הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
היא הייתה ילדה אחת, תמימה.
ילדה טובה שקמה בבוקר, הולכת לבית הספר, ועושה בדיוק מה שאומרים לה.
ילדה מנומסת שאומרת תודה למורה בסוף השיעור, ומחייכת בשקט.
היו לה זוג עניים שחורות ושותקות,מכוסות בריסים צפופים.
זוג עניים גדולות, שניסו לספר סיפור אחר.
סיפור שההתנהגות היפה שלה לא ספרה.
כי בחוץ אמרנו, היא ילדה טובה עם התנהגות מצויינת, אבל עמוק בפנים, היא ידעה שהיא רעה.
בתוך הלב הקטן והמתוק שלה, התחבא עיגול שחור, גדול, ורע.
היא לא ידעה איך קוראים לו, פחדה מקיומו.
היא לא ידעה שהוא נמצא בעוד הרבה לבבות קטנים של ילדות.
חשבה שהוא קיים רק אצלה, חשבה גם שלא סתם הוא בחר לגור בלב שלה.
היא הבינה שהיא שונה מכולן, מאוד רעה.
בגן שלה סיפרו שיש מידות רעות, והתנהגויות לא מתאימות.
תיארו התנהגות פרועה, מכות, וקנאה, וגם אמרו שבגן שלנו חס וחלילה היצר הרע לא נכנס,
בגן שלה היו רק ילדות טובות, עם לב טוב, ככה הגננת אמרה.
הגננת לא ידעה על העיגול שבלב שלה, אז היא התנהגה אליה כמו אל ילדה רגילה.
היא לא ידעה שהעיגול מבקש שיתייחסו, לא ידעה שהוא צריך מילים טובות והמון יחס כדי לשתוק, להיות קטן יותר, להיעלם.
היא לא רצתה שהגננת תדע, אז היא המשיכה להיות קטנה, ושקטה, המשיכה להיראות ילדה טובה.
בבית הספר היה לה קשה יותר, העיגול גדל, והשתולל, ועשה לה בלגן בלב.
אבל היא לא העזה שמישהו ידע מה קורה לה שם בפנים.
כשחברה פנתה אליה, בקשה לשחק, או לשבת לידה, הוא קפץ מאושר, שכנע אותה להסכים.
אבל היא ידעה שאסור לה, כי כך כולם ידעו עליו, יכירו אותה, יכירו את העיגול האכזר.
אז היא התעלמה ממנו, והנידה ראש לשלילה בשקט עצוב.
החברות התייאשו ממנה, שכחו לנסות שוב.
הן גם לפעמים צחקו, כי מה זה ילדה שיש לה פה, אך, הוא נשאר סגור?
העיגול בכה , וכעס, והיא כל כך פחדה, כי היא נשארת איתו לבד.
כולם נעלמו, אף אחד לא נותן לה יד, לא מציל אותה ממנו.
אף אחד לא יודע שהוא בנתיים גדל וגדל, ותובע ממנה יחס.
יחס שאין לה לתת.
בסמינר הוא כבר היה ענק, היה לו המון כוח והוא לא פחד.
היא הרגישה שלאט לאט הוא מתחיל להידחף לבחוץ.
הוא דרש ממנה דברים לא הגיוניים, כל מה שהיא לא העזה אף פעם.
עכשיו הוא שלט, היא היתה חייבת לרצות אותו, לשמוע בקולו.
פתאום היא דברה בכיתה, בקול, הלב שלה דפק, החברות פתחו פה, אבל הן התרגלו, מהר.
הבעיה שהוא לא הסתפק, הוא רצה שכולם יראו, ישימו לב.
היא ידעה שהוא רע, ושחור, שזו שימת לב שלילית, שעכשיו כולם יודעים שהיא תלמידה רעה, עם יצר הרע חזק.
אבל לפחות עכשיו יודעים שיש אותה.
היא התחצפה למורות, מצאה עצמה המון במסדרונות.
היא בכלל שכחה מהו תקנון, ואיך נראית בת בית יעקב.
היא חשבה שכך טוב יותר מפעם, כי סוף סוף היא לא שקרה, היתה בדיוק כמו שהיא בתוכה, רעה.
ואז היא גם מצאה חברה.
יחד איתה היה לה קל יותר להשמע לעיגול השחור, כי החברה שלה היתה כמוה, שחורה, כך מבחוץ היה נראה.
העיגול שלה חגג, קפץ, נהנה, סוף סוף הוא נושם לרווחה.
הוא הדף את הגבולות המועטים, והדקים שנותרו סביבו, והציץ לבחוץ, מתפשט על כולה.
יחד עם החברה השחורה היא עשתה המון דברים, שגרמו לעיגול לגדול, להיות יציב, חזק, ושולט.
ההורים שלה היו עצובים, בגללה, להורים שלה בלב היו רק עיגולים לבנים, כך היא היתה בטוחה.
היום היא כולה שחורה, כמו החברה שלה, ככה היא מרגישה.
אבל עמוק בפנים היא מחכה, מחכה שמישהו יבוא וילמד אותה שיש בה טוב.
שהרע הזה, הוא רק עיגול אחד, שחור.
שכמו שהוא גדל, כך היא יכולה להקטין אותו חזרה, היא מחכה שיעזרו לה לכווץ אותו, ואולי אפילו להעלים לגמרי.
רוצה שיאמרו לה שהיא לא רעה, היא אף פעם לא היתה רעה,
היא פשוט כמו כולם, מתמודדת עם היצר הרע.
רוצה שילמדו אותה, איך מתמודדים איתו בצורה הכי טובה.
ואם אפשר היא מבקשת גם,שיביטו בה עמוק, לתוך העניים, יחפשו, ינסו למצוא, אולי קיים בה איזה עיגול ורוד, פצפון.
שיתנו חיבוק, ילטפו, יבטיחו שהוא פעם יגדל, יצבור כוח, ינצח את השחור, יותיר בה רק טוב.
רק תתנו לה, מגיע לה.
חיבוק, אוזן, ואהבה.
ילדה טובה שקמה בבוקר, הולכת לבית הספר, ועושה בדיוק מה שאומרים לה.
ילדה מנומסת שאומרת תודה למורה בסוף השיעור, ומחייכת בשקט.
היו לה זוג עניים שחורות ושותקות,מכוסות בריסים צפופים.
זוג עניים גדולות, שניסו לספר סיפור אחר.
סיפור שההתנהגות היפה שלה לא ספרה.
כי בחוץ אמרנו, היא ילדה טובה עם התנהגות מצויינת, אבל עמוק בפנים, היא ידעה שהיא רעה.
בתוך הלב הקטן והמתוק שלה, התחבא עיגול שחור, גדול, ורע.
היא לא ידעה איך קוראים לו, פחדה מקיומו.
היא לא ידעה שהוא נמצא בעוד הרבה לבבות קטנים של ילדות.
חשבה שהוא קיים רק אצלה, חשבה גם שלא סתם הוא בחר לגור בלב שלה.
היא הבינה שהיא שונה מכולן, מאוד רעה.
בגן שלה סיפרו שיש מידות רעות, והתנהגויות לא מתאימות.
תיארו התנהגות פרועה, מכות, וקנאה, וגם אמרו שבגן שלנו חס וחלילה היצר הרע לא נכנס,
בגן שלה היו רק ילדות טובות, עם לב טוב, ככה הגננת אמרה.
הגננת לא ידעה על העיגול שבלב שלה, אז היא התנהגה אליה כמו אל ילדה רגילה.
היא לא ידעה שהעיגול מבקש שיתייחסו, לא ידעה שהוא צריך מילים טובות והמון יחס כדי לשתוק, להיות קטן יותר, להיעלם.
היא לא רצתה שהגננת תדע, אז היא המשיכה להיות קטנה, ושקטה, המשיכה להיראות ילדה טובה.
בבית הספר היה לה קשה יותר, העיגול גדל, והשתולל, ועשה לה בלגן בלב.
אבל היא לא העזה שמישהו ידע מה קורה לה שם בפנים.
כשחברה פנתה אליה, בקשה לשחק, או לשבת לידה, הוא קפץ מאושר, שכנע אותה להסכים.
אבל היא ידעה שאסור לה, כי כך כולם ידעו עליו, יכירו אותה, יכירו את העיגול האכזר.
אז היא התעלמה ממנו, והנידה ראש לשלילה בשקט עצוב.
החברות התייאשו ממנה, שכחו לנסות שוב.
הן גם לפעמים צחקו, כי מה זה ילדה שיש לה פה, אך, הוא נשאר סגור?
העיגול בכה , וכעס, והיא כל כך פחדה, כי היא נשארת איתו לבד.
כולם נעלמו, אף אחד לא נותן לה יד, לא מציל אותה ממנו.
אף אחד לא יודע שהוא בנתיים גדל וגדל, ותובע ממנה יחס.
יחס שאין לה לתת.
בסמינר הוא כבר היה ענק, היה לו המון כוח והוא לא פחד.
היא הרגישה שלאט לאט הוא מתחיל להידחף לבחוץ.
הוא דרש ממנה דברים לא הגיוניים, כל מה שהיא לא העזה אף פעם.
עכשיו הוא שלט, היא היתה חייבת לרצות אותו, לשמוע בקולו.
פתאום היא דברה בכיתה, בקול, הלב שלה דפק, החברות פתחו פה, אבל הן התרגלו, מהר.
הבעיה שהוא לא הסתפק, הוא רצה שכולם יראו, ישימו לב.
היא ידעה שהוא רע, ושחור, שזו שימת לב שלילית, שעכשיו כולם יודעים שהיא תלמידה רעה, עם יצר הרע חזק.
אבל לפחות עכשיו יודעים שיש אותה.
היא התחצפה למורות, מצאה עצמה המון במסדרונות.
היא בכלל שכחה מהו תקנון, ואיך נראית בת בית יעקב.
היא חשבה שכך טוב יותר מפעם, כי סוף סוף היא לא שקרה, היתה בדיוק כמו שהיא בתוכה, רעה.
ואז היא גם מצאה חברה.
יחד איתה היה לה קל יותר להשמע לעיגול השחור, כי החברה שלה היתה כמוה, שחורה, כך מבחוץ היה נראה.
העיגול שלה חגג, קפץ, נהנה, סוף סוף הוא נושם לרווחה.
הוא הדף את הגבולות המועטים, והדקים שנותרו סביבו, והציץ לבחוץ, מתפשט על כולה.
יחד עם החברה השחורה היא עשתה המון דברים, שגרמו לעיגול לגדול, להיות יציב, חזק, ושולט.
ההורים שלה היו עצובים, בגללה, להורים שלה בלב היו רק עיגולים לבנים, כך היא היתה בטוחה.
היום היא כולה שחורה, כמו החברה שלה, ככה היא מרגישה.
אבל עמוק בפנים היא מחכה, מחכה שמישהו יבוא וילמד אותה שיש בה טוב.
שהרע הזה, הוא רק עיגול אחד, שחור.
שכמו שהוא גדל, כך היא יכולה להקטין אותו חזרה, היא מחכה שיעזרו לה לכווץ אותו, ואולי אפילו להעלים לגמרי.
רוצה שיאמרו לה שהיא לא רעה, היא אף פעם לא היתה רעה,
היא פשוט כמו כולם, מתמודדת עם היצר הרע.
רוצה שילמדו אותה, איך מתמודדים איתו בצורה הכי טובה.
ואם אפשר היא מבקשת גם,שיביטו בה עמוק, לתוך העניים, יחפשו, ינסו למצוא, אולי קיים בה איזה עיגול ורוד, פצפון.
שיתנו חיבוק, ילטפו, יבטיחו שהוא פעם יגדל, יצבור כוח, ינצח את השחור, יותיר בה רק טוב.
רק תתנו לה, מגיע לה.
חיבוק, אוזן, ואהבה.
Reactions: אוראל סולטן, אבינועם גולדברג, נופים2 ועוד 23 משתמשים26 //