חַבּוּרֶה פרקים 2-3-4-5
החלטתי להתחיל בקטן.
לוחות ראשונות נשברו, אומרים חז"ל, בגלל שנתנו בקולות וברקים.
אוספים קבוצה קטנה, וכשהעניין מתייצב ומקבל צורה מסויימת, מזרימים לתוכו את מי שמתאים.
וצריך לתת את הדעת כמובן על אלה שנעלבים. למה לא הזמנת אותי, וגם אם הזמנת, איך זה שהזמנת את ההוא לפניי?
לכן אין הזמנות ולא בחירות, הקבוצה פשוט קיימת ומי שבא בא.
אז התחלנו בכמות מינימלית. ארבעה אברכים.
שלושה זה עדיין נקרא "חברותא מורחבת", ארבעה זה כבר "חבורה מצומצמת".
צורת הבחירה הראשונית הייתה פשוטה, כל האברכים שישבו בספסל שלי. לא אמור לעורר שום תרעומת.
ביום שלישי בשעה שש בערב, נמסרה החבורה הראשונה. היינו יכולים לקיים אותה בפשטות במקומות שלנו בכולל, סטנדר אחד מסתובב אל מול הספסל, ודי.
אלא שזה לא היה מלהיב, וחפשנו התלהבות, הרי המטרה הייתה התעוררות ויציאה מיובש השגרה. לכן הלכנו אל אוצר הספרים. תפסנו פינה. ושמעון, החברותא שלי, עמד מול שלושתינו ומסר חבורה, כשהוא מחליק כל הזמן את פיאותיו אל מאחורי אוזניו, מסדר את החולצה לתוך המכנסיים, ושוב סורק את הפיאות. הוא לא היה לחוץ מאתנו, אלא ממבטי העוברים ושבים שהסתקרנו מהתופעה הבלתי מוכרת. מישהו עמד בקרבת מקום ועיין לכאורה בספר שלקח ממדפי האוצר, אך באמת הקשיב לחבורה.
או כך שמעון חשב לפחות.
באוצר לא היה מזגן, והחום בתוספת ריח אבק הספרים הקשה עלינו להתרכז, אבל התמודדנו יפה.
כשסיים שמעון לדבר. לא נותרה אפילו חצי שערה מעבר לאוזניו, והוא הסמיק כששבחנו אותו באופן מוגזם, כמקובל.
כשיצאנו מהאוצר הסתכל שמעון בתמיהה על האברך שעיין בספר. למה הוא עדיין עומד שם?
אחר כך שחרר קצת את החולצה שהייתה מתוחה עליו, והרשה לעצמו לחייך.
התחיל טוב מאד, דיווחתי לראש הכולל, נמשיך בעזרת השם בשלישי הבא בשעה שש.
"נו והיה, דיבוק חברים?" הוא שאל ועשה את התנועה הזאת באצבעותיו.
"כן בוודאי", השבתי בחיוך, "אין באוצר חלונות, ולא מזגן, היה שם ממש דיבוק חברים".
ראש הכולל צחק, "בואו לכאן", אמר והצביע על חדרו, "יש פה מאוורר לפחות".
***
חלפו מספר שבועות, הצטרפו אלינו רק עוד שנים. החבורות נמסרו בחדר של הראש כולל, את הדלת היינו משאירים פתוחה, כדי שיוכלו לראות מבחוץ. אבל נשארנו קבוצה קטנה ובלתי אטרקטיבית, ההמונים לא הצטרפו.
עד שהגיע ר' נפתלי.
המבוגר של הכולל היה ר' נפתלי, הוא היה תלמיד חכם רציני, כותב ספרים, וליד המקום שלו בכולל היו עומדים בתור לשאול שאלות.
את המראי מקומות לסוגיות הנלמדות היה הוא זה שמכין. והיה יד ימינו של ראש הכולל בנוגע לניהול הרוחנימזמן כבר היה צריך להתמנות ר"מ בישיבה של אחיו. משום מה הוא נשאר בכולל.
בוקר אחד, כשמילאתי את הדוד החשמלי במטבחון של הכולל. אחד מתפקידיי כ"חברה'מן", שמעתי מאחורי את קולו של ר' נפתלי: "אתה מקריב נסכים. כל הכבוד!"
"מה?!" שאלתי מבלי להסב את ראשי מהדוד המתמלא.
"הגמרא אומרת שהרוצה לנסך על גבי המזבח בזמן הזה, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין. או בימינו - קפה".
ואז קרב ר' נפתלי אלי מאחור ושאל בלחישה עדינה, אם אפשר להצטרף לקבוצה של החבורות.
מרוב הפתעה נשארתי בשקט, ממשיך להזרים את המים לדוד.
"זו קבוצה סגורה. אני מבין". אמר ר' נפתלי בהשלמה.
"מה פתאום סגורה", קראתי, "אתם מוזמנים בכל לשון של הזמנה להצטרף לקבוצה, כבוד גדול הוא בשבילנו".
"תודה רבה. ואיך זה הולך שם, מתי יהיה התור שלי להגיד?" שאל.
"מתי שתרצו, אתם קובעים".
"אפשר שבוע הבא?"
"בוודאי. שבוע הבא. יום שלישי בשש".
ר' נפתלי יצא. ואני הפעלתי את הדוד, שפכתי שקית סוכר אל הקופסא סידרתי את הקפה והחלב, וחיוך רחב על פניי. הקבוצה הולכת עכשיו לגדול משמעותית.
"רתח כבר?" שאל אברך שנכנס ולקח כוס קרטון.
"עוד חמש דקות". אמרתי.
"טוב, אז נסתפק במי ברז. מה ר' נפתלי עשה פה? אף פעם לא ראיתי אותו בפינת הקפה". הסתקרן האברך, ואני שמחתי להפיץ את הבשורה.
"סתם, הוא רצה להצטרף לקבוצת החבורות".
***
עד הערב, נוספו לקבוצה תשעה אברכים.
אם ר' נפתלי בחר להשתתף בקבוצה הזאת, זה משהו שווה, כדאי להצטרף.
למחרת הגיעו עוד שנים עשר.
אחר כך הגיע שישי שבת. ואפילו אז, בקידוש שבבית הכנסת ניגש אלי מישהו וביקש להצטרף.
וביום ראשון כבר הייתי צריך לחפש מקום חדש לקבוצה, שעברה את השלושים.
הגבאי של בית הכנסת התימני הסמוך לכולל, הסכים לתת את המקום, בתנאי שנסיים לפני שהם מתחילים מנחה.
כשפגשתי את ר' נפתלי במדרגות הכולל בסוף סדר שני, הזכרתי לו: "מחרתיים, כן? הקדמנו לשעה חמש, בבית הכנסת התימני. יש ציבור ברוך השם".
"ציבור?"
"שלושים ושבעה אברכים בינתיים, ועוד היד נטויה. הכל בזכותך ר' נפתלי".
הוא החוויר.
אבל ממש החוויר. פניו התרוקנו מצבע, ועיניו הביעו אימה.
הסתכלתי לאחור, לא היה שם כלום.
"מה קרה ר' נפתלי?"
הוא אחז בזרועי והוביל אותי לאיזו פינה.
התיישבנו על גדר אבנים.
"אני חייב להודות במשהו... אני ביישן. אבל ממש. באופן משתק. אחד על אחד, כמו עכשיו, אני בסדר. מסוגל לדבר, להיפתח, לצחוק, להיות אני. אבל מרגע שיש עוד מישהו, שלושה אנשים ומעלה, משהו בי פשוט... נסגר".
השפלתי מבט, הרגשתי אי נעימות גדולה מהוידוי הבלתי צפוי.
ר' נפתלי המשיך: "בוא תשמע הקלטה של הדרשה שאמרתי בבר מצוה של הבן שלי". אמר פתאום, לחץ פה ושם בטלפון שלו והושיט לי אותו. הקשבתי.
"זה לא דלוק", אמרתי.
"זה דלוק זה דלוק", אמר.
"לא שומעים כלום".
"זה מה שאמרתי. עמדתי שם לפני כולם ו...לא העזתי להוציא מילה".
הוא השפיל מבט, נשם עמוק ומבול רגשות הציף אותו.
וגם אותי.
"זה פשוט לא ייאמן, אתה רואה אותי עכשיו, מדבר איתך בחופשיות, בלי לחשוב ובלי לגמגם, אבל תכניס עוד שני אנשים לשיחה, והקול שלי נאבד, ההיגיון נחסם, ואני נעלם, כאילו אני לא כאן בכלל".
"וזו הסיבה שאתה לא נענה להפצרות של אחיך לשמש כמגיד-שעור בישיבה של אחיך?"
"בדיוק. ויש לי כל כך הרבה מה לומר, אני רוצה לתרום, לשתף, ויש לי גישה טובה לבחורים. אבל האופי הזה...
כשראיתי את החבורה שלכם, חשבתי לנסות להתרגל לדבר לפני קבוצה קטנה, ולעלות בהדרגה. ועכשיו, במקום ששה אתה אומר לי שלושים ושבעה! אין סיכוי בעולם שאני מצליח להישאר בחיים מול שלושים ושבעה אברכים".
"תשמע", אני אומר לו, "יש לי את המפתח לבית הכנסת של התימנים, נלך לשם מחר בבוקר ותמסור את החבורה לפניי. תצעק בקול, כאילו אתה דורש לפני כל בית הכנסת, ותראה שזה לא נורא כל כך. בערב נעשה חזרה נוספת, והפעם אארגן לך חמישה ששה אברכים שיקשיבו, ושוב תצעק ותתנהג כאילו כל בית הכנסת מלא עד אפס מקום.
וביום שלישי, אולי תעז כבר למסור בפני מספר גדול יותר של אנשים, כמה שתחליט, ואני אדאג למצוא תירוץ לגרום שלא כולם יגיעו".
"תעשה זאת בשבילי?" אחז ר' נפתלי בכתפי.
"בשמחה".
"יש חסרון אחד", אמר מהורהר, "מסתבר שחלק גדול מהפחד שלי, הוא איך יגיבו, ואיך אתמודד עם הערות והתנגדויות. הספסלים הריקים לא יספקו לי את זה".
"על מה אתה הולך לדבר? שאלתי.
"על המחלוקת של הקצות והנתיבות בזה נהנה וזה לא חסר".
"אני אדאג להתנגדות", אמרתי וקמתי מהגדר. "מחר בתשע בבוקר בבית הכנסת התימני".
***
הייתי ער עד שלוש לפנות בוקר.
כל הלילה חפרתי בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר. עברתי על הגמרא והראשונים, שיננתי כמובן היטב את דברי קצות החושן והנתיבות, ודפדפתי בעוד כמה אחרונים. סידרתי, סיכמתי, תמצתי. היו לי אפילו כמה הערות טובות משלי. ויצאה לי גם הגדרה מאד מעניינת למושג "הנאה". הגדרה שנראית מוזרה בהתחלה, מין פילוסופיה מעורפלת, אבל ככל שהפכתי בה גיליתי שהרבה קשיים בסוגייה נפתרים באמצעותה. והיא הפכה להיות יותר ויותר הגיונית בעיניי.
כך או כך, בשעה מאוחרת מאד הלכתי לישון כשאני מרגיש שיש לי מספיק תחמושת לתקוף את ר' נפתלי.
***
בבית הכנסת התימני לא התפללו שחרית בימות החול, וכשנכנסנו אליו בבוקר הוא היה אפלולי ומהביל אחר תנומת הלילה.
התחלתי להדליק אורות.
"מספיק הפלורסנט הזה", אמר ר' נפתלי, "זה רק אנחנו פה".
"מה פתאום רק אנחנו?!" התקוממתי כשאני מדליק שורה אחרי שורה את התאורה, כולל כל הספוטים והנברשות, " אתה לא רואה שבית הכנסת מלא מפה לפה".
העמדתי לו סטנדר כבד לפני ארון הקודש.
דפקתי בחוזקה על השולחן וצעקתי: "שקט רבותיי, שקט! הרב רוצה להתחיל..."
ר' נפתלי הסיר את הכובע, נעמד מאחורי הסטנדר, הניח לפני צרור ניירות, וכשידיו תופסות בסטנדר משני צדיו, התחיל לדבר.
"הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך..."
"לא שומעים". קרא מישהו מהקהל. או ליתר דיוק - מישהו שהוא הקהל.
ר' נפתלי הרים במקצת את קולו.
ה'קהל' סימן בידיו כלפי מעלה, "יותר חזק, יותר חזק".
בלית ברירה הגביר את קולו למקסימום, וכפועל יוצא, באופן טבעי נשא את ידו בתנועה דרשנית.
אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, אמרו חכמינו, ואכן שריריו התרפו, גבו הזדקף וסומק התלהבות צבע את לחייו. והוא החל לפסוע מצד לצד תוך כדי נאום, וחבט על הסטנדר בסוף כל משפט חשוב.
כשר' נפתלי התחיל את השלב בו הוא מרצה את רעיונותיו שלו, הגיע תורי. לתקוף.
"אם שחרוריתא דאשייתא נחשב נזק רק כלפי ההתחייבות מה ההוא אמינא להקשות מזורק מטבע?" קראתי
ר' נפתלי עצר את הילוכו. חזר אל הסטנדר והציץ בניירותיו, אחר כך לפת את זקנו ואמר: "צריך לומר שבהוא אמינא עדיין סברנו שזה נחשב נזק בעצם".
"אבל אם כך במה הם נחלקו?" המשכתי לתקוף.
ר' נפתלי שיחק מספר שניות בכפתור העליון של חולצתו ואמר: "המקשן הבין בטעות שהמחלוקת היא כמו הבנת הנתיבות".
"ומה גרם לו לשנות את דעתו במסקנא? הרי את הסברא של הקיפא יתירא הוא כבר ידע בהתחלה, אחרת היה צריך לשאול ישר על הברייתא".
"צריך לדחוק שהוא העדיף להקשות על חצר כי זה יותר מצוי".
לא אמרתי לו שאפשר ליישב בלי לדחוק, לפי מה שחידשתי אתמול בלילה. עכשיו זו ההצגה שלו, לא שלי.
קולו של ר' נפתלי המשיך להדהד בהיכל הגדול מתגלגל על פני שורות הספסלים הריקים שבין הספרייה הגדולה שמימין למחיצות המסורגות של עזרת הנשים שמשמאל. והניסיונות שלי להתקיל אותו, נהדפו כלאחר יד במפל מלל בוטח מתוך תנופת הנאום הקודחת שאחזה בגוף הצנום המתהלך שאננות נוכח ארון הקודש בעיניים בורקות, בשפתיים דולקות ובאגודלים מסתובבים.
"ובדיוק בגלל זה, רבותיי. הנתיבות לשיטתו בהלכות גנבה לא יכול להסביר כמו הקצות שמשלמים על הנאה רק בגלל החיסרון", קרא לבסוף ר' נפתלי בתרועת ניצחון, התכופף אל הסטנדר, פשפש קצת בניירות שלו, הזדקף ואמר: "טוב, נעצור כאן".
"שכויח!" צעקתי.
הקול הדהד בחלל בית הכנסת.
כי לא הייתי היחיד שצעק.
מחיצת עזרת הנשים זזה לאיטה.
"אל תכעס עלי" אמרתי לו.
שלושים ושבעה אברכים יצאו מעזרת הנשים והקיפו את ר' נפתלי. "שכויח" "שכויח" "שכויח" "נפלא, פשוט נפלא".
הוא לא הספיק להיות הרבה זמן בהלם, מיד נסחף בבליל ההערות, בקשות ההבהרה, קושיות, סייעתות, ובעיקר מחמאות.
מחמאות על התוכן, על צורת ההגשה, על הסדר, על ההברקות, ועל העמידה הנחושה בפני ההתקפות.
בדיוק כפי שהנחיתי אותם מראש.
***
נתתי לר' נפתלי שעתיים להירגע. ואחר כך נגשתי אל המקום שלו בבית המדרש. כרגיל מישהו דיבר אתו בלימוד ואחר כבר המתין אחריו. אך כשהבחין בי הזמין אותי לשבת לידו בתנועות שמחה כה מוגזמות, ששני האברכים הרגישו שהם מפריעים והסתלקו.
לא דיברנו על מה שהיה, ר' נפתלי לא מדבר דברי חול בבית המדרש ובטח לא באמצע הסדר. הצעתי לפניו את החידוש שלי המבדיל בין הנאה שבאה להשלים חיסרון לבין זו שמיועדת לספק צורך, ואת הקשיים שההגדרה הזאת מיישבת.
הוא סרק בשתיקה את זקנו באצבעותיו, מתקשה לעכל את החידוש הפילוסופי. הפך בדעתו ממושכות ולבסוף אמר: "תראה ר' דוב, זה ממש לא הרייד המקובל, אבל זה מסתדר כפתור ופרח, ומשהו בפנים אומר לי שקלעת אל האמת לאמיתה".
המשכנו לשאת ולתת עד סוף סדר א'.
וכשיצאנו לרחוב יחד, שאלתי אותו אם יש לו אומץ למסור שוב את החבורה שלו מחר בפני כל הקבוצה והפעם בגלוי.
"כפי שכבר אמרתי לך, עיקר הפחד שלי הוא מהבלתי נודע, ובעיקר איך יתקבלו הדברים ומה תהיינה התגובות. עכשיו זו הזדמנות יוצאת דופן, לומר את אותה חבורה בדיוק, לפני אותם אנשים, באותו מקום. הכל ידוע מראש. בפרט אחרי כל הפרגונים שקבלתי היום בבוקר, אין לי שום בעיה לעשות זאת". אמר ר' נפתלי.
"כמעט". הוסיף אחר כך בלחישה.
"למעשה אני כן נרעד למחשבה שאעמוד לנאום לפני שלושים ושבעה איש. הנפש קולטת רק את החיצוניות הטכנית של הארועים, התמונה שלי דורש ברבים מפחידה אותה למרות שהעוקץ שבבסיס החרדה לא קיים כעת.
אבל על זה כבר אצליח להתגבר, בעזרת השם. אוכל מחר בערב להשליט את השכל על הרגש".
***
באשר אלי, פיתחתי תחביב חדש, ביקורת חבורות.
לפני כל יום שלישי ישבתי ללמוד היטב את הסוגיא הרלבנטית, ובשעת החבורה התקפתי ללא הרף.
הפכתי להיות המבקר הרשמי של הקבוצה.
מה שהניע אותי כעת לשבת לילות שלמים כפוף על האותיות הקטנות, לא היה רק יצר הנצחנות הקטנוני. הרגשתי שמשהו בתוכי מתעורר לחיים. אזורים כבויים במוח שלי נדלקו והחלו להבהב ולצפצף.
פתאום אני שואב הנאה מלחפור, להתעמק, לעיין, להסתכל על משפט פשוט ומובן ולומר: "בוא נראה מה אפשר עוד לעשות כאן".
כדי שלא אחשב 'מתכבד בקלון חברו' חלילה, הייתי שואל מראש את מוסר החבורה התורן, אם הוא מסכים שאתקוף, ואם כן, באיזו רמת קושי, ובאיזו תדירות הוא מוכן לקבל את ההערות.
הרב חובל. כך כינו אותי עכשיו בכולל.
כמו שחבּורה פיזית נוצרת על ידי חבלה, כך חבורה תלמודית אינה שלמה אם אין מי שעומד וחובל בה ללא הרף. כך מזדקקים הדברים, הסברות מתבהרות והאמת מתגלה ללא סיגים של ברק חיצוני חסר שיניים.
לא מאד אהבתי להיקרא "רב חובל", שהיה רק ביטוי חיצוני ושטחי לשינוי שחל אצלי, מימוש יכולות שלא ידעתי שקיימות בי.
אבל מכל מקום היה זה יותר מחמיא מהכינוי הקודם שלי – חברה'מן.
***
בוקר אחד, כעשרה חודשים מאוחר יותר, עמדתי ומילאתי את הדוד החשמלי במטבחון.
כי למרות שהפכתי לרב חובל, עדיין לא ויתרתי על המצוות שלי כחברה'מן.
השעה הייתה מוקדמת ורק המתמידים החלו להגיע לכולל, כמו ר' נפתלי שנכנס שלא כהרגלו אל המטבחון וספר תחת בית שחיו. "הנותן אמרי שפר חלק ד", הכרך החדש בסדרת הספרים שכתב.
"ר' דוב. רציתי לבשר לך אישית", אמר בקול מלא חדווה.
הסבתי ראשי לאחור כמה שיכולתי, בזמן שידיי אוחזות בדוד ובצינור המים, "לבשר מה?"
"בעוד שבוע אני עוזב את הכולל".
"לשמש כר"מ בישיבה של אחיך?"
"נכון", אמר והתקרב לעזור לי במילוי.
"עזוב", מחיתי, "זה לא עבודה בשביל תלמיד חכם. ובוודאי לא בשביל ר"מ בישיבה. איי, הכולל יתאבל קשות על עזיבתך, אבל מאידך כולם ישמחו בשבילך, שהגעת סוף סוף למשבצת המתאימה עבורך". אחר כך הנמכתי את קולי: "והעניין ההוא של האימתא דציבורא, השתחרר לך?"
"השתחרר כבר באותו יום של התרגיל שעשית לי", אמר ר' נפתלי, "עד כמה שזה מוזר, אבל הפחד היה בעיקר מהבלתי נודע. איך אדבר? איך יגיבו? אבל ברגע שדברתי בחופשיות לפני קהל גדול, בלי שידעתי זאת אמנם, נוצרה אצלי במוח חוויה חיובית ששברה את דפוס החרדה.
עדיין יש לי פחד קהל, אבל במידה נורמלית, שניתן לגבור עליה במאמץ קל".
"אבל אם זה השתחרר לך כבר אז, למה לא עברת לישיבה מיד למה המתנת עד עכשיו?" שאלתי כשאני מציב את הדוד המלא על השיש ולוחץ על הרתחה.
"האנשים שהקשיבו לי, לא יכולתי לעזוב לפני שאקשיב גם להם. זו הכרת טובה מינימלית. השבוע הייתה החבורה של האחרון מבין שלושים ושבעת המקשיבים החשאיים שלי".
התשובה הפשוטה הזו רגשה אותי, איך אמרו חז"ל: אשרי פלוני שלמד תורה, כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו.
כשסיימתי לשפוך שקית סוכר אל הקופסא ולסדר את הקפה והחלב, הושיט לי ר' נפתלי את הספר, "וזה בשבילך".
אחרי שקראתי את ההקדשה הארוכה והנלהבת שבעמוד הראשון, הוא אמר לי: "תסתכל בתוכן".
שבעת הפרקים הראשונים של הספר דנו בנושא -
הבנה חדשה ונפלאה של ידיד נפשי ר' דוב שליט"א בענין זה נהנה וזה לא חסר.
***
למחרת קרא לי ראש הכולל לחדרו.
"שב, ר' דוב", אמר לי כשפניו עוטות מבע רב משמעות.
הוא הניח את שתי כפות ידיו הגדולות זו על זו ואמר: "בוודאי שמעת שר' נפתלי עוזב את הכולל. עכשיו צריך למצוא מישהו במקומו שיכתוב את המראי מקומות".
הנהנתי במרץ. החברה'מן שבי התעורר, נכון לקראת המשימה החדשה.
"אני חושב שכדאי ש..." התחלתי לומר אל ראש הכולל עצר אותי, והמשיך לדבר לאט בקולו היגע.
"התייעצתי כבר עם כמה אברכים וכולם, כולל ר' נפתלי בעצמו, המליצו על אדם אחד".
והמאוורר המסתובב הגיע בדיוק אל פניי. כמו זרקור הנדלק על במה חשוכה ומאיר את הדמות המתבקשת.
ראש הכולל הושיט את ידו והניח כף חמה על זרועי, "אין כמו רב חובל כדי לנווט את ספינת הכולל בין גלי הסוגיא", אמר בחיוך רחב, "משבוע הבא, אתה כותב את המראי מקומות".
בהיתי בו בשתיקה כשהמאוורר פורע את שערי. פתאום שמתי לב איך כל הזמן נשבה מלמעלה רוח בעורפי, לכוון אותי אל הייעוד האמיתי שלי.
הנושאים החמים
אלוףף אתה!
סתם סתם.
