הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כבר שבוע הוא מזמזם שירי תורה, החל מ'מה אהבתי' וכלה ב'וזכני לגדל'. הרבעס' האלו גם כן שיהיו בריאים, משוררים בחסד, מערבבים אידיש ועברית בגרמען במשקלים שונים העיקר שיהיה להם חרוז ואני כבר מנחשת לבד שה'וזכני לגדל' נועד לאמהות. לדמעות. רגע לפני שהם יקבלו את החומש, המפקח יגיד לפתוח את הלב ולקרוע את השמים כי זה הרגע לבקש בקשות על התורה של הילדים שלנו וזאת השעה שהמלאכים זורקים עלינו סוכריות. מניפולציות הם עושים עלינו שם, בדרך כלל גם מצליחים.
אמא שלי כנראה לא תבוא השנה, ושולעם קצת עצוב, מאז שאבא עבר את האירוע אמא התחילה לחשוש אולי גם לה זה יקרה, ובינינו למי יש ביטוח, למרות שאין סיבה לחשוש יותר מאשר לפני האירוע של אבא. אבל היא פוחדת ללכת לבד. נחמי אחותי ראתה אותה יום אחד עם עגלת שוק ברחוב, ונכדה אחרת אמרה שהיא עלתה לאוטובוס עם עגלת תינוקות ריקה. היא חוששת שתיפול. כאילו העגלות האלו יצילו אותה.
האמת שניסינו אבל היא לא מוכנה לדבר על זה רק אומרת שהכל בסדר ולא צריך עזרה. אבל לחומש סעודה היא כנראה לא תבוא.
את יודעת איך זה. היא אמרה לי. אני כבר לא צעירה, ואבא ממילא לא יבוא, ומספיק פעמים הייתי, אני מכירה את כל השירים בעל פה.
כן, אמא את יודעת אבל את חיים שלום לא שמעת והוא אומר כל כך חמוד 'קוראים לי חיים שלום קליין ואני לומד תורה לשמה ובהם נהגה יומם ולילה'.
אני מכירה בעל פה את כל הטקס. שנה שעברה זה היה יעקב ישראל קליין ומוישה קליין ולפני שנתיים חיים יהודה אקשטיין וישראל נחום גלרנטר. כולם לומדים תורה לשמה ובהם נהגה יומם ולילה.
ולא נהנית אמא?
בטח נהניתי וזה נותן לי המון כוחות והרבה נחת. אבל את יודעת איך זה. הגיל עושה את שלו ואבא ממילא לא יבוא.
ואם אבא יבוא? אני מופתעת בעצמי מהשאלה, אפילו לא חשבתי לפני שזרקתי אותה.
אבא?
כן, מה יש? יעקב של שושי יביא אותו, עם אמבולנס של עזר מציון, מה יש? ייצא קצת מהבית, נראה לי שהוא ישמח.
אבא לא יבוא, שכחת מה הוא עבר ואיך הוא מרגיש. הוא יתבייש ללכת ככה ברחוב, בטח להגיע למקום שיש בו כל כך הרבה אנשים שהוא מכיר.
אולי באמת הגיע הזמן שייצא קצת מהבית, ויילך לבית הכנסת.
לא צריך, אומרת אמא, הוא מתבייש כל כך. וזה קשה לו.
אנחנו כל שבת מגיעים לשם ומארגנים לו מנין בלובי, כמה שכנים, ונכדים, העיקר שלא יתבייש, שירגיש בטוח. ופתאום אני חושבת שאולי אמא חוששת, אולי קצת מתביישת? אבא, שהחזיק את השטיבל הגדול על הרגליים, זה שכל עני בקהילה ידע שהוא הכתובת. זה שניהל ביד רמה את הגמ"ח השכונתי. פתאום נראה שבר כלי. אולי היא איבדה את המשענת שלה, ולכן היא פוחדת, פוחדת עליה, וגם פוחדת עליו, מגוננת.
אמא, אני מנסה לברור מילים. אמא. נראה לי שאבא מאוד ישמח, אנסה לדבר איתו. יעקב של שושי ישמח, אבא כל כך אהב שהוא בא אליו בשיקום ללמוד איתו.
אבא כבר הולך ומדבר, קצת צולע, השפה שלו באמת לא מובנת כל כך, אבל למה להחביא אותו.
אני לא בטוחה שהוא יאהב את זה. הוא ממש מתבייש, מה נראה לך שאבא יכול לעלות במדרגות של האולם וכולם יראו שהוא סוחב רגל? תמיד הוא הרים את הנכדים על הכתפיים, וכולם היו מסתכלים מי זה האיש הגבוה הזה. נראה לך שהוא לא יתבייש?
