בס"ד
זה קרה לפני המון זמן, כשהייתה ילדה קטנה.
לפעמים בלילה, כשהייתה שוכבת במיטה, עיניה עצומות, היו אוזניה עטויות מחממי אוזניים, מנסות נואשות לחסום את הרעש.
וזה היה נואל, ונואש, ומגוחך, אבל היא המשיכה לעשות זאת. קיוותה שאת שאר העבודה יעשו התריסים המוגפים והחלון הסגור.
זה עבד חלקית, עזר בקושי לחציו האחד של היום.
בחצי השני, הכוכבים היו נסוגים לאחור והירח היה מרכין ראשו בפני השמש. אור. לקום, ללכת, לצאת אל הרחוב.
גם החודש הזה היה אור, לכולם, ושמחה, ורק לה היה בפנים חשוך. אולי מרוב אורות שהתנפצו לה מול העיניים כל היום, סינוורו.
"את ערה", אבא שלה נכנס לחדרה באותו הלילה, הדליק את מנורת הלילה הקטנה, התיישב בקצה מיטתה. היא רק הנהנה. "שמעתי סיפור על אדם שלמרות שהוא היה גדול ובוגר הוא ממש פחד מעכבישים. כל פעם שהוא היה רואה עכבישים, גם אם זה ליד אנשים אחרים- הוא היה בורח". אביה אמר לפתע, כמו משום מקום, בלי שום סיבה או קשר.
"מסכן", היא היטיבה את מחממי האוזניים ולמרות שהייתה קטנה הבינה עד כמה זה טיפשי מצידה לחבוש את אלו כשגם שהם עליה- היא עדיין שומעת את אבא שלה. אז מה זה אמור לחסום בדיוק? "מה הוא עשה?"
"הוא התייעץ עם חבר שלו. חבר שלו אמר לו שהוא יכול לעזור אבל שזה יהיה קצת מפחיד. האיש כמובן הסכים, לא היה אכפת לו לפחד קצת בשביל לא לפחד יותר מעכבישים לעולם".
"אז מה החבר שלו עשה?"
"הוציא צנצנת והניח אותה על השולחן, בצנצנת היה עכביש".
היא כיווצה את פניה, תמהה, אורה הרך של מנורת הלילה ריצד עליהן, חושף את שחשבה. "זה מוזר".
"כך גם האיש שלנו חשב. אבל חבר שלו לא נתן לו לברוח. מאז, כל יום הוא הביא את הצנצנת עם העכביש ועם כל יום קירב אותה עוד יותר ועוד יותר אל חבר שלו. בהתחלה האיש רצה לברוח ולצעוק אבל לאט לאט הוא פחות פחד, עד שיום אחד הוא אפילו החזיק את הצנצנת בעצמו".
היא שתקה, משכה בכתפיה. אבא שלה התקרב לעברה, הוריד בעדינות את מחממי האוזניים. "קוראים לזה חשיפה הדרגתית. כל פעם מתקדמים עוד צעד לעבר הפחד שלנו ומראים לו שהוא לא מפחיד. מה את אומרת?"
"שאני בכלל לא פחדנית!" היא בלעה את רוקה, משכה באפה.
"מותר לפחד", אבא לא הכחיש, "וזה מוצדק לפחד מהרעשים האלו שבאים בפתאומיות ומבהילים מאוד- אני רק רוצה אולי לנסות לעזור לך, שהשנה כן תצליחי לצאת החוצה מהבית". הוא התרומם מהמיטה, יצא מן החדר וחזר לאחר כמה שניות. "תראי", הגיש לה אקדח מפלסטיק. "רוצה שננסה?"
"ממש לא!" היא קפצה, נסערת, המומה. יצאה מהחדר, התיישבה על הספה בסלון, בוכה.
אבא הגיע מהר, התיישב לצידה. "אני חושב שזה יוכל לעזור לך".
"אין לי עניין לירות ברובה פיקות המטופש הזה!" היא התייפחה, "ובכלל, הוא לא דומה לעכביש".
אבא ניגש על עבר השולחן בסלון, שלף שוקולד מאחד ממשלוחי המנות, הגיש לה. "אז מה תעשי מחר?"
"לא אלך, כמו כל שנה. אני לא יכולה ללכת לבית הכנסת עם ידיים על האוזניים ועיניים עצומות, ובכלל האקדח פיקות הזה בכלל לא דומה לדברים שהילדים האלה עושים, ה'בומים' שלהם הרבה יותר חזקים".
"אז מה תעשי?" אבא שאל בשנית, נאנח.
"אחכה שיגיע פסח", היא בלעה את רוקה, ניגבה את עיניה. "כמו כל שנה".
...
הנושאים החמים
Reactions: שמואלזון1 //