חיילו רוצה להיות שוטר!

  • הוסף לסימניות
  • #1
על מנת שיתאים לפורום עבר חיילו מוטציה קטנה. חבש כובע והתעטף בחליפה (בנתיים) ונכנס ללמוד בישיבה.

כבר ביום הראשון הבין חיילו שישיבה זה לא בשבילו! חד וחלק! הוא צריך להיות שוטר כמו דוד גבי!

הכל התחיל כשהמגיד שיעור האדמוני נכנס לחד"ש (חדר שיעורים) ו"הרמב"ן בסוגייא מעמיק לבאר את המכה בפטיש וכו'", חש חיילו זעזוע, "בוקר טוב, הרב, שכחת".

המג"ש (מגיד שיעור) הרים את עיניו מהגמרא כשפניו נגוונו בגוון זקנו ודמו. "ליצונעס? אתה מרגיש בקייטנה? ראה הוזהרת".

אוףףףףףף.

עוד פעם זה קורה לו. למה תמיד הוא מסתבך? מה הוא אמר לא טוב?

כשהשיעור שב למסלולו, והמבטים הצולפים סרו ממנו, הרהר חיילו בדממה כמה חייו נוטים ממסלולם על תקן קבוע, כלומר, חיילו היה רוצה שיהיה להם מסלול קבוע ופעם אחר פעם מתגלה לו שאין לו בכלל מסלול! הוא כנראה חולה נפש או מאומץ.

למה מאומץ? אתם שואלים. פשוט. כי שולי ומוטי שמעליו ומתחתיו מצוינים ביותר! ופעם שהרושיב'ע (ראש הישיבה) צבט אותו בלחי, בחתונה של דסי הבת של דוד רפול שהתחתנה עם זיכמס המצויין של ישיבת 'טעם טוב', הוא אמר לאבא "הוא יעשה לך נחת כמו שולי", וחיילו זוכר שלאבא נמחק אז החיוך, והוא עשה בראש למעלה ולמטה בהילוך איטי, כאילו שהרושיב'ע סיפר שמישהו חולה סופני...

ומוטי? בטוח שהוא ילד טוב, כל פעם שהוא בא הביתה בלילה, אמא אומרת לו "ילד של נחת", ומסתכלת תוך כדי על חיילו כאילו הם דבר והיפוכו.

חיילו בטוח שבשיעור הראשון בישיבה מוטי ושולי שאלו שאלות מפוצצות, שגרמו למג"ש שלהם, לקפוץ מכסאו בהתרגשות של "דע לפני מי אתה יושב", כאלו בחורים מצוינים. ורק הוא חיילו חייב להסתבך ולדבר שטויות.

כבשה שחורה.

בסוגריים מתומנות - דודה מרגיטה, כך הם קראו לשכנה מהכניסה השנייה ש"היא מסכנה כי אין לה ילדים", אמרה לו פעם שהוא השוקולד שבסנדביץ', ועכשיו הוא מבין שהוא שחור כשוקולד ולא מתוק. זה מה שהיא התכוונה. סגור סוגריים. נו, תסגור! הכל חייב להיות דפוק??? -

בערב כשחזר הבייתה, חש חיילו לאות ואכזבה, הוא רוצה להיות טוב! רוצה לשמח את אבא ואמא! למה לא הולך לו???

כשפתח את הדלת ראה את אמא יושבת במטבח עם תהילים, ועיניה הלחות, "המג"ש התקשר, וסיפר איך התחצפת אליו! למה על היום הראשון? היית חייב? למה רק צער אתה מאכיל אותנו? אתה מחפש כל הזמן רק לצער אותנו! להכאיב לי ולאבא! ילד רע!"

חיילו לא ענה.

הלך לחדרו.

התכסה בשמיכה.

וידע. חיילו עוד יהיה שוטר! זהו!

הוא יראה לה לאמא הזו!

כשנרדם, הייתה כריתו רטובה מדמעות. אוףףףף, הוא לא רוצה להיות שוטר! למה????