אמא, זה אבא שלנו, ככה הוא מרגיש עכשיו. נראה לי שאנחנו אלו שצריכות להתרגל. אם אנחנו לא נתבייש, גם הוא לא יתבייש.
הפעם המפקח לא היה צריך לעשות עלינו מניפולציות. בכינו כמו ילדות קטנות, וביקשנו לא רק על הילדים, גם על ההורים. ובעיקר אמרנו תודה.
אמא שלי כנראה לא תבוא השנה, ושולעם קצת עצוב, מאז שאבא עבר את האירוע אמא התחילה לחשוש אולי גם לה זה יקרה, ובינינו למי יש ביטוח, למרות שאין סיבה לחשוש יותר מאשר לפני האירוע של אבא. אבל היא פוחדת ללכת לבד. נחמי אחותי ראתה אותה יום אחד עם עגלת שוק ברחוב, ונכדה אחרת אמרה שהיא עלתה לאוטובוס עם עגלת תינוקות ריקה. היא חוששת שתיפול. כאילו העגלות האלו יצילו אותה.
האמת שניסינו אבל היא לא מוכנה לדבר על זה רק אומרת שהכל בסדר ולא צריך עזרה. אבל לחומש סעודה היא כנראה לא תבוא.
את יודעת איך זה. היא אמרה לי. אני כבר לא צעירה, ואבא ממילא לא יבוא, ומספיק פעמים הייתי, אני מכירה את כל השירים בעל פה.
כן, אמא את יודעת אבל את חיים שלום לא שמעת והוא אומר כל כך חמוד 'קוראים לי חיים שלום קליין ואני לומד תורה לשמה ובהם נהגה יומם ולילה'.
אני מכירה בעל פה את כל הטקס. שנה שעברה זה היה יעקב ישראל קליין ומוישה קליין ולפני שנתיים חיים יהודה אקשטיין וישראל נחום גלרנטר. כולם לומדים תורה לשמה ובהם נהגה יומם ולילה.
ולא נהנית אמא?
בטח נהניתי וזה נותן לי המון כוחות והרבה נחת. אבל את יודעת איך זה. הגיל עושה את שלו ואבא ממילא לא יבוא.
ואם אבא יבוא? אני מופתעת בעצמי מהשאלה, אפילו לא חשבתי לפני שזרקתי אותה.
אבא?
כן, מה יש? יעקב של שושי יביא אותו, עם אמבולנס של עזר מציון, מה יש? ייצא קצת מהבית, נראה לי שהוא ישמח.
אבא לא יבוא, שכחת מה הוא עבר ואיך הוא מרגיש. הוא יתבייש ללכת ככה ברחוב, בטח להגיע למקום שיש בו כל כך הרבה אנשים שהוא מכיר.
אולי באמת הגיע הזמן שייצא קצת מהבית, ויילך לבית הכנסת.
לא צריך, אומרת אמא, הוא מתבייש כל כך. וזה קשה לו.
אנחנו כל שבת מגיעים לשם ומארגנים לו מנין בלובי, כמה שכנים, ונכדים, העיקר שלא יתבייש, שירגיש בטוח. ופתאום אני חושבת שאולי אמא חוששת, אולי קצת מתביישת? אבא, שהחזיק את השטיבל הגדול על הרגליים, זה שכל עני בקהילה ידע שהוא הכתובת. זה שניהל ביד רמה את הגמ"ח השכונתי. פתאום נראה שבר כלי. אולי היא איבדה את המשענת שלה, ולכן היא פוחדת, פוחדת עליה, וגם פוחדת עליו, מגוננת.
אמא, אני מנסה לברור מילים. אמא. נראה לי שאבא מאוד ישמח, אנסה לדבר איתו. יעקב של שושי ישמח, אבא כל כך אהב שהוא בא אליו בשיקום ללמוד איתו.
אבא כבר הולך ומדבר, קצת צולע, השפה שלו באמת לא מובנת כל כך, אבל למה להחביא אותו.
אני לא בטוחה שהוא יאהב את זה. הוא ממש מתבייש, מה נראה לך שאבא יכול לעלות במדרגות של האולם וכולם יראו שהוא סוחב רגל? תמיד הוא הרים את הנכדים על הכתפיים, וכולם היו מסתכלים מי זה האיש הגבוה הזה. נראה לך שהוא לא יתבייש?
אמא, זה אבא שלנו, ככה הוא מרגיש עכשיו. נראה לי שאנחנו אלו שצריכות להתרגל. אם אנחנו לא נתבייש, גם הוא לא יתבייש.
הפעם המפקח לא היה צריך לעשות עלינו מניפולציות. בכינו כמו ילדות קטנות, וביקשנו לא רק על הילדים, גם על ההורים. ובעיקר אמרנו תודה.
נערך לאחרונה ב:
