הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
9:55
הספרות ריקדו על השעון בלעג. הוא הביט בהם ולא הצליח להיזכר איזה יום היום. מה שלא יהיה המצב גרוע.
הבית היה שקט מאוד. הוא החל לשוטט בחדרים. אה. ברור. יש פלטה על הכיריים זאת אומרת ששבת. וזאת אומרת גם שהוא חזר אתמול נורא מאוחר מהשולם זכר של ברוידא, ופטפט למטה עם חבר נשכח מימי הישיבה, וטעם מהצ'ולנט. אז עכשיו כמעט עשר. תתמודד.
מוחו החל סורק את האפשרויות. זמן קריאת שמע חלף הלך לו בלי יכולת לתקון. המנין הישיבתי הרגיל שלו, לא רלוונטי. וגם לא המנין השני.
צריך להיעזר במצביעי אגודת ישראל.
הוא הזדרז להתלבש, מוותר על העניבה כי בכל מקרה הוא הולך למנין חסידי, וגם חוסך בזמן על הדרך. עטיפת הטלית נעשתה אגב קפיצת מדרגות בשלשות תוך כדי שהוא מטיח לקיר תינוק של בית רבן, ששערי דמעותיו נפתחו ולא ננעלו. בדרך הוא מלמל את שאר ברכות השחר בדרך שהזכירה יותר דחיסת גזרים למעבד מזון.
מחשבה אחת מלאה את כולו. איפה אוחזים עכשיו בז'מירוב. אחזו שם בהוידי. לא להיט.
נטל סידור בנוסח לא מוכר והרגיש קצת כמו בעל תשובה שמסתבך במילים. עיניו משוטטות בכל. אין להם כמעט ספרים. רק סידורים וחומשים. לא מספיק מאוחר עוד מגיעים כל הזמן חדשים. מתי הם רוצים לגמור היום? מבקר המדינה.
לפתע קלט שהוא יכול להספיק את זמן תפילה השני.
הרגשת צידקות מילאה את כולו. כולם פה יתחילו שמונה עשרה בדיעבד שבדיעבד, והוא, יתחיל וגם יגמור בזמן. יש לפניו כברת דרך של פסוקי דזמרה והוא הולך לטחון אותם במהירות.
עם עין בשעון ועין בסידור, ובשיטת הדילוגים, הצליח להגיע לגאל ישראל כשלוש דקות לפני סוף הזמן. כל התפילה עמדה בו מחשבה אחת: אני. מתפלל. בזמן.
לאחר התפילה נותר לו זמן להתבונן במצבו. הוא לא מתכונן להישאר בז'מירוב עד שהם יגיעו לשמונה עשרה. חבל על הזמן. ביטול תורה.
אפשר לקמבן בינתיים מוסף אצל קהילת ברודי ואז ישר לשמוע קריאת התורה בז'מירוב מה שאומר רווח נקי של 22 דקות.
במהירות תקע את הסידור מול ילדון מסולסל פאות ואץ לברודי.
היה שקט למדי. הוא פתח את הדלת והאזין.
די. אוף. למה. איזה פספוס. הם אחזו באמצע העליה של הכהן. אם רק היה דוחס את המילים בפסוקי דזמרה קצת יותר מהר היה מספיק קריאת התורה בברודי שנחשבים לסחבנים יחסית פחות מז'מירוב.
מושפל, יצא החוצה.
בעצם, נצנצה בו מחשבה, אולי אני יספיק קריאת התורה באוסטרוב. דקה הליכה. באוסטרוב אחזו באמצע קריאת התורה, אבל הוא לא נתן לעצמו להתאכזב. אם הוא מחשב נכון, הוא יספיק להתפלל מוסף באוסטרוב בזמן שבז'מירוב יגמרו שמונה עשרה. ואז ישמע שם רק קריאת התורה והביתה, לצ'ולנט. נטל ספר כלשהו והתיישב בפינה. קריאת התורה הסתיימה. באיחור קלט שהמילמולים החרישיים שבאו לאחר מכן היו במקום קריאת ההפטרה.
הוא הרגיש ממש כמפקד במבצע שמקבל עדכונים שוטפים מהשטח, ומכריע ברוב תבונה על המהלכים.
קפיצה מהירה לז'מירוב לבדיקת מצב. לא איכזבו. אוחזים באמת ויציב.
חזרה לאוסטרוב. מוסף, חזרת הש"ץ, וריצה מהירה לז'מירוב. הם אחזו כבר באמצע חזרת הש"ץ של שחרית. הפסיד קדושה. אבל בכל אופן כל הכבוד לו שעל אף שקם מאוחר הוא עושה כמיטב יכולתו ללהטט בין המנינים.
ועכשיו, מכירת העליות. טקס ארוך, נסחב, מלא בדיחות פנימיות שחוזרות על עצמן כל שבוע.
משום מה יוצא שככל שאתה קם למנין יותר מאוחר כך הוא יותר סוחב. בעצם, זה מאוד הגיוני. אנשים שקמים בעשר זה אנשים שלא ממהרים לשום מקום.
אף אחד לא נראה לחוץ חוץ ממנו. בשעה טובה התחילו קריאת התורה. אה, מי שברך, איך שכח. בבית כנסת שלו הברכות לא חורגות מטווח מתפללי בית הכנסת ובדרך כלל גם פחות מכך. פה, הוא יברך את, ואת, ואת, ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא. ברוכים כולכם ובלבד שתמשיכו כבר.
בעצם מפטיר והפטרה הוא כבר שמע, אז הוא יכול ללכת מיד אחרי שביעי.
וכך, בחיוך של מנצחים, החליק את החומש למדף ויצא החוצה בפסיעות שמשתדלות לא למהר.
הוא הביט בשעון. לפי חישוביו הרויח בכל הקומבינות יחד כשלוש עשרה דקות תמימות.
הוא הסיח את דעתו מהמחשבה כיצד נראה המלאך שנברא מתפילה כזו והחיש צעדיו למצוות טועמיה.
הספרות ריקדו על השעון בלעג. הוא הביט בהם ולא הצליח להיזכר איזה יום היום. מה שלא יהיה המצב גרוע.
הבית היה שקט מאוד. הוא החל לשוטט בחדרים. אה. ברור. יש פלטה על הכיריים זאת אומרת ששבת. וזאת אומרת גם שהוא חזר אתמול נורא מאוחר מהשולם זכר של ברוידא, ופטפט למטה עם חבר נשכח מימי הישיבה, וטעם מהצ'ולנט. אז עכשיו כמעט עשר. תתמודד.
מוחו החל סורק את האפשרויות. זמן קריאת שמע חלף הלך לו בלי יכולת לתקון. המנין הישיבתי הרגיל שלו, לא רלוונטי. וגם לא המנין השני.
צריך להיעזר במצביעי אגודת ישראל.
הוא הזדרז להתלבש, מוותר על העניבה כי בכל מקרה הוא הולך למנין חסידי, וגם חוסך בזמן על הדרך. עטיפת הטלית נעשתה אגב קפיצת מדרגות בשלשות תוך כדי שהוא מטיח לקיר תינוק של בית רבן, ששערי דמעותיו נפתחו ולא ננעלו. בדרך הוא מלמל את שאר ברכות השחר בדרך שהזכירה יותר דחיסת גזרים למעבד מזון.
מחשבה אחת מלאה את כולו. איפה אוחזים עכשיו בז'מירוב. אחזו שם בהוידי. לא להיט.
נטל סידור בנוסח לא מוכר והרגיש קצת כמו בעל תשובה שמסתבך במילים. עיניו משוטטות בכל. אין להם כמעט ספרים. רק סידורים וחומשים. לא מספיק מאוחר עוד מגיעים כל הזמן חדשים. מתי הם רוצים לגמור היום? מבקר המדינה.
לפתע קלט שהוא יכול להספיק את זמן תפילה השני.
הרגשת צידקות מילאה את כולו. כולם פה יתחילו שמונה עשרה בדיעבד שבדיעבד, והוא, יתחיל וגם יגמור בזמן. יש לפניו כברת דרך של פסוקי דזמרה והוא הולך לטחון אותם במהירות.
עם עין בשעון ועין בסידור, ובשיטת הדילוגים, הצליח להגיע לגאל ישראל כשלוש דקות לפני סוף הזמן. כל התפילה עמדה בו מחשבה אחת: אני. מתפלל. בזמן.
לאחר התפילה נותר לו זמן להתבונן במצבו. הוא לא מתכונן להישאר בז'מירוב עד שהם יגיעו לשמונה עשרה. חבל על הזמן. ביטול תורה.
אפשר לקמבן בינתיים מוסף אצל קהילת ברודי ואז ישר לשמוע קריאת התורה בז'מירוב מה שאומר רווח נקי של 22 דקות.
במהירות תקע את הסידור מול ילדון מסולסל פאות ואץ לברודי.
היה שקט למדי. הוא פתח את הדלת והאזין.
די. אוף. למה. איזה פספוס. הם אחזו באמצע העליה של הכהן. אם רק היה דוחס את המילים בפסוקי דזמרה קצת יותר מהר היה מספיק קריאת התורה בברודי שנחשבים לסחבנים יחסית פחות מז'מירוב.
מושפל, יצא החוצה.
בעצם, נצנצה בו מחשבה, אולי אני יספיק קריאת התורה באוסטרוב. דקה הליכה. באוסטרוב אחזו באמצע קריאת התורה, אבל הוא לא נתן לעצמו להתאכזב. אם הוא מחשב נכון, הוא יספיק להתפלל מוסף באוסטרוב בזמן שבז'מירוב יגמרו שמונה עשרה. ואז ישמע שם רק קריאת התורה והביתה, לצ'ולנט. נטל ספר כלשהו והתיישב בפינה. קריאת התורה הסתיימה. באיחור קלט שהמילמולים החרישיים שבאו לאחר מכן היו במקום קריאת ההפטרה.
הוא הרגיש ממש כמפקד במבצע שמקבל עדכונים שוטפים מהשטח, ומכריע ברוב תבונה על המהלכים.
קפיצה מהירה לז'מירוב לבדיקת מצב. לא איכזבו. אוחזים באמת ויציב.
חזרה לאוסטרוב. מוסף, חזרת הש"ץ, וריצה מהירה לז'מירוב. הם אחזו כבר באמצע חזרת הש"ץ של שחרית. הפסיד קדושה. אבל בכל אופן כל הכבוד לו שעל אף שקם מאוחר הוא עושה כמיטב יכולתו ללהטט בין המנינים.
ועכשיו, מכירת העליות. טקס ארוך, נסחב, מלא בדיחות פנימיות שחוזרות על עצמן כל שבוע.
משום מה יוצא שככל שאתה קם למנין יותר מאוחר כך הוא יותר סוחב. בעצם, זה מאוד הגיוני. אנשים שקמים בעשר זה אנשים שלא ממהרים לשום מקום.
אף אחד לא נראה לחוץ חוץ ממנו. בשעה טובה התחילו קריאת התורה. אה, מי שברך, איך שכח. בבית כנסת שלו הברכות לא חורגות מטווח מתפללי בית הכנסת ובדרך כלל גם פחות מכך. פה, הוא יברך את, ואת, ואת, ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא. ברוכים כולכם ובלבד שתמשיכו כבר.
בעצם מפטיר והפטרה הוא כבר שמע, אז הוא יכול ללכת מיד אחרי שביעי.
וכך, בחיוך של מנצחים, החליק את החומש למדף ויצא החוצה בפסיעות שמשתדלות לא למהר.
הוא הביט בשעון. לפי חישוביו הרויח בכל הקומבינות יחד כשלוש עשרה דקות תמימות.
הוא הסיח את דעתו מהמחשבה כיצד נראה המלאך שנברא מתפילה כזו והחיש צעדיו למצוות טועמיה.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: יושב אהלים, CynicalExplorer, מיטל בר ועוד 23 משתמשים26 //