חישב את הקץ

  • הוסף לסימניות
  • #1
9:55

הספרות ריקדו על השעון בלעג. הוא הביט בהם ולא הצליח להיזכר איזה יום היום. מה שלא יהיה המצב גרוע.

הבית היה שקט מאוד. הוא החל לשוטט בחדרים. אה. ברור. יש פלטה על הכיריים זאת אומרת ששבת. וזאת אומרת גם שהוא חזר אתמול נורא מאוחר מהשולם זכר של ברוידא, ופטפט למטה עם חבר נשכח מימי הישיבה, וטעם מהצ'ולנט. אז עכשיו כמעט עשר. תתמודד.

מוחו החל סורק את האפשרויות. זמן קריאת שמע חלף הלך לו בלי יכולת לתקון. המנין הישיבתי הרגיל שלו, לא רלוונטי. וגם לא המנין השני.
צריך להיעזר במצביעי אגודת ישראל.
הוא הזדרז להתלבש, מוותר על העניבה כי בכל מקרה הוא הולך למנין חסידי, וגם חוסך בזמן על הדרך. עטיפת הטלית נעשתה אגב קפיצת מדרגות בשלשות תוך כדי שהוא מטיח לקיר תינוק של בית רבן, ששערי דמעותיו נפתחו ולא ננעלו. בדרך הוא מלמל את שאר ברכות השחר בדרך שהזכירה יותר דחיסת גזרים למעבד מזון.

מחשבה אחת מלאה את כולו. איפה אוחזים עכשיו בז'מירוב. אחזו שם בהוידי. לא להיט.
נטל סידור בנוסח לא מוכר והרגיש קצת כמו בעל תשובה שמסתבך במילים. עיניו משוטטות בכל. אין להם כמעט ספרים. רק סידורים וחומשים. לא מספיק מאוחר עוד מגיעים כל הזמן חדשים. מתי הם רוצים לגמור היום? מבקר המדינה.

לפתע קלט שהוא יכול להספיק את זמן תפילה השני.
הרגשת צידקות מילאה את כולו. כולם פה יתחילו שמונה עשרה בדיעבד שבדיעבד, והוא, יתחיל וגם יגמור בזמן. יש לפניו כברת דרך של פסוקי דזמרה והוא הולך לטחון אותם במהירות.
עם עין בשעון ועין בסידור, ובשיטת הדילוגים, הצליח להגיע לגאל ישראל כשלוש דקות לפני סוף הזמן. כל התפילה עמדה בו מחשבה אחת: אני. מתפלל. בזמן.
לאחר התפילה נותר לו זמן להתבונן במצבו. הוא לא מתכונן להישאר בז'מירוב עד שהם יגיעו לשמונה עשרה. חבל על הזמן. ביטול תורה.
אפשר לקמבן בינתיים מוסף אצל קהילת ברודי ואז ישר לשמוע קריאת התורה בז'מירוב מה שאומר רווח נקי של 22 דקות.
במהירות תקע את הסידור מול ילדון מסולסל פאות ואץ לברודי.
היה שקט למדי. הוא פתח את הדלת והאזין.
די. אוף. למה. איזה פספוס. הם אחזו באמצע העליה של הכהן. אם רק היה דוחס את המילים בפסוקי דזמרה קצת יותר מהר היה מספיק קריאת התורה בברודי שנחשבים לסחבנים יחסית פחות מז'מירוב.
מושפל, יצא החוצה.
בעצם, נצנצה בו מחשבה, אולי אני יספיק קריאת התורה באוסטרוב. דקה הליכה. באוסטרוב אחזו באמצע קריאת התורה, אבל הוא לא נתן לעצמו להתאכזב. אם הוא מחשב נכון, הוא יספיק להתפלל מוסף באוסטרוב בזמן שבז'מירוב יגמרו שמונה עשרה. ואז ישמע שם רק קריאת התורה והביתה, לצ'ולנט. נטל ספר כלשהו והתיישב בפינה. קריאת התורה הסתיימה. באיחור קלט שהמילמולים החרישיים שבאו לאחר מכן היו במקום קריאת ההפטרה.
הוא הרגיש ממש כמפקד במבצע שמקבל עדכונים שוטפים מהשטח, ומכריע ברוב תבונה על המהלכים.
קפיצה מהירה לז'מירוב לבדיקת מצב. לא איכזבו. אוחזים באמת ויציב.
חזרה לאוסטרוב. מוסף, חזרת הש"ץ, וריצה מהירה לז'מירוב. הם אחזו כבר באמצע חזרת הש"ץ של שחרית. הפסיד קדושה. אבל בכל אופן כל הכבוד לו שעל אף שקם מאוחר הוא עושה כמיטב יכולתו ללהטט בין המנינים.
ועכשיו, מכירת העליות. טקס ארוך, נסחב, מלא בדיחות פנימיות שחוזרות על עצמן כל שבוע.
משום מה יוצא שככל שאתה קם למנין יותר מאוחר כך הוא יותר סוחב. בעצם, זה מאוד הגיוני. אנשים שקמים בעשר זה אנשים שלא ממהרים לשום מקום.
אף אחד לא נראה לחוץ חוץ ממנו. בשעה טובה התחילו קריאת התורה. אה, מי שברך, איך שכח. בבית כנסת שלו הברכות לא חורגות מטווח מתפללי בית הכנסת ובדרך כלל גם פחות מכך. פה, הוא יברך את, ואת, ואת, ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא. ברוכים כולכם ובלבד שתמשיכו כבר.
בעצם מפטיר והפטרה הוא כבר שמע, אז הוא יכול ללכת מיד אחרי שביעי.
וכך, בחיוך של מנצחים, החליק את החומש למדף ויצא החוצה בפסיעות שמשתדלות לא למהר.
הוא הביט בשעון. לפי חישוביו הרויח בכל הקומבינות יחד כשלוש עשרה דקות תמימות.
הוא הסיח את דעתו מהמחשבה כיצד נראה המלאך שנברא מתפילה כזו והחיש צעדיו למצוות טועמיה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
צריך להיעזר במצביעי אגודת ישראל.
הוא הזדרז להתלבש, מוותר על העניבה כי בכל מקרה הוא הולך למנין חסידי, וגם חוסך בזמן על הדרך. עטיפת הטלית נעשתה אגב קפיצת מדרגות בשלשות תוך כדי שהוא מטיח לקיר תינוק של בית רבן, ששערי דמעותיו נפתחו ולא ננעלו. בדרך הוא מלמל את שאר ברכות השחר בדרך שהזכירה יותר דחיסת גזרים למעבד מזון.
הפסקה הזו- ליגה!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
נראה לי בברודי היה מרוויח את קריאת ההפטרה מנביא, צריך לבדוק שוב את השיקולים האסטרטגיים שמניעים אותו.

היטבת לתאר. ובעיקר לגעת בנקודה. שזה מה שחשוב.
רגש הצדיקות שתוקף אותנו כשאחרים עוברים על משהו שאצלנו הוא בילד אין מעורר הערצה. לא משנה כמה עברות עברנו על הדרך.
הייתי מוסיף גם את חשבון המנין לחזן האם המספיק תשע להתחיל חזרת השץ בשביל להספקי גם אותו בזמן תפילה השני... וכו' וכו'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
נראה לי בברודי היה מרוויח את קריאת ההפטרה מנביא, צריך לבדוק שוב את השיקולים האסטרטגיים שמניעים אותו.
וכי תעלה על דעתך שבית כנסת שמתחיל תפילה אחרי 9 יחזיק נביא להפטרה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
הערה טרחנית של נצר למצביעי אגודת ישראל במשך ארבעה דורות רצופים:
יצויין כי בימים בהם התפילה מתחילה מאוחר מכדי להספיק זמן קריאת שמע, המתפללים, או לפחות הרציניים שביניהם, קוראים ק"ש לפני כן בבית בזמן.
(וגם בדפי הזמנים של בתי הכנסת, נכתב שיש לקרוא ק"ש לפני סוף הזמן כי המניין יגיע לשם אחריו).
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
שתי תשובות בדבר:

א. הסבים של כולנו היו ממצביעי אגודת ישראל מכורח המציאות, ואעפ"כ התפללו בזמן.

ב. נכון, אבל, (עם האגודל עמוק למטה ולהעלות בתנועה חדה, בדיוק!) הם ביטלו ברכות קריאת שמע בזמנה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

...ולפי היסוד הזה יש לחקור מה הדין במי שהניח נר חנוכה מעל עשרה טפחים אם יצא יד"ח, דהרי צורת המצווה בנר חנוכה זה שיאיר מתוך רשות היחיד לרשות הרבים, וכיון שאין רשות הרבים למעלה מעשרה ממילא חסר בפרסומי ניסא, או דלמא יש לחלק דגבי שבת הוי פטור מיוחד לזורק ונח מעל עשרה דלא הוי כעין העגלות, אך בנר חנוכה הוי דין בראייה, וכאן מגיע הדיוק מהפסוק כי עין בעין יראו אע"ג דקי"ל דלא ירדה שכינה למטה מעשרה, חזינן דבראייה אין זה מעכב, וצ"ע.
עד כאן בערך הקטע הכבד, ופה הוא יכניס את הסיפור עם ר' חיים והרכבת. הוא מקווה שכולם יאחזו ראש. הרבה צעירים נכנסו לאחרונה. עוד לא יבש הצ'ולנט של ליל שישי מעל שפתותיהם.

כבר בתחילת הזמן רצה לעבור לכולל יותר משופשף לולי הראש כולל שהתחנן אליו ומינה אותו להיות ממלא מקום במסירת השיעור של יום חמישי. ועדיין, הוא לא יודע אם הצר שווה בנזק המלך.
זה היה ברור שהמשא המרכזי במסיבת חנוכה - חוץ מהמשא של הראש כולל - שייך לו. לא מתוך גאווה או שתלטנות חלילה, פשוט עניין טכני, אין מישהו אחר בסביבה שמסוגל לעשות את זה.

הוא העביר מבט סביבו. גרינברג-דוידסון-כהנא, שלושה אברכונים גלוחי פנים שרוב שיגם ושיחם נע בין קורולה עתיקה לבוגבו חדשה, וייל עם הזקן המאפיר שאמנם נחשב ת"ח גדול אך מופנם מאוד, קרביץ שהתחיל לאחרונה לעשות שימוש אצל הרב רויטבלוט, אברהמי שאפשר איכשהו לדבר איתו בלימוד ברמה סבירה, מבטי כולם היו מופנים אל ראש הכולל שניגן כבר את משפטי הסיום עם אתנחתא בין מילה למילה: והשם יעזור, שבעזרת השם, עם הכוח, של ה"קבעום ועשאום", ומה זה "ועשאום", בתחילה של ברזל היו, העשירו עשאום של כסף, וכמובן, זה מדובר על תורה, בשמאלה עושר וכבוד...
שוין. אין לו הרבה זמן לחלום. עוד יוונים יוונים אחד והזמן שלו לדבר.

משהו השתבש. ראש הכולל הפסיק באחת וחיוך גדול פשט על שפתיו. הוא הפנה ראש אחורה.
לא. למה היום. שיבוא אתמול. שיבוא מחר.
הנדיב הנכבד, מקים עולה של תורה בעירנו, מוקיר ורחים וצורבא, ה"ה, הגה"ג, רבי מנחם גד זילבר שליט"א, ובקיצור 'גדי' התורם ה"כבד" של הכולל. ראש הכולל הזמין אותו בהפתעה או שהוא הזמין את עצמו.
כך או כך, דבר אחד ברור: הנדיב הגדול חובב את המיקרופון. הדרשה שלו - הושלכה בזה הרגע אל מתקן הגניזה. אולי יוכל לומר חלק ממנה אצל השווער, אבל לא יהיה לזה אותו טעם. הוא יצטרך להשמיט את הוורט עם העקיצה אשר פריו ייתן בעתו שרומזת למילגה שמגיעה לסירוגין, ועוד כל מיני רמזים ששתל למי שצריך להבין.
הבורקס היבש נעשה תפל. לא שקודם הוא היה יותר טוב.
בהחלטה של רגע סימן לשלזינגר שיפנה לו מקום, נטל את הכובע והלך. מאחוריו נשאו קולות השירה.

הבית היה ריק. כולם אצל השוויגער. הוא צנח על הספה.
אנחה גדולה מלאה את חלל הסלון. אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא. מה הוא ביקש בסך הכל. לקיים את דברי רבא. לא נותנים לו הזדמנות. הוא בנה על זה שהראש כולל ייסע לאסוף כסף מאחרי החגים ועד חנוכה, וככה השיעור של יום חמישי יהיה שלו. ומעשה שטן עסקיו של גדי צלחו יתר על המידה וראש הכולל נשאר בארץ. קרב קץ הישועה כי ארכה לנו השעה.

בהיסח הדעת נטל קובץ שקנה לאחרונה, שהתיימר להכריע במחלוקת השיעורין על פי חשבון מפולפל של כמות השמן בפך שהספיק בדיוק משיעור מיל אחרי השקיעה ועד היום השמיני 16.1 מעלות לפני הנץ בירושלים בניכוי ההרים. בערך בעמוד הששי קלט שהוא סתם הופך דפים והניח את הקובץ לנפשו.

מבטו נפל על חיבור אחר:
דמויות עוד. הוא דפדף. גיחוך נשפך על שפתיו. מי זה האנשים האלה.
איזה מידע'ס השם ירחם. אם מרן היה חי היה צועק עליהם גאווה גאווה גאווה. אנשים לא קולטים איך הם נראים מבחוץ.
לאט לאט החיוך על שפתיו גווע. זה היה מצחיק אם זה לא היה המאיר'קה שלנו. לא נעים לספר, אפילו את עצמו הוא זיהה באחד הפרקים.
את עצמו, את החברותא, את הגבאי, את השכן, את החבר הכי הטוב מהישיבה, את ההוא שהיה לפניו החבר הכי טוב מהישיבה עד שסירב לחתום ערבות על ההשקעה בצרות עילית, את הרב'ה של אהר'לה, את המנהל, את החבר עירייה, את אשפתא, ואת ויזתא...
הפרופסור שירך את רגליו על פני הקרקע הלוהטת. השמש קפחה על ראשו בעוז והטילה צללים ארוכים על הרחוב השטוף באור כתום. הוא הסיר את משקפיו העגולים ושפשף את עיניו, אינו מאמין שזה באמת קורה.

הרחוב המוכר שבו צעד כל יום, שינה לחלוטין את פניו.
השביל הסלול בדרך לביתו, שהוא הכיר בו כל אבן, נעשה זר לפתע.
הפרופסור בחן את סביבתו המוכרת למחצה בעיניים מצומצמות. מבנים חדשים שלא היו שם מעולם - צצו משום מקום, צמחים מזן שאף פעם לא ראה באזור - צמחו בן יום.

הוא שרק בשקט כשקלט את המשמעות. רקותיו פעמו בהתרגשות כשעיכל לאיטו את גודל הרגע.

שנים היה קבור במעבדתו הטחובה. הקדיש את גופו למדע בחייו. שיעבד את עצמו מהשעות הקטנות של הבוקר ועד השעות הגדולות של הלילה. שאף אל קרבו אדי חומצות וחלקיקי חומרים כימיים. התעלם מצרכיו הבסיסיים והתמסר למען האנושות.
אבל על אף שעבד בפרך - מעולם לא הגיע לפריצת דרך משמעותית. המחקר שערך היה מסובך ומורכב, פירמידה שנבנית באומנות ושוקעת שוב ושוב בחול הטובעני. פיתום ורעמסס.

והיום, כמעט באקראי, הוא מצא את הנוסחה הבלתי אפשרית לחזור בזמן.

הוא!

השלומיאל הכרוני, בעל כתב החרטומים, הפרופסור המפוזר והרחפן שהיה תמיד ללעג ולקלס בעיני חבריו המדענים, הוורקוהוליסט חסר המזל שלא הצליח לרשום על שמו אף הישג ראוי לשמו.

הפרופסור חייך בעונג, ההיסטוריה נרמסה תחת פסיעותיו הרחבות.

אשתו לא תאמין.

היא זו ששמעה את צעקתו האילמת. ראתה אותו חוזר בלילות בעיניים טרוטות, מתוסכל מפרדוקס הסבא. חמלה עליו, עודדה, לחצה. גם כשהנוגש חסר הרחמים שדחק בו - היה הוא עצמו.

אישה צדקנית, שתמיד האמינה שייגאל.
בזכותה הוא עוד ייצא ברכוש גדול, יגיע אל הארץ המובטחת.

המאמץ השתלם, בסוף הוא קלט את הפתרון: פשוט, מבריק, מגוחך כמעט.
הפרופסור הרגיש כמעט נלעג. רק היה צריך לזנוח את המבחנות, את התמיסות ואת חוקי הפיזיקה, ולחשוב בהיגיון בריא. כל הזמן הזה גישש את דרכו בחושך סמיך כדינר, ולא קלט שהאושר הנכסף, המתין לו קרוב כל כך.

הוא דחף במאמץ דלת כבדה, מגולפת בסגנון מצרי עתיק. היא חרקה מעט, והשתתקה.

אשתו העיפה בו מבט מבולבל, אחר כך בשעון, ולבסוף בשמש הקופחת שבחוץ.

"הקדמת?"

הוא זרח מאושר. "כן, חזרתי בזמן".
לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
*
זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
*

מסדרון אווירי

פרולוג

"האם שומע"?
"כאן דור שומע עבור."
"פזר את המפגינים".
"את כולם?"
"כן, את כולם!"


דור הביט לעבר המפגינים.

שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
"לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
"את כולם".
*
דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
הם לא זזו מיד.
עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.

*

מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.

הם עמדו אלו מול אלו.
עיניהם אמרו הכל.
אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
"היי, דילן".
אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
*
הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
"אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
"אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
"אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
"גם וגם"
"יופי, אז קדימה, תתגייסו".
"במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".

דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".

רוי חש שזה מגיע.
חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
הדופק של רוי החל להלום בפראות.
עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.

זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
הם סך הכל טובים.


"אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
"עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.

רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.


גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.

התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.

"מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
"עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
"למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
"אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
"אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
"ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
"בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
"איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
"אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
"אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".

"לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
*
"אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה