ביקורת ספרות חלון ושלט - הסיפור הממשיך

  • הוסף לסימניות
  • #1
אלו מבינינו שהיו עדים לסאגה המתמשכת אי אז, מספר חודשים אחורה לפני שחלפו מים רבים בירדן, זוכרים לבטח את לאה גלאי, גיבורתנו הנערצת מהסיפור חלון ושלט.

לאה, כתינוקת רכה וחפה מפשע, נולדה ביום בהיר אחד למשפחה מתמודדת. היא הוצבה בה בהוראה מלמעלה – הסופרת הנכבדת תמר שרמן, שקבעה את עתיד חייה בהנף מקלדת, מציבה אותה בהתמודדות חיים לא פשוטה ושוסעת, מבחינה מנטלית ותפקודית.

מצב החיים בבית משפחת גלאי מורכב על ידי הסופרת מתחקיר עומק יסודי, כך מובן מהפרטים האותנטיים המתוארים בסיפור. האבא מתעלל, האמא מתאמללת והגיבורה שלנו נמצאת ביניהם כשרגלה האחת תומכת באם ורגלה השנייה נאמנה לאב, כשבתווך מתפרשת תהום עמוקה בה טובעים אחיה, ביניהם נקרעת לאה. היא מתפקדת כאם וכאב, כשנקודות האור היחידות בחייה נסתמות פעם אחר פעם על ידי הסופרת.

אכזרית? יתמהו חלק נרחב מהקוראים. כמה אפשר להתעלל כך בגיבור חסר ישע? למה להרוס את חייו שוב ושוב, פעם אחר פעם?

הסיפור הזה, לא כמו אחיו, אינו מתאר דם ודמע ללא כל סיבה. הסיפור הזה מתאר מציאות חיים אמיתית, כואבת, המוכתבת לעיתים על ידי אדון הכל שמציב את ברואיו האהובים בהתמודדות חיים לא פשוטה ונותן להם את הכלים והיכולות להתמודד איתה.

הסופרת, במקצועיות ראויה לציון, מנסה (ומצליחה, במובנים רבים) להיות אחד הכלים האלו, לעזור לאותם אנשים שנמצאים במשבר. ולאלו שמסביב – להבין אותם, להכיל אותם ולראות אותם.

לאה גלאי מבקרת אצלנו במייל בחודשים האחרונים מדי כמה שבועות. היא באה, דופקת ונכנסת. אל תוך הלב פנימה. ללא גינונים מיותרים היא משתלטת על רגשותינו, על המחשבות ועל התחושות, משחקת בהם במחול עוועים מסחרר עד שכל נים ונים בנו צורח עם כל משפט בסיפור, מריע עם כל עלייה ונשסע עם כל שיברון. היא רוקדת בתוך ליבנו פנימה, מעירה אותנו משנתנו, דורשת מאיתנו: קומו! שימו לב אלי. אני כאן. אני סובלת. אני זקוקה לכם.

לאה ניצבת לידינו וזוקפת אצבע. היא משיטה אותה על הסביבה שלנו, על כל אלו שנמצאים בהתמודדות. בקריעה. בתסכול. התמודדות אישית, משפחתית או מוסרית. היא אומרת לנו לפקוח עין. היא אומרת להם: אתם בסדר. אתם נורמליים. אתם צריכים עזרה.

הסיפור, מלבד הרגש שממנו הוא מורכב, נכתב במילים. מילים חדות, קצרות, בהירות. מילים שמספרות סיפור.

מבחינת כתיבה ניכר שהסופרת, מתחילה בדרכה, בעלת עתיד מזהיר. היא מבצעת את עבודתה נהדר: פולשת באחת לזירה מבעבעת, מתנחלת בתוכה במקצועיות ומתיזה לעברנו רסיסים שלא היו מוכרים עד עתה בעולם הספרות שלנו. הנישה שבה בחרה מורכבת באופן מעורר השתאות, והיא בכל זאת מהלכת בתוכה בזהירות, אינה נופלת בפרטים.

הכתיבה של שרמן סוחפת, בזאת יסכים כל אדם שמבין בכתיבה או בקריאה. היא נוגעת בנימי הרגש העמוקים, מונחת בדגש על מהמורות מבעבעות ומחליקה על אתרים בלב שהכניסה אליהם אסורה.