 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
למה לא עשה גם שינוי השם
האמת, שביקשתי ממנו.
ואז הוא תפס בדש מעילי שרטוב מהגשם, וצרח באוזן, "מילא @יאן ושאר החברים, אבל אתה יודע שהיום אני שוטר!!! אתה לא מפחד..."
מלמלתי סליחה, וברחתי.
(מי ששמע שאמרתי שבסוף נהיה שוטר, לא שמע טוב. ומי שלהיפך גם לא).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
כתוב יפה, אם כי התוכן קצת מגמתי ולא אובייקטיבי,
ולא מגמתי בעיני חיילו, אלא בעיני העובדות: כל הדמויות מותירות בפי טעם שלילי, ורק חיילו הוא מסכן ללא סיבה?
אל דאגה. בפרק הבא בעז"ה, ואולי אחד אחריו מגייס חיילו את סבתא קלמרה מהספה שננעצה בה עוד 'לפני התשובה'.
וגם את גסיס הארנבת...
אם ירצה ה'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
-פרק ב' -

אחר שבוע חיילו מצא את עצמו בבית. פגוע ומדוכדך.

"קח את כ-ל הדברים שלך, עז פנים, ותלך הבייתה".

עד מתי יקראו לו 'עז פנים'? למה תמיד הוא מצטייר גרוע? הירהר חיילו בעלייה העולה אל ביתו, הצעדים הקטנים קטנו יותר כאילו ימנעו את העימות בבית.

מדלת הבית פנה ישירות למיטתו. לא לראות כלום. לא לשמוע איש, וודאי שלא את דמעותיה ואשמותיה של אימא.

כשאימא נכנסה לחדר העמיד פנים כאילו ישן, אין לו כוח לשמוע כמה חבל שהוא נולד...

הגמרא שמונחת ליד מיטתו שרטה את ליבה של אימא, נזכרת בלילה לפני שבועיים שהיא ואבא ישבו לכתוב לחיילו בעמוד השער "הרבה הצלחה, מתוק, שטעמה הערב של הגמרא יהיה בפיך לעולם".

אחר שפסיעותיה של אימא הגיעו לכיסא הלבן שבמטבח הותיר חיילו לעיניו את חופש הביטוי, כאב לו על אימו, הוא אהב אותה אהבה עזה, רוצה כל כך לרצות אותה, והיא שונאת אותו! ממש כך!

פעם התגנב לאוזניו שכשנולד אימו הייתה מאוד עצובה. כנראה התחרטה שהולידה אותו, חושב עכשיו חיילו מתחת לפוך ושולח יד רוטטת לעוד דמעה משוחררת, אימא שלי! למה את לא אוהבת אותי??? אני כל כך רע?

אבא תמיד ניסה לחפות עליו. אך אימא התווכחה עם אבא, ש"צריך יותר להעניש את חיילו, אתה מדי מפנק אותו, ככה הוא לא יתחנך לעולם".

הוא ידע שבסוף אבא יעשה את זה, שיתקשר אל 'זיכמס של דסי' שנהיה 'משיב' בסד ג' ויברר אצלו מה ארע היום בישיבה.

מהטלפון במטבח בקע קולו של זיכמס, אבא חיבר אותו לרמקול שגם אימא תשמע.

- "ר' אבו חיילו שלו' וברכה, מה שקרה כך קרה, חיילו ניגש לרושיב'ע באמצע ה'סדר', ושאל אותו לא פחות ולא יותר ''למה אין הפסקות בישיבה'' אתה מבין לבד, 'פעטר', את הליצנות והצחוק שזה גרם, ואת ביזוי כבוד התורה של הרושיב'ע".

- "מי אמר שהוא התכוון לרעה? אולי שאל בתמימות?"

אימא במטבח נעה על הכיסא, שוב אבו חיילו שלה אוטם את אוזניו ועיניו מהמציאות. למה הוא לא מוכן להשלים עם המציאות שחיילו ילד בעייתי, זה א' – ב' בשביל שיהא אפשר לטפל בבעיה.

- " 'פעטר', זה גם מה שהתכשיט טען למשגיח לאחר מכן, אבל ביננו אם היה לי ילד כזה, בין הקומקום למיקרוגל במטבח היה לי פוליגרף א"א להאמין לו, כזה התנהגות..."

הבכי מתחת לשמיכה העצים את כוחו. מחשבותיו של חיילו נעו בין שנאה לתיסכול, שכאב גדול מבריח בניהם.

הבכי שקט רק לאחר שנרדם. אין לו כבר כוח לסבול.

כשדמעה תלויה בריס עינו, חולם חיילו, איך שהוא נהיה שוטר, לא סתם שוטר אלא 'מג"בני'ק'. ואז בהפגנה של הפתילונים מירושלים נגד שימוש בפתילות כותנה, חומק על המדרכה זיכמס עם שמעתתא ביד בחזור מהישיבה. והוא חיילו ניגש אליו ושובר לו עצם עצם.

וזכימס צועק "אני רק עברתי באזור, אין לי קשר להפגנה",

והוא חיילו מחייך, בין מכה לחברתה,

ודמעות זולגות מעיניו, תוך כדי שנזכר במחשבה של פעם "אני לא רוצה להיות שוטר"...

ואז הוא מתעורר,

ומוצא את עצמו בוכה, "אני לא רוצה להיות שוטר, לאאאאא
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
כשדמעה תלויה בריס עינו, חולם חיילו, איך שהוא נהיה שוטר, לא סתם שוטר אלא 'מג"בני'ק'. ואז בהפגנה של הפתילונים מירושלים נגד שימוש בפתילות כותנה, חומק על המדרכה זיכמס עם שמעתתא ביד בחזור מהישיבה. והוא חיילו ניגש אליו ושובר לו עצם עצם.

וזכימס צועק "אני רק עברתי באזור, אין לי קשר להפגנה",

והוא חיילו מחייך, בין מכה לחברתה,

ודמעות זולגות מעיניו, כשנזכר במחשבה של פעם "אני לא רוצה להיות שוטר"...

ואז הוא מתעורר,

ומוצא את עצמו בוכה, "אני לא רוצה להיות שוטר, לאאאאא
אוי, קורע...
נראה לי שכדאי שתשקיע בכתיבת סאטירה, אתה טוב בזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
זכימס לא זכיתי לעמוד על סודו.
שהרושיב'ע (ראש הישיבה) צבט אותו בלחי, בחתונה של דסי הבת של דוד רפול שהתחתנה עם זיכמס המצויין של ישיבת 'טעם טוב',
הוא ידע שבסוף אבא יעשה את זה, שיתקשר אל 'זיכמס של דסי' שנהיה 'משיב' בסד ג' ויברר אצלו מה ארע היום בישיבה.

מהטלפון במטבח בקע קולו של זיכמס, אבא חיבר אותו לרמקול שגם אימא תשמע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
כתוב יפה, אם כי התוכן קצת מגמתי ולא אובייקטיבי,
ולא מגמתי בעיני חיילו, אלא בעיני העובדות: כל הדמויות מותירות בפי טעם שלילי, ורק חיילו הוא מסכן ללא סיבה?
שמתי את האבא לצידו של חיילו בפרק ב'.
זה נשמע יותר טוב? @כפריה @Angular

וכן, מי שיודע, יודע שיש הרבה בחורים מסכנים בלי סיבה...
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

קול שרשראות המתכת המקרקשות הדהד בחלל המסדרון הארוך. מנורות פלורסנט ישנות האירו חלקים ממנו, והבלטות הישנות האפרוריות ניסו לשקוע עוד כמה סנטימטרים אל תוך הקרקע. החשוד הובל במהירות, שני שוטרים אחזו בו משני צדיו. ידיו היו אזוקות אל מאחורי גבו, ומדי הכלא גירדו לו בגב.

הוא הוכנס אל תא החקירות, השוטר הימני הפעיל עליו לחץ באזור הצוואר והוא מיהר להתיישב, מחניק נאקה חרישית. השוטר השמאלי מיהר לשחרר את ידיו ולאזוק אותן מחדש אל הבליטה המתכתית שבמרכז השולחן הכבד. כעת הוא היה מאובטח. שני השוטרים טפחו על כפות ידיהם, משל הוא היה עשוי אבק כך שנגיעה בו מצריכה ניקיון יסודי. הוא בן אדם בדיוק כמוהם. אז מה אם יש לו דרכים שונות לשלוף כסף מהבנק? למה הכל חייב להיות דרך הכספומט? למה הוא צריך לשנן סיסמאות מסובכות אם ניתן לשבת לשיחה ידידותית עם פקידת בנק מבוהלת וצייתנית ולצאת עם תיק גב שחור עמוס בשטרות?!

השוטרים גם שאלו למה המפגשים התכופים שלהם, איתו, חייבים תמיד להתבצע במסגרת המשטרתית? הוא באמת נהנה לדבר איתם על פוליטיקה במהלך נסיעה סתמית לתחנת המשטרה הקרובה?

אולי הפעם הם יזכו לשמוע את התשובות האמיתיות. המפקד הורה להם לצאת עם תשובות מהחדר החשוך.

"אז מה, ירון?", פתח השמאלי.
"י-רון", הוא מיהר לתקן, "במלרע לא במלעיל".
"י-רון, בסדר", השוטר גלגל עיניים, "מה הפעם?".
"שום דבר, תגידו לי אתם".
"הנה, אבי, הוא מתחיל עם הקונצים שלו...", אמר השוטר עם הקנקן הצרפתי החום. על דש בגדו הופיע שמו בתוך תג ממותג – בן ציון ביטון.

"תשמע, חבוב", אבי התיישב על השולחן והביט במבט מתנשא על העצור, "יש שתי דרכים לעשות את זה...".
"אני מכיר אתכם ואת השיטות שלכם, נראה לכם שדדתי אתמול?".
השוטרים הביטו זה על זה במבטים לא מובנים, "הממ... כן, אתה שדדת את אתמול, זה כתוב בדו"ח".
"לא חכמולוגים", הוא צעק עליהם, "זה רק ביטוי!". הם עדיין עמדו מופתעים. "הנה. דוגמא. נראה לכם שאני כל כך פתי לחשוב שהמראה על הקיר מראה רגילה? אני יודע שהיא שקופה ושאתם מצלמים אותי מאחוריה...".

הם הביטו על המראה, הביטו עליו, הביטו שוב על המראה ושוב עליו. "אבי, לך תוריד את המראה". אבי הוריד את המראה וחשף מאחוריה קיר לבן שראה ימים טובים יותר. "למה אתה חושב שנצלם אותך מאחורי מראה?", בן ציון שאל בנינוחות, "יש מעליך מצלמת אבטחה...". י-רון הביט מעליו וראה שהצדק עם השוטרים.
"אוף", רטן לעצמו במחשבתו, "הם כבר התחילו עם הטריקים שלהם".

"תראה י-רון", בן ציון התיישב על אחד משני הכיסאות שמולו, "אני אהיה, מה שנקרא, השוטר הטוב, המתחשב, הנחמד, ה...", הוא חיפש דימויים נוספים, "אני אהיה השוטר הטוב".
קול סטירת לחי מצלצלת ואחריה צפצוף באוזנו של ירון נשמע, ככל נראה, בצידו השמאלי, ולאחריו צעקה, "ואני אהיה השוטר הרע".
"אגב, אתה יכול לקרוא לי בנצי".

"אני שומר על זכות השתיקה", ירון החליט לדבוק בקו ההגנה שהציב לו עורך דינו, "אני דורש שיחה לעורך דין שלי".
"עורך דין? שלך?", אבי התקצף, "מה אתה ראש הממשלה? אולי גם נפנק אותך במסאז' ודגים ברגליים... כאן אנחנו שואלים את השאלות ואתה עונה את התשובות, אחרת – אין על מה לדבר!".

"אבי, אבי", בנצי היסה אותו, "תירגע. ראה ירון, אני בעדך". ירון הביט בו במבט חלול. "אנחנו רק צריכים ממך כמה הוד-".
דלת החדר נפתחה ולתוכה נכנס צעיר, כובע משטרתי לראשו, אך בגדיו רחוקים מלהיות מזוהים עם המשטרה. הוא אחז בסיגריה מעשנת ובידו השנייה בכוס קפה.
"יאללה חבר'ה, תורי. צאו להפסקת סיגריה".
"לא תודה, אני לא מעשן", בנצי התנצל, ואבי שאל קצרות, "מי אתה?".

"אני אורי. אני עכשיו לוקח את העניינים לידיים, אני מודה לכם על הזמן שהקדשתם".
"אבל מ-מה?".
"בהצלחה, יש בחוץ בורקסים, תזדרזו שלא יגמרו לכם", אמר אורי והחל לדחוף אותם בעדינות אל מחוץ לחדר, כשסיים נעל את הדלת והתנשף. "איזה נודניקים, נכון?".
ירון הביט עליו במבט חשדן.

אורי ניגש אל ירון והושיט לו סיגריה חדשה, "קח, אתה מעשן?". ירון בתגובה נטל את הסיגריה בין אצבעותיו, ואורי הדליק אותם. לאחר כמה שאיפות, אורי הניח את רגליו על השולחן, לגן לגימה מהקפה המתקרר ואמר: "נעים להכיר, אורי".
"אני י-רון".
"איזה י-רון? אתה קשור לעזרא? החמולה של שמעונוב?", אורי מיד נדלק.
"לא, איזה, אני עובד לבד...".
"וואלה, אתה נראה כמו אחד שמנהל עסק...". הוא המתין לתגובתו של ירון. "מה יש? בלעת את הלשון?".
"אתם המנאייכ, אתה חושב עשו אותי מסוכר? מה, אני לא מכיר את הטריקים שאתה עושה לי? לך, לך תקרא לחברים שלך, חבל על המאמץ שלך".

"אוי, אוי, אוי ירון", הוא נאנח וגיחך בחיוך, "למה להתחיל ככה?". הוא שאף שאיפה נוספת מהסיגריה ואז שלף את הסמרטפון שלו והפעיל סרטון. מוזיקה דרמטית-תאגידית נשמעה, וקול של קריין מקצועי החל לספר על השינויים החדשים במשטרה. אורי דילג כמה שניות ולבסוף סיכם, "בקיצור, נעים להכיר, אני השוטר הסבבה".
"מה זה השוטר הסבבה?", ירון תמה. "אח, עוד פעם עושים ממני צחוק".
"אה", עיניו של אורי ברקו, "טוב ששאלת. החלטנו, כאן במשטרה, ליצור את השוטר החדש – 'השוטר הסבבה'. שוטר שמבין אותך, שוטר שבעדך, שלא בעדך – מה שרק תבחר. אני כאן כמו חבר שלך".
"חבר שלי לא היה מדבר איתי כשאני אזוק".
"צודק", אמר אורי ושלף מפתח קטן מכיס מכנסיו, באמצעותו התיר את האזיקים. ירון שפשף את כפות ידיו הכואבות והביט במבט מבולבל על אורי.
"ראית את המשחק האחרון?".
"כן".
"גועל נפש, למה משלמים לכם, הייתם יכולים לעשות את המהפך של העונה...".

*

וכך נרקמה חברות מעניינת בין השניים. אורי שיתף ירון בחדשות מעולם הפשע, הפלילים, הברונזה, האופנה, הגבייה, החירטוטים, הפוליטיקה והמשטרה, וירון התרברב במעשים שונים שעשה. הם עישנו ביחד, צחקו, ושמרו על קשר קרוב.
אט אט י-רון נפתח יותר ויותר, הוא התרצה והודה בעבירות המיוחסות לו ואף התנהג בנימוס בבית המשפט.

אורי היה בא לבקר את ירון בכלא, מביא לו עוגיות וסיגריות, ויחד הם היו מתעדכנים במה חדש בעולם הפשע.
עד שיום אחד, ירון שאל אותו, "תגיד אורי, אתה שונה מכל המנאייכ כאן, איך זה? מה, אתה לא שוטר אמיתי?".
אורי חייך, לגם מהקפה, ואמר:
"אני עובד על זה. הגשתי קורות חיים. בינתיים אני פשוט בא עם כובע ונכנס לחדרי חקירות. איכשהו זה תמיד עובד".
"חבל שאימצנו את אליהו".

בום.

אליהו זקף את אוזניו והתיישב באחת במיטה, קולם של הוריו המסתודדים מאחורי הדלת הסגורה חבט בפרצופו כמו פטיש שניצל.

חבל. שאימצו. אותו.

הוא פירק במוחו את המשפט לחומרי גלם. טועם כל מילה בבלבול.

האמת, זה לא מפתיע אותו במיוחד. הוא כבר ידע. כן, הוא קלט את זה מזמן.
מאז שהיה בן 4, ליוותה אותו התחושה החמצמצה של ילד מאומץ.

במנות הפלאפל שקנו לו הוריו, היו תמיד פחות כדורים מהמנות של שאר האחים. זה בדוק. השניצל שהניחו דווקא בצלחת שלו - לא היה מספיק דפוק, ומנת הגלידה שקיבל לקינוח - הכילה בוודאות כמה גרמים קריטיים פחות מכולם.

לא היו לו הוכחות מוצקות.
רק תחושה עמומה כזאת, שקטה. מן אינטואיציה פנימית חרישית, טחינה גולמית שמטפטפת אט אט למעמקי התודעה.

תמיד הוא חשד, וכעת האמת מוגשת לו ארוזה בפשטות ובחוסר אסתטיקה משווע, שבא לו להקיא.

מה רע בו?!
כל החיים השתדל להיות בן טוב, לעזור לכולם, להיות נחמד. רק השבוע הלך לחנות של סבא ועזר לו שעות בשיפוצים. הוא במקומם לא היה מתחרט.

הקטע המעניין, שכבר יומיים הוא במיטה, חלש ומסוחרר. כנראה הנפש שלו הרגישה את הסוד האפל שעתיד להתגלות לו ולטלטל את חייו, והגיבה בהתאם.

הדים של הדו-שיח המהוסה התערבלו סביב אוזניו.
אמו שוב הביעה חרטה על הצעד שעשו. אביו התנגד, ניסה להרגיע.
הלבטים של "הוריו" נחשפו בפניו במלואם, קצוצים דק, ואליהו נראה כאילו בלע בבת אחת מלפפון חמוץ שלם.

אצבעותיו נשלחו אוטומטית לזרועו הימנית, ליטפו כתם לידה בצורת גרגר חומוס מושלם.
חיוך אירוני סדק את שפתיו. לא פעם, הרהר בכך שכתם הלידה שלו הוא מעין הוכחה סטטיסטית לכך שהוא מאומץ.

הרי בכל הסיפורים שקרא – לילד המאומץ היה כתם לידה ייחודי, שבזכותו גילה את משפחתו הביולוגית במפגש אקראי שהפך לסוחט דמעות.

בטח גם לו יש אח תאום אי שם, דומה לו כשתי טיפות טחינה, שנושא כתם לידה זהה. אולי הם ייפגשו פעם באחד הסניפים של "חומוס אליהו".

אליהו קם בנחישות, התקרב אל הדלת ופתח אותה בתנופה. הוא לא תכנן שמילותיו יהיו חריפות כל כך, אבל ההתפרצות על הוריו המאמצים בערה לו על הלשון בעוצמה מפחידה. אולי באשמת הסחרחורות.

"איך הסתרתם ממני כזה דבר? אז מה אם אני עדיין לא בן 18! איך הייתם מסוגלים??" הטיח.

הוריו השתתקו, החליפו מבטים.

"אתה רואה?" קראה אמו בניצחון, "רק אימצנו אותו קצת יותר מידי בשיפוצים אצל סבא, ותראה איך המצב של הסחרחורות שלו מתדרדר. אילו שטויות הוא מדבר!"

אליהו התנשם.

הוא יצא פיתה.

אבל הכי טעימה שאכל בחיים.
אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.
האמת, שאני לא באמת רוצה להצליח

כשאני כותבת מאמרים מסוג זה, אני לא כותבת על עצמי, אלא על הקולקטיב, אין לי מטרה שתחשבו על ההתמודדות שלי, כי כל אדם וחייו והאתגרים שקיבל כדי להיות אדם שמתקדם כל הזמן.
אלא המטרה שלי היא שהקוראים ימצאו את עצמם והחשיבה/ התהליך המוצג כאן אולי יסייעו להם להכיר את עצמם או את הסביבה.
יתכן שהקוראי המאמר עברו את הדרך הזו, או יש לכם נתונים אחרים והמילים לא מדברות אליכם, יתכן שאתם כקוראים לא תבינו מה הכוונה, כי על אדם חי בעולם שונה. במידה וכך – אתם לא חייבים לקרוא או אולי תבינו שמדובר כאן בזווית מסוימת שבאה בעקבות אתגרים מסוימים.

*

לא פעם אני כותבת על הדרך ההרואית שלי להגיע לחוזק מנטלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה להיות חזקה, אין לי מושג איך, וגם אני חושבת שהחוזק המנטלי שהגעתי אליו הוא מאוד בסיסי, כזה שאנשים רגילים כבר נמצאים שם ולא יבינו למה צריך להתמודד כדי להגיע לשם.

אבל במחשבה נוספת – נוכחתי לראות שאני מעדיפה , אולי לא באופן מוצהר אלא בהתנהלות לא מודעת, להישאר במקום שלי: מקום מסכן, מתמודד, חלש.

אני מנסה לברר עם עצמי למה אני לא רוצה להגיע באמת למקום יציב וחזק.

מקום חזק זה להיות בטוחה בעצמי מאוד.

הכוונה להיות בטוחה באמת, בתוכי, לא בדיבורים. זה לסמוך על עצמי ולקחת אחריות אמיתית מלאה על הכל.

למה אני לא רוצה להיות חזקה?

כי כנראה יש ערך בלהיות מתמודדת.

זה עוזר לי עם העצלנות, הפסיביות, חוסר רצון להתאמץ, וזה מזין את האגו.

הסיפורים שאני מספרת על עצמי, שמתבטאים גם בהתנהלות שלי, באופי שלי, הם סיפורים שבאים מתוך רצון להרוויח את כל העולמות: אדם חלש ומתמודד הוא אדם שמקבל אמפתיה ולא מצפים ממנו אלא מקבלים אותו בברכה, ועוקבים אחריו בעיניים דואגות.

אני חושבת שאי אפשר למחוק התמודדות, היא נשארת, אם אחליט להיות בריאה נפשית לא אצליח ביום אחד להיות בריאה נפשית.

אני חושבת שהבעיה אצלי (לא יודעת איך אצל אנשים אחרים- (הבעיה אצלי היא שלהיות מסכנה זה רווח עבורי.

אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.

להיות אדם חזק באמת, זה להסכים לכך שאתה מנהיג, אולי לא מנהיג של כת, אבל כן מנהיג שקיבל תכונות להנהיג את עצמו במתוך ביטחון גדול, ביטחון פנימי עמוק בהכל.

ביטחון בבורא עולם, בעצמך, ואפילו בעולם עצמו, באנשים, בסביבה.

זה לא ביטחון שבא במקום הכנעה לפני ה', זה ביטחון אחר, בסיסי, שהוא הבסיס של הכל.

לא ביטחון נטול זהירות, אלא ביטחון בסיסי, שיש בו זהירות, ואולי גם פראנויה, זה לא סותר את הביטחון, ויש בו מודעות עצמית, ויש בו הכל.

ולמה אני כותבת לציבור את החשיבה הזו? כי אני חושבת שכדי לשחרר משהו צריך לכתוב אותו, כי בכתיבה ובפרסום יש כח שמשחרר דפוסי התנהגות וחשיבה, יש ריפוי. יש משהו מתקן, שעושה סדר.
קראתי את החלק הראשון של דופליקטים ונורא התאכזבתי.
עלילה מלאת חורים וסתירות.
אשמח אם מישהו יוכל ליישב את כל האיבעיות דלהלן, או להוסיף תמיהות על הסיפור.
הבהרה קטנה: כ"כ התאכזבתי (אחרי כל הטררם על הספר) שלא קראתי את חלק ב, וייתכן שחלק מהשאלות מתורצות שם. ועדיין אני מרשה לעצמי לעורר את השאלה:
א. אם אינני טועה זירו בועט איזשהו דופליקט מצוק והוא מת. היכן הסקנדר בועת האוצרים שמחוייב להציל אותו???

ב. יש למסדר כל מיני דוקלרים ואוצרים בלתי נראים שמגיעים ממקום למקום בין-רגע. למה אף אחד מהם לא יכל להגיע לזירו ולראות אותו (או לחסל - אבל זה כבר עניין אחר), וצריך שמישהו ינקסם למוח של דני (דבר שלא הצליח, כידוע, כי הוא היה סקנדר)?? למה לא פשוט 'להתעתק' לשם (או מה שלא יהיה הפועל של י. ספיר) ולראות????

ג. קייזר לא רוצה לתת לדני את המיקום של הכדור, כדי שזירו לא יחדור לו למוח (ככה כתוב) וישאב משם את המידע. איך בדיוק???

ד. ולמה בסוף הוא נותן לו את המידע???? מה עם כל הפוזה של "שבועת היורומנטום, אתה יודע"...? איפה זה נעלם??

ה. בסוף הספר, בשורה האחרונה (אאל"ט) כתוב שזירו כבר נגע פעם בכדור הטונגו!!!! אז למה הוא לא דופליקט?? ואם תרצה לומר, שהוא נגע בו פעם שניה ויצא מהמסדר, הרי שכתוב שם מפורשות שזו הפעם השניה!! אפילו נכתב ש"בפעם הראשונה הוא היה חסר את המידע מה קורה למי שנוגע בכדור". מידע? הוא הרי הפך לדופליקט! מה היה חסר בדיוק?



אם למישהו יש עוד כאלה, או תשובות, אשמח מאוד!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה