שמשתמש בה, וכנראה מהסיבות שאכתוב.
הרעיון הוא שהחפץ נשאר בבעלות המוכר, לזכות השימוש של העתקה. כמו שאפשר למכור פרה, ולשייר את זכויות החליבה והחלב למוכר.
הדבר הזה הוא בלתי אפשרי, מפני שאפשרות ההעתקה היא לא מזכויות השימוש בחפץ, אלא תוצאה שלהן.
כשאני קורא בספר ומעתיק אותו לדף, ההחזקה בספר כדי לקרוא בו, היא שימוש שמותר לי לעשות בו.
ההעתקה היא פעולה נפרדת שאני עושה בלי כל קשר לספר. כשאני רואה ארון יפה אצל חבר ואח"כ הולך ועושה כמו שלו, זה לא שימוש בארון שלו.
ולכן אין כזאת זכות שימוש "העתקה", וממילא גם אי אפשר לשייר אותה למוכר.
ויש לעיין אם הכנסת הספר למכונת צילום, למשל; או הכנסת דיסק של מוזיקה לכונן של מחשב, נקרא שימוש שעומד לעצמו.
אבל גם בזה צריך שישייר בפירוש בשעת המכירה.
ויכול להיות שאפי' שייר במפורש מותר לי, מפני שזה נהנה וזה לא חסר. כמ"ש שמניעת רווח זה לא הפסד.
וראה מ"ש עוד באות ז' לגבי שכירות. והרבה מהטענות שכתבתי שם שייכות גם כאן.
ט. כל מה שכתבתי עד עכשיו הוא כשמוכרים חפץ פיזי: דיסק ספר וכד'.
אבל כשמוכרים דרך הרשת, זה הרבה יותר גרוע (או טוב. תלוי למי), מפני שאין כאן כל חפץ שהיה שלך ועכשיו שלי, אלא סידור המגנטים שעל הדיסק שלי - על ידיך, וג"ז רק בעקיפי עקיפין. ובזה ודאי שלא היתה לך מעולם שום בעלות.
י. אם אתה צודק, למה כל הרבנים אומרים שאסור?
א. זאת שאלה להם ולא לי.
ב. לענ"ד הרבנים לא אומרים את שורת הדין, אלא איך (לדעתם) ראוי לנהוג. וכיון שהעולם כולו עובד היום עם זכויות יוצרים, נראה להם שכך ראוי לנהוג. (וזה א' מהדברים שבגללם נאמר לת"ח " אהב את המלאכה ושנא את הרבנות", הרבה פעמים רבנים נזקקים בלית ברירה לדרכים כאלו).
הפן המוסרי
לאחר שביררנו ב"ה שאין כל בעיה הלכתית כשאדם מעתיק לעצמו.
הכלל שלי בענין הזה הוא: אם אתה לא מרגיש שלם עם זה, אל תעשה את זה.
אלא שקודם צריך לברר האם ההרגשה שלך אכן צודקת.
יש גם מקום לברר האם המוסר וההלכה נפרדים זה מזה, ולדעתי לא - לפחות באופן כללי. (נבל ברשות התורה זה משהו אחר לחלוטין ואכמ"ל). אבל אני לא מתייחס לזה כאן, מפני שרוב האנשים לא מרגישים כך, ודוק.
אני יוצא מתוך הנחה שכשאתה משלם על יצירה שאתה יכול להעתיק, אתה עושה טובה ליוצר.
וכאן הדבר מתחלק. אני לא מרגיש אי נוחות במקרים הבאים:
א. אסור לתת מתנה לגוי - "לא תחנם". אמנם כשאתה קונה חפץ פיזי כגון דיסק, לכאו' אין איסור להדיא.
ב. אם אני יודע שהכסף ילך לפעילויות או לאנשים/ארגונים/חברות שאני מתנגד למה שהם עושים (אני לא מביא דוגמאות וד"ל).
ג. אם אני לא הולך להשתמש ביצירה באופן קבוע.
ד. אם אני לא ארויח ממנה הרבה כסף.
ה. אם היוצר רוצה מחיר מוגזם (אפשר לשלוח לו סכום סביר בעילום שם).
ו. אם אני מעתיק לעצמי ולא מפיץ ("מפיץ" לפי ההגדרה ההלכתית של השגת גבול ויורד לחייו כדלעיל).
ואני כן מרגיש אי נוחות כש:
א. מדובר ביצירה שהיא דבר מועיל (מבחינה תורנית), ואם היא תופץ חינם ייגרם נזק לכלל הציבור. לדוגמה: תוכנת 'תג'. - אם היא תופץ ור' דניאל וייסמן יפסיק לעדכן אותה, ייגרם נזק לעולם ההוצאה לאור התורני.
ב. אני משתמש בה באופן קבוע.
ג. אני הולך להרוויח ממנה מספיק כסף שיכסה את ההוצאות והותר.
הדבר תלוי בשיקול הדעת, ויש לדון כל מקרה לגופו.
מבחינתי הסתיימה הכתיבה על הענין, אשמח מאוד להתווכח - וגם להודות למי שיצדק.