מבנה המשפטים שלה, עם זאת, טעון שיפור. תדירות הנקודות בפסקה גבוהה עד מעיקה. משפט נכון עשוי להיות גם משפט מורכב, ואין צורך להציב נקודה לאחר כל שלוש מילים. פסיק יתפוס את מקומה בחינניות רבה יותר, במקרים רבים. משפט צריך להיות בנוי בצורה תחבירית נכונה כדי שרציפות הפסקה לא תקשה על הקוראים. עם זאת, אין להכחיש שסגנון הכתיבה הקצר הזה ייחודי לכתיבה הסוחפת והוא אחד המאפיינים המייחדים אותה, כך ששינוי אמור להתבצע בצורה זהירה ולא קיצונית.

בבחינה הלשונית, המוגדרת כ'גימורים' ועם זאת חשובה ביותר בהגעה אל קהל הקוראים, יש מקום לשיפור משמעותי. שגיאות לשון ודקדוק אופייניות לכתיבה, וחבל. בכתיבה ברמה גבוהה שכזו שגיאות מעין אלו הן היתפסות לקטנות והן מאלו המונעות מהסיפור להיות מושלם.

נקודה נוספת, המוקשת דווקא מכך שמדובר בסיפור בהמשכים, היא המבנה שגורר אותנו שוב ושוב לרצף של סצנה-סצנה. אין לנו כאן עלילה מתמשכת, אין התרחשות בתהליך. סצנות – יפהפיות אומנם – אך לא בעלות רצף מאחד וסוחף מספיק. המבנה הזה מקשה על הקריאה ומעייף אותנו, כקוראים.

למרות נקודות הביקורת הללו, אין להכחיש כי הסיפור הנ"ל מביא בשורה לעולם הרגש שלנו, לעולם הטיפולי שלנו ולעולם האנושי שלנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
בהחלט, הנקודות המועלות אני מסכים איתם
חסרה לי בנוסף גם את העזות שהיתה נוכחת בחלון המקורי, הצבעים היו יותר חדים דוקרים. הכאב היה מורגש יותר, בעולם שהתחרות בו על הרגש נראה לי שצריך לרחם קצת פחות.
ושוב כמו שצויין אני בהחלט מסכים שהכתיבה סוחפת ומרתקת.
אם היו יכולים לצמצם את הפער בין הקטעים נראה לי כולם ישמחו אבל הסופרת כנראה עסוקה למעלה מראש באתגרים הרבים שלפניה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
ביקורת שאהבתי לקרוא. מפרגנת ויפה, אבל לא מוותרת על שלמות.

לעניין הגיבוש, אני סבורה שפה בדיוק נעוץ ההבדל בין סיפור בהמשכים לבין ספר. בספר, הכל רץ בזה אחר זה והגיבוש בין הסצינות מתקבל מהרצף. אבל - בפרק-פרק אחת לשבועיים - הרצף נאבד.

מקווה כל כך שהסיפור יצא לאור כספר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ביקורת מעניינת. תודה.
לענ"ד מן הראוי היה לתת מידע אינפורמטיבי בתחילתה.
היכן הסיפור מפורסם כרגע ובאיזה שלב הוא אוחז.
צודקת, תודה.
הסיפור התפרסם כאן בפרוג לפני כמה חודשים בשם "חלון ושלט", וזכה לתהודה רבה.
האשכול אינו קיים היום בפרוג אלא עבר לרשימת תפוצה במייל.
הסופרת מנהלת את רשימת התפוצה ומפרסמת את הסיפור בהמשכים לרשומים.

ביקורת שאהבתי לקרוא. מפרגנת ויפה, אבל לא מוותרת על שלמות.

לעניין הגיבוש, אני סבורה שפה בדיוק נעוץ ההבדל בין סיפור בהמשכים לבין ספר. בספר, הכל רץ בזה אחר זה והגיבוש בין הסצינות מתקבל מהרצף. אבל - בפרק-פרק אחת לשבועיים - הרצף נאבד.

מקווה כל כך שהסיפור יצא לאור כספר.
את צודקת מאוד, במובן מסוים.
מצד שני, גם בסיפורים בהמשכים חשוב לשמור על תהליך בהתרחשות.
התרחשות זורמת שונה מסצנות נפרדות, כי יש לה חוט מקשר אחיד לאורך הסיפור. כך יוצא שגם אם החוט מורכב מחוטים נפרדים, הוא עדיין קשור ביחד לרצף אחד של עלילה. בעלילה המורכבת מסצנות-סצנות הקשרים רופפים יותר, וממילא הדבר מקשה על המעקב אחרי הסיפור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
שלום כולם.
לקח זמן להתנתק ולהכנס שוב דרך הניק הזה.
אך מה לעשות, רק בו יש לו הרשאה בפורום היקר שלנו.

אז ככה, אתמול בלילה כששלחה לי @מ. י. פרצמן את הביקורת
ושאלה אם תוכל לפרסם.
קראתי ואהבתי כל כך!!
קודם כל,, הפרגון העצום שהגברת המוכשרת הלזו מצאה לה זמן
לחשוב ולכתוב על הסיפור שלי.

ושנית- כי ממש אהבתי את מה שהיא כתבה.
באתי עכשיו לאשכול החמוד וצחקתי.
יודעים למה?
כי מרגישים כאן באויר את הפחד שלכם מלבקר אותי.

זה מצחיק.

אבל עכשיו ברצינות. בזכות הסיפור הזה
התחלתי לכתוב בכמה במות בס"ד.
ועוד כמה בדרך אי"ה.
והיום, כשכל כמה פסיעות ברחוב מישהי עוצרת
ואומרת את דעותיה בקשר לכתיבה שלי פה או שם
אני שומעת את זה ממקום אחר כל כך.

גדלים בחיים.
והפריצה הזו לשוק האנשים מעבה את העור שלנו מהר ממש.
לא שאני אוהבת את הביקורת.
אבל שומעת אותה בלי להעלות דופק...
ובתכל'ס, הרבה ממנה משבחת אותי ממש!

תמשיכו לדסדס פה, אני כאן קשובה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הסיפור התפרסם כאן בפרוג לפני כמה חודשים בשם "חלון ושלט", וזכה לתהודה רבה.
האשכול אינו קיים היום בפרוג אלא עבר לרשימת תפוצה במייל.
הסופרת מנהלת את רשימת התפוצה ומפרסמת את הסיפור בהמשכים לרשומים.
יודעת וזוכרת אבל זה אמור להיות ברור (לענ"ד) גם למי שלא קרה.
ולא מובן מהפסקה הראשונה האם הסיפור הסתיים אם לאו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
את צודקת מאוד, במובן מסוים.
מצד שני, גם בסיפורים בהמשכים חשוב לשמור על תהליך בהתרחשות.
התרחשות זורמת שונה מסצנות נפרדות, כי יש לה חוט מקשר אחיד לאורך הסיפור. כך יוצא שגם אם החוט מורכב מחוטים נפרדים, הוא עדיין קשור ביחד לרצף אחד של עלילה. בעלילה המורכבת מסצנות-סצנות הקשרים רופפים יותר, וממילא הדבר מקשה על המעקב אחרי הסיפור.
רק שימי לב שהסיפור אינו בנוי כסיפור בהמשכים כלל.
אלא כמו סידרה שמעבירה התמודדות חיים.
ולכן מתנהלת כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
חסרה לי בנוסף גם את העזות שהיתה נוכחת בחלון המקורי, הצבעים היו יותר חדים דוקרים. הכאב היה מורגש יותר, בעולם שהתחרות בו על הרגש נראה לי שצריך לרחם קצת פחות.
כמויות הנשים שהטריגר פצע אותן כאבו לי.
לא יכלתי להמשיך כך.

אם היו יכולים לצמצם את הפער בין הקטעים נראה לי כולם ישמחו אבל הסופרת כנראה עסוקה למעלה מראש באתגרים הרבים שלפניה.
אני באמת מחפשת רעיון איך להפוך את תמר שרמן למשהו מסודר יותר.
נראה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
רק שימי לב שהסיפור אינו בנוי כסיפור בהמשכים כלל.
אלא כמו סידרה שמעבירה התמודדות חיים.
ולכן מתנהלת כך.
גם סדרה לא נכתבת לרוב כרצף של סצינות.
בסדרה יש שדה עלילה אחד ומעגלי קונפליקט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
ביקורת יפה ונכונה!
היתה לי הרגשה מוזרה קצת שהביקורת הרבה יותר ארוכה מהסיפור, אבל בעצם מה זה משנה?

בקשר לזה:
מבנה המשפטים שלה, עם זאת, טעון שיפור. תדירות הנקודות בפסקה גבוהה עד מעיקה. משפט נכון עשוי להיות גם משפט מורכב, ואין צורך להציב נקודה לאחר כל שלוש מילים. פסיק יתפוס את מקומה בחינניות רבה יותר, במקרים רבים. משפט צריך להיות בנוי בצורה תחבירית נכונה כדי שרציפות הפסקה לא תקשה על הקוראים. עם זאת, אין להכחיש שסגנון הכתיבה הקצר הזה ייחודי לכתיבה הסוחפת והוא אחד המאפיינים המייחדים אותה, כך ששינוי אמור להתבצע בצורה זהירה ולא קיצונית.
זה טרנד היום
גם לי קשה להתרגל לזה, אבל חושבת שיקח עוד זמן עד שהכותבים ימצו את זה ויחזרו שוב לאחור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ביקורת יפה ונכונה!
היתה לי הרגשה מוזרה קצת שהביקורת הרבה יותר ארוכה מהסיפור, אבל בעצם מה זה משנה?

בקשר לזה:

זה טרנד היום
גם לי קשה להתרגל לזה, אבל חושבת שיקח עוד זמן עד שהכותבים ימצו את זה ויחזרו שוב לאחור.
למה לחזור לאחור?
כל סגנון החיים השתנה. לא רק סגנון הכתיבה.
ועולם של מזון מהיר. תוצאות מהירות. חישובים מהירים.
מתנהל מהר יותר.
בהרבה...
החומר הכתוב רק אוסף את ההשראה מבחוץ לאותיות מרובעות.
והוא אמור לבטא את העולם מסביב...

כמות שהוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
למה לחזור לאחור?
כל סגנון החיים השתנה. לא רק סגנון הכתיבה.
ועולם של מזון מהיר. תוצאות מהירות. חישובים מהירים.
מתנהל מהר יותר.
בהרבה...
החומר הכתוב רק אוסף את ההשראה מבחוץ לאותיות מרובעות.
והוא אמור לבטא את העולם מסביב...

כמות שהוא.
יכול להיות שבשביל סיפור למסך זה מעולה.
אבל בספר זה מציק.
גם אם החיים שלנו מהירים יותר היום, לא צריך לעודד את זה, בטח לא להאיץ יותר במקומות שהדבר הזה לא חסר בהם.
ואני רואה גם במוזיקה היום. אחרי שמיצו כבר את הז'אנר האלקטרוני וכל החידושים של הזמן האחרון אנשים התחילו להבין ששטחי ורדוד הוא אולי חדשני וקורץ, אבל חסר עומק ונמאס מהר, ומחשבים מסלול מחדש.
אולי "לחזור לאחור" אינו מדויק, כי עדיין יש הרבה ביטוי לחדשנות, אבל כבר לא רק ההתלהבות השטחית וזניחת כל מה שמזכיר טעם של פעם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
גם לי קשה להתרגל לזה, אבל חושבת שיקח עוד זמן עד שהכותבים ימצו את זה ויחזרו שוב לאחור.
מצאתי את זה גם בכתיבה של דבורי רנד.
ואם יורשה לי, הקטנה, לבקר את גדולת הספרות החרדית שאיני מתקרבת לקרסוליה, הרי שנקודות הפיסוק בכתיבה כזו רבות מדי. הן חשובות, אולי, אבל מקשות ומסרבלות. כדאי להפחית את תדירותן, לתת למשפטים לנשום.

בקשה קטנה: אפשר לינק לרשימת התפוצה של הסיפור?
אפשר להירשם כאן. ממליצה בחום כאמור :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים


פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!
בעז"ה


היי, מה נשמע?
אני יודעת שהייתה כאן כבר סקירה טובה של
@קוראות על הספר הזה. האמת, היא זו שגרמה לי לשלוף אותו מהמדף בספרייה ולקרוא:))

הפעם נלך קצת על יומן קריאה. פחות ביקורת ספרות. יותר הגיגים פוסט קריאה, גם מנקודת מבט של קוראת וגם של כותבת. יש כמובן הרבה ספויילרים. מוזמנים גם אתם לשתף את דעתכם.

אז.
מלך הטיולים הוא בהחלט ספר שונה בנוף. וזה מתחיל בכך שהוא מביא שתי נקודות מבט של שני אנשים שונים בנוף: האחד, ספי, חיפאי שמאלני שעושה עבודת מחקר בנוגע למיעוטים בישראל, והשני- גבריאל, בחור ישיבה שמחפש את דרכו.

מה אהבתי יותר-
  1. לא הבנתי. השפה הספר מהירה, מהירה ממש. כל משפט יכול להכיל התרחשות חדשה, מפנה במערכת היחסים, מחשבה יוצרת דופן. וזה עוד היה ממילא, אבל גם הדיאלוגים, המרכיבים את רוב הספר, בנויים אחרת: אחרי כל משפט שכל דיאלוג, במקום שבו היה אמור להיות רק 'אמרתי' 'צעקתי' או כל פעם אחר שיסביר במינימום האפשרי מי אמר ואיך, כל משפט פוסט דיאלוג הוא יצירה בפני עצמו.
"השבוע הבא תוכנן לאחמדים," העליתי זכרונות מספסלי האוניברסיטה.
"אבל הגענו היום במקום שבוע הבא," עיניו של יוסוף הביעו דעתו על סיבובי הפיליבסטר שאני עורך.

אני קוראת מהר, ולפעמים גיליתי שהבנתי את המשפט הקודם רק באמצע המשפט הבא.
הסגנון מזכיר קצת את הסגנון של דבורי רנד, שבו חלק נכבד משפטים מכילים משמעותיות נוספות שמטרתן להביא בצורה נוספת את האווירה, הרגש או המסר, רק צבעוני ורועש יותר ממנו. יש לזה מחיר של חוסר בהירות במהירות מדיי פעם, אולי גם קצת עומס, אבל תכלס, נהנתי. אני אוהבת לנסות לפרק בעצמי משפטים עם מזלג.
  1. נון מיינסטרים. יוסוף, וכל דבר אחר לא שהוא מיינסטרים, ויש שם הרבה. כל מסע אחר המיעוטים, בעצם, הוא חוסר מיינסטרים אחד גדול. נפגשנו עם מוסלמים מכל הצבעים והסגנונות, נוצרים פה ושם, ודעות הזויות. אהבתי את החשיפה. את הטרלול. והטרוליות. מרתק.
  2. איך. הייתי משלמת הרבה כדי לדעת איך הסופרת בשם שרי רובל הצליחה לכתוב גם שמאלן חיפאי וגם בן ישיבה אותנטי. טוב נתחיל מההתחלה. בחורים. איך. תודה.
  3. האופי של ספי. תודה על הדמות הכל כך רעשנית וטרולית. איזה כיף. גם גבריאל עמוקה ולעיתים מפתיעה, וכיף לשהות במסע שלו.
ומה שפחות-
  1. איפה איפה איפה המפגש. בספר עם שתי דמויות, במיוחד גוף ראשון, התסריט הקלאסי הוא המפגש וההסתבכות שלהם ביחד. מההתחלה ציפיתי. בחצי הספר כבר התחלתי להתייאש. בסוף קלטתי שזהו. ספי וגבריאל נפגשים שלוש פעמים בדיוק, מפגשים שאורכים בערך שישה פרקים מכל הספר. מובן מבחינת פוליטיקלי קורקט, הרי ספי הוא באמת חברה לא טובה, אבל בכל זאת חסר.
  2. התחרות. מתחילה מצחיק וממשיכה מעיק. תכלס הבנו את הפואנטה באיזשהוא שלב, וכשהבנתי שבמקום מפגשים מעניינים בסגנון ספי-גבריאל אנחנו מקבלים מסע בשלבי התחרות השמאלנית סלש ההזויה, הייתי צריכה להשלים עם זה. בכלל, בניגוד למסע של גבריאל, שהקונפליקט בו ברור והדרך ולפעמים עצובה לא צריכה שום תפאורה מיותרת, במסע של ספי יש המון תפאורה ומעט מסע פנימי, שמתגלה בעיקר בסוף.

אבל הסוף טוב. אמרנו כבר הרבה פעמים שסוף טוב הוא לאו דווקא סוף שמח. כאן יש סוף לא מושלם, אבל שלם.

בקיצור- ספר שונה בנוף. קריאה מפתיעה ומרעננת. חובה פאנפיק המשך, אם יש מתנדבים מהקהל. ספי חוזר בתשובה, הרי:) סך הכל, נהנתי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה