הנושאים החמים
יצחק ג.
משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פמ"ג DIP
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עימוד ספרים
עריכה תורנית
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
מה השם אומר לנו
"השם מדבר אלינו כבר שנה וחצי ואנחנו לא מבינים ועכשיו זה כבר חזק כל כך.. מה הוא אומר לנו?" שאלה מישהי במייל.
התשובה עלתה מיידית, בהירה וללא ספק. השם אומר לנו רק דבר אחד: "אני אוהב אתכם. תחזיקו מעמד".
*
הלב קופא. מתאבן. כמעט מת. אין לנו אוויר, אוויר של אמונה. ריבונו של עולם, תנשים אותנו. אם אפשרת לכזה דבר לקרות סימן שיש לך אמון ענק ביכולות הנפשיות שלנו. אתה מאמין שנמצא במה להחזיק ולא ניפול. אתה מאמין שנחזיק מעמד.
טוב, אנחנו רוצים, רועדים מאוד ומבוהלים אנחנו רוצים, אבל איך?
אין לנו אוויר אבא, תן לנו אוויר של אמונה.
יושבת עם דלת נעולה והעיניים – לפעמים יבשות חלולות ולפעמים דומעות בלי שליטה. אין מילים, אני מרגישה, אין מילים.
אבל אז מתעוררת בתוכי בצעקה. מה זה אין מילים. אין מילים אז תחפשי מילים. עם מילים עוזרים לפצועים, תומכים במשפחות, ממשיכים אוויר של אמונה לקנה הפרטי החנוק שלך ולכל עם ישראל. מילים הן הדרך. היחידה. אין לך מילים אז תתגייסי ותחפשי אותן!
יוצאת לחפש.
רגע עולה למעלה, גבוה. ככה קל יותר. כאן על פני האדמה קשה מנשוא, אבל יש לנו סולם ואנחנו לא הודים, אני אומרת לעצמי מהלילה, שוב ושוב. אנחנו לא הודים ואנחנו גם לא תל של נמלים שמישהו גדול מחץ בעקבו. אנחנו יהודים. זה אומר משהו. אנחנו יהודים!
אז הרבה הרבה יהודים יקרים יצאו מהגוף שלהם בלילה הזה. ברגעים האלה שמלבר הם קשים ואיומים, ומלגו הם קודש קודשים. אצל רבי שמעון. כשהרצון שממנו באו היה להתפלל ולרקוד. אשרי מי שנפטר בדרכו להתפלל ולרקוד. כמה זה שונה ממי שנפטר בגלל שומנים בדם או מנת יתר של סם.. מי שנפטר בדרכו להתפלל ולרקוד בוודאי מתפלל ורוקד כעת, עוברות בי מחשבות - אבל הן חולפות מהר, נמוגות. מוקדם מדי. זאת עוד לא נקודת האמת שלי.
אני עוד בגופות המחוצות. בדריסות וברמיסות. בנספים המרובים עד אימה.
הם יצאו מהגוף שלהם, אני מסבירה לעצמי, למות זה כמו מישהו שקם מכיסא והולך. מה יש, הוא שואל את אלה שנותרו שם מאחור, מה אתם מבוהלים וצועקים ככה, רק קמתי מהכיסא והלכתי. לא קרה משהו רע!
נכון. למות זה לצאת מהגוף וללכת. אני יודעת. זאת האמת. אבל זה לא מה שמרגישים.
ואז אני קולטת. הדריסות והרמיסות וההימחצות הן לא של מי שהלך, הן רק של מי שנשאר. ההולכים – כך מסבירים הצדיקים, שמבינים בענייני מעבר שבין העולמות – נפרדים מן הגוף בשלב מוקדם מאוד ובשבריר של שניה כבר אינם חווים כאב וסבל.
אבל אנחנו. אנחנו הקרבנות העיקריים, עם טילי התיאורים המתפוצצים בתוכנו ומחריבים את נפשנו.
אין לנו אוויר!! אני צועקת ובוכה, ריבונו של עולם, הצלה! לכאן! צריך עזרה! נפגענו נורא. אנחנו פצועים אנושים. מדממים את נפשנו ואת אמונתנו למוות כמעט. מהר תבוא, מהר!
אלפים על אלפים היו שם, כל כך ליד, כל כך קרוב. מה שקרה בשטח ההוא יכול היה בלי שום מניעה לקרות ממש להם. בגוף הם מרגישים את זה. איפה שהיו דחוקים כל כך וצפופים. זה מבהיל מדי. מוחש.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.
רבי שמעון, הדחק הזה גדול עלינו, קשה לנו מאוד, אנחנו נסמכים עליך. תפעל בשבילנו רחמים.
אני נזכרת שלפני מלחמת ששת הימים, כשהשמועות באוויר היו קשות מאוד, אמר אחד האדמו"רים – אם תהיה מלחמה, תהיה ישועה גדולה.
ובאמת היתה מלחמה והייתה ישועה גדולה. קיבלנו את הכותל חזרה.
אם קרה כזה דבר, עכשיו תורה של הישועה הגדולה, אני אומרת לקב"ה. ואני אגיד לך בשקט בשקט, בסוד, מה הישועה שאני רוצה. מותר לנו לבחור, נכון?
נזכרת בבת של חברה שלי, בת ארבע, שבתור מתנת אפיקומן, ביקשה בלון. ההורים המבודחים הוסיפו לה גם פיקניק.
כעת גם אני בוחרת. לא רוצה בלון. לא רוצה פיקניק. רוצה – אני אומרת את זה בלחש ולא בקול - ריבונו של עולם, אני רוצה משיח. רוצה גאולה.
ולמה בלחש?
כדי שהציפייה האמתית שבכל זאת נמצאת בי ולא אובה לכבות, לא תהפוך מאכל לערפדי הייאוש. כן.. שמענו.. כן.. אמרו בשנה שעברה עם המצה הראשונה.. אמרו בראש השנה של תשפ"א, אמרו בחנוכה, אמרו בפורים, אמרו בהושענא רבא.
אין לי כוח להוסיף עוד אמרו אחד לרשימה.
אני כן רוצה אבל בשקט. שלא להתנות. שלא לתת פתח לרגשות טינה חלילה. אנחנו רוצים משיח ריבונו של עולם. מתי שתחליט ומהר. רק הוא יכול לנחם. לא רק כי כולם יחזרו איתו, זה צד יקר אחד, אבל הצד העמוק יותר הוא איך שהכל יתהפך אז לטובה.
איך נצא סוף סוף מגיהינום החושים האיום ונראה דברים לאשורם. איך תיפתח ההסתרה ונראה שמאחורי כל פרגוד וכל לוח תפאורה יש מרחבים אינסופיים של אור וטוב, חמלה וחסד, אהבה ורחמים.
זה יהיה כמו לפרוץ באובדן עשתונות בעד הדלתות הגדולות של אבו כביר ולמצוא מאחוריהן – את גן עדן ואת בורא עולם.
את זה אנחנו רוצים ריבונו של עולם. רק זה שוקל כאן במשקל הנדרש.
*
בתחילה בכלל הייתי מאובנת. הלב דופק מהר. השרירים מתקשים, הנפש קופאת מבוהלת. פתאום הבנתי את דיני אונן שלא נדע – הוא לא יכול לקיים מצוות כי אין אותו בכלל. כולו מאובן. משותק. קפוא.
רק אחרי שמתחילים לפעול פעולות במציאות, פעולות לפי ההלכה היהודית - כשמטהרים, וכורכים, ואומרים קדיש, ומספידים, ומביאים למנוחה אחרונה בין רגבי האדמה, רק אז מתחילים להפשיר. המודעות מתחילה לחזור. הנפש חוזרת לחוש קצת, בקצב שהיא מסוגלת, ואז, כשמשהו ממנה מתחיל להתעורר, היא יכולה מחדש לקיים את המצוות.
בתחילה הייתי לגמרי קפואה. השפתיים רעדו לי. ריבונו של עולם, שלא יתחלל שימך. ריבונו של עולם, תשמור עלינו. תשמור. מה, איך, לא...
ואז צלצלה קרובת משפחה ושאלה אם אנחנו בסדר, וציטטה דיבורים על דחיפות ושוטרים ועל נורא ואיום וכאלה, ובבת אחת מצאתי את הלשון. "שקט! אוסקוט! הס! לא לדבר! לא רוצה לשמוע! הלכו מכאן יהודים יקרים אצל רבי שמעון בעיצומו של יום קדוש. לא ללכלך! לא לטנף! לא לתת לקודש קודשים ריח של דגים מסריחים!! לא להוריד את ה'וידום אהרון' ואת 'בקרובי אקדש' לאיך זה קרה ומי האשם.
ועוד יותר לא – השם ישמור וכמה נורא – להניח למחרחרי ריב ומרבי שנאה להתקרב לכאן. די! אני צועקת וסותמת את האוזניים. את הנבזות הזאת של השטן אני לא רוצה לשמוע. מספיק נורא לי בלעדיו.
וכשישבתי סוף סוף מול השם וניסיתי למצוא אותו. וכשגיליתי פתאום בבהירות פשוטה את משמעות עבודת 'איה' שמדבר עליה רבי נחמן. העבודה שכל יהודי מכל מקום יכול ונקרא לעשות, "איה מקום כבודו". איפה אתה, ריבונו של עולם, ואיפה אני, ואיפה אנחנו. איפה מקבלים אוויר.
יש שני 'איה', אמרתי לקב"ה, את השה לעולה מצאנו... כעת מחפשים את מקום כבודך.
היה שקט. וראיתי איך בזמן ההוא ובמקום ההוא ישנה רק ידו של בורא עולם, המניחה כל נשמה במקומה בצאתה לדרך חייה, ואוספת אותה בסיימה.
ויש את כוח הצדיק. ויש את ההולכים. ואין דבר נוסף.
כל הנסיבות והקולות שעולים מסביב, כל ה'אילו', ה'כיצד' וה'איך' בכלל לא שייכים. כל ההסרטות והצעקות הם שדי שאול שרוקדים בכל כוחם על הדם. לא על דם הנספים, על דם נפשנו אנו. להעיף אותם. להשמיד אותם. לא לתת להם מקום.
אבל הצער! שוב מטלטל אותי גל של כאב לא נסבל. הצער!! הצער של מאות משפחות כעת. האבלים, המבוהלים, המחפשי נעדרים.. איך אפשר לסבול כאב כזה אבא. זה יותר מדי.
ושוב אין מילים אבל צריך למצוא מילים. צריך להתחנן בעדם ובעדינו. כי השם, רק אתה יכול לנחם. רק אתה יכול לעטוף.
ועוד פעם בלחש, שלא ישמעו, שלא יתערבו, שלא יהיו ציניים. עוד פעם בלחש אני אומרת לו – כעת, מה שמתאים זה בית המקדש. הרי הצדיקים הם בחינת בית המקדש, כמו שכתוב "שקולה פטירת צדיקים כשריפת בית אלוקינו", כל פעולתם, כמו פעולת בית המקדש, היא לקרב ישראל לאביהם שבשמיים.
אז מה יותר מתאים ריבונו של עולם מגאולה עכשיו. שיבנה בית המקדש, ובקרוב כל כך, בחג השבועות הבעל"ט הלוואי, נעלה כולנו לירושלים. בזקנינו ובנערינו ובטפינו נבוא, ולא יאמר אדם לחברו צר לי המקום, שאלין בירושלים.
מה השם אומר לנו
"השם מדבר אלינו כבר שנה וחצי ואנחנו לא מבינים ועכשיו זה כבר חזק כל כך.. מה הוא אומר לנו?" שאלה מישהי במייל.
התשובה עלתה מיידית, בהירה וללא ספק. השם אומר לנו רק דבר אחד: "אני אוהב אתכם. תחזיקו מעמד".
*
הלב קופא. מתאבן. כמעט מת. אין לנו אוויר, אוויר של אמונה. ריבונו של עולם, תנשים אותנו. אם אפשרת לכזה דבר לקרות סימן שיש לך אמון ענק ביכולות הנפשיות שלנו. אתה מאמין שנמצא במה להחזיק ולא ניפול. אתה מאמין שנחזיק מעמד.
טוב, אנחנו רוצים, רועדים מאוד ומבוהלים אנחנו רוצים, אבל איך?
אין לנו אוויר אבא, תן לנו אוויר של אמונה.
יושבת עם דלת נעולה והעיניים – לפעמים יבשות חלולות ולפעמים דומעות בלי שליטה. אין מילים, אני מרגישה, אין מילים.
אבל אז מתעוררת בתוכי בצעקה. מה זה אין מילים. אין מילים אז תחפשי מילים. עם מילים עוזרים לפצועים, תומכים במשפחות, ממשיכים אוויר של אמונה לקנה הפרטי החנוק שלך ולכל עם ישראל. מילים הן הדרך. היחידה. אין לך מילים אז תתגייסי ותחפשי אותן!
יוצאת לחפש.
רגע עולה למעלה, גבוה. ככה קל יותר. כאן על פני האדמה קשה מנשוא, אבל יש לנו סולם ואנחנו לא הודים, אני אומרת לעצמי מהלילה, שוב ושוב. אנחנו לא הודים ואנחנו גם לא תל של נמלים שמישהו גדול מחץ בעקבו. אנחנו יהודים. זה אומר משהו. אנחנו יהודים!
אז הרבה הרבה יהודים יקרים יצאו מהגוף שלהם בלילה הזה. ברגעים האלה שמלבר הם קשים ואיומים, ומלגו הם קודש קודשים. אצל רבי שמעון. כשהרצון שממנו באו היה להתפלל ולרקוד. אשרי מי שנפטר בדרכו להתפלל ולרקוד. כמה זה שונה ממי שנפטר בגלל שומנים בדם או מנת יתר של סם.. מי שנפטר בדרכו להתפלל ולרקוד בוודאי מתפלל ורוקד כעת, עוברות בי מחשבות - אבל הן חולפות מהר, נמוגות. מוקדם מדי. זאת עוד לא נקודת האמת שלי.
אני עוד בגופות המחוצות. בדריסות וברמיסות. בנספים המרובים עד אימה.
הם יצאו מהגוף שלהם, אני מסבירה לעצמי, למות זה כמו מישהו שקם מכיסא והולך. מה יש, הוא שואל את אלה שנותרו שם מאחור, מה אתם מבוהלים וצועקים ככה, רק קמתי מהכיסא והלכתי. לא קרה משהו רע!
נכון. למות זה לצאת מהגוף וללכת. אני יודעת. זאת האמת. אבל זה לא מה שמרגישים.
ואז אני קולטת. הדריסות והרמיסות וההימחצות הן לא של מי שהלך, הן רק של מי שנשאר. ההולכים – כך מסבירים הצדיקים, שמבינים בענייני מעבר שבין העולמות – נפרדים מן הגוף בשלב מוקדם מאוד ובשבריר של שניה כבר אינם חווים כאב וסבל.
אבל אנחנו. אנחנו הקרבנות העיקריים, עם טילי התיאורים המתפוצצים בתוכנו ומחריבים את נפשנו.
אין לנו אוויר!! אני צועקת ובוכה, ריבונו של עולם, הצלה! לכאן! צריך עזרה! נפגענו נורא. אנחנו פצועים אנושים. מדממים את נפשנו ואת אמונתנו למוות כמעט. מהר תבוא, מהר!
אלפים על אלפים היו שם, כל כך ליד, כל כך קרוב. מה שקרה בשטח ההוא יכול היה בלי שום מניעה לקרות ממש להם. בגוף הם מרגישים את זה. איפה שהיו דחוקים כל כך וצפופים. זה מבהיל מדי. מוחש.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.
רבי שמעון, הדחק הזה גדול עלינו, קשה לנו מאוד, אנחנו נסמכים עליך. תפעל בשבילנו רחמים.
אני נזכרת שלפני מלחמת ששת הימים, כשהשמועות באוויר היו קשות מאוד, אמר אחד האדמו"רים – אם תהיה מלחמה, תהיה ישועה גדולה.
ובאמת היתה מלחמה והייתה ישועה גדולה. קיבלנו את הכותל חזרה.
אם קרה כזה דבר, עכשיו תורה של הישועה הגדולה, אני אומרת לקב"ה. ואני אגיד לך בשקט בשקט, בסוד, מה הישועה שאני רוצה. מותר לנו לבחור, נכון?
נזכרת בבת של חברה שלי, בת ארבע, שבתור מתנת אפיקומן, ביקשה בלון. ההורים המבודחים הוסיפו לה גם פיקניק.
כעת גם אני בוחרת. לא רוצה בלון. לא רוצה פיקניק. רוצה – אני אומרת את זה בלחש ולא בקול - ריבונו של עולם, אני רוצה משיח. רוצה גאולה.
ולמה בלחש?
כדי שהציפייה האמתית שבכל זאת נמצאת בי ולא אובה לכבות, לא תהפוך מאכל לערפדי הייאוש. כן.. שמענו.. כן.. אמרו בשנה שעברה עם המצה הראשונה.. אמרו בראש השנה של תשפ"א, אמרו בחנוכה, אמרו בפורים, אמרו בהושענא רבא.
אין לי כוח להוסיף עוד אמרו אחד לרשימה.
אני כן רוצה אבל בשקט. שלא להתנות. שלא לתת פתח לרגשות טינה חלילה. אנחנו רוצים משיח ריבונו של עולם. מתי שתחליט ומהר. רק הוא יכול לנחם. לא רק כי כולם יחזרו איתו, זה צד יקר אחד, אבל הצד העמוק יותר הוא איך שהכל יתהפך אז לטובה.
איך נצא סוף סוף מגיהינום החושים האיום ונראה דברים לאשורם. איך תיפתח ההסתרה ונראה שמאחורי כל פרגוד וכל לוח תפאורה יש מרחבים אינסופיים של אור וטוב, חמלה וחסד, אהבה ורחמים.
זה יהיה כמו לפרוץ באובדן עשתונות בעד הדלתות הגדולות של אבו כביר ולמצוא מאחוריהן – את גן עדן ואת בורא עולם.
את זה אנחנו רוצים ריבונו של עולם. רק זה שוקל כאן במשקל הנדרש.
*
בתחילה בכלל הייתי מאובנת. הלב דופק מהר. השרירים מתקשים, הנפש קופאת מבוהלת. פתאום הבנתי את דיני אונן שלא נדע – הוא לא יכול לקיים מצוות כי אין אותו בכלל. כולו מאובן. משותק. קפוא.
רק אחרי שמתחילים לפעול פעולות במציאות, פעולות לפי ההלכה היהודית - כשמטהרים, וכורכים, ואומרים קדיש, ומספידים, ומביאים למנוחה אחרונה בין רגבי האדמה, רק אז מתחילים להפשיר. המודעות מתחילה לחזור. הנפש חוזרת לחוש קצת, בקצב שהיא מסוגלת, ואז, כשמשהו ממנה מתחיל להתעורר, היא יכולה מחדש לקיים את המצוות.
בתחילה הייתי לגמרי קפואה. השפתיים רעדו לי. ריבונו של עולם, שלא יתחלל שימך. ריבונו של עולם, תשמור עלינו. תשמור. מה, איך, לא...
ואז צלצלה קרובת משפחה ושאלה אם אנחנו בסדר, וציטטה דיבורים על דחיפות ושוטרים ועל נורא ואיום וכאלה, ובבת אחת מצאתי את הלשון. "שקט! אוסקוט! הס! לא לדבר! לא רוצה לשמוע! הלכו מכאן יהודים יקרים אצל רבי שמעון בעיצומו של יום קדוש. לא ללכלך! לא לטנף! לא לתת לקודש קודשים ריח של דגים מסריחים!! לא להוריד את ה'וידום אהרון' ואת 'בקרובי אקדש' לאיך זה קרה ומי האשם.
ועוד יותר לא – השם ישמור וכמה נורא – להניח למחרחרי ריב ומרבי שנאה להתקרב לכאן. די! אני צועקת וסותמת את האוזניים. את הנבזות הזאת של השטן אני לא רוצה לשמוע. מספיק נורא לי בלעדיו.
וכשישבתי סוף סוף מול השם וניסיתי למצוא אותו. וכשגיליתי פתאום בבהירות פשוטה את משמעות עבודת 'איה' שמדבר עליה רבי נחמן. העבודה שכל יהודי מכל מקום יכול ונקרא לעשות, "איה מקום כבודו". איפה אתה, ריבונו של עולם, ואיפה אני, ואיפה אנחנו. איפה מקבלים אוויר.
יש שני 'איה', אמרתי לקב"ה, את השה לעולה מצאנו... כעת מחפשים את מקום כבודך.
היה שקט. וראיתי איך בזמן ההוא ובמקום ההוא ישנה רק ידו של בורא עולם, המניחה כל נשמה במקומה בצאתה לדרך חייה, ואוספת אותה בסיימה.
ויש את כוח הצדיק. ויש את ההולכים. ואין דבר נוסף.
כל הנסיבות והקולות שעולים מסביב, כל ה'אילו', ה'כיצד' וה'איך' בכלל לא שייכים. כל ההסרטות והצעקות הם שדי שאול שרוקדים בכל כוחם על הדם. לא על דם הנספים, על דם נפשנו אנו. להעיף אותם. להשמיד אותם. לא לתת להם מקום.
אבל הצער! שוב מטלטל אותי גל של כאב לא נסבל. הצער!! הצער של מאות משפחות כעת. האבלים, המבוהלים, המחפשי נעדרים.. איך אפשר לסבול כאב כזה אבא. זה יותר מדי.
ושוב אין מילים אבל צריך למצוא מילים. צריך להתחנן בעדם ובעדינו. כי השם, רק אתה יכול לנחם. רק אתה יכול לעטוף.
ועוד פעם בלחש, שלא ישמעו, שלא יתערבו, שלא יהיו ציניים. עוד פעם בלחש אני אומרת לו – כעת, מה שמתאים זה בית המקדש. הרי הצדיקים הם בחינת בית המקדש, כמו שכתוב "שקולה פטירת צדיקים כשריפת בית אלוקינו", כל פעולתם, כמו פעולת בית המקדש, היא לקרב ישראל לאביהם שבשמיים.
אז מה יותר מתאים ריבונו של עולם מגאולה עכשיו. שיבנה בית המקדש, ובקרוב כל כך, בחג השבועות הבעל"ט הלוואי, נעלה כולנו לירושלים. בזקנינו ובנערינו ובטפינו נבוא, ולא יאמר אדם לחברו צר לי המקום, שאלין בירושלים.
