הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מוכרחה להיות דרך.
כל היום התרוצצה בין המתבן לחצר, תולה כבסים, מטאטאה את הקש, מלקטת ירקות, מציעה את מרבצי השינה, וחושבת: מוכרחה להיות דרך, מוכרח להימצא פתרון.
אתמול חישבה נפשה להישבר. היא, שמעולם לא נפלה רוחה. "מתבייש אני," הוא אמר, ולבה חמל ושכלה הבין. הרי בבנו מדובר – בנו הקטן שרמתם הלימודית זהה. ואיך יעמוד מולו, ואיך ישב לידו עם עשרות קטנים כמותו, ויודה בבורותו. ומה יאמרו הבריות.
אבל נפשה, הנשמה המאמינה שטמונה בה, זו שתמיד האמינה בנשמתו הצנועה והמעולה, לא רצתה לומר נואש.
שוב יצאה לחצר, חופן גרגירי חיטה נדירים בין כפות ידיה. אתמול קיבלה אותה משליחו של אחד משלושת הנדיבים שבעיר. לא אביה, כמובן. אביה עוד מייחל כנראה שתשוב לשולחנו עם בעל תלמיד חכם, כמו שראוי לו, כמו שראוי לה.
היא יודעת שראוי לה תלמיד חכם. והיא יודעת שהוא יהיה כזה. כך מתעקשות ומתקשות מחשבותיה בזמן שהיא מפזרת בדייקנות את גרגירי החיטה על אדמת החצר. רגע אחר-כך היא מתחרטת, ואוספת אותם. יש לשמור אותם לימים קשים יותר. וכרגע יש למצוא פתרון, שיביא את אישהּ לתחילת הדרך הסלולה לתלמיד החכם.
מן החצר השכנה נשמע קול נעירה זקנה. השכנה הוציאה את החמור ממכלאתו, שילקט קצת מעשבי השדה.
"מה אני עושה איתו," היא נאנחה בשיתוף לעברה. "כבר זקן הוא מדי לעבודה, אך בינתיים דורש טיפול והאכלה."
היא שתקה. להם מעולם לא היה חמור שיגזול את זמנם וממונם.
כשגרגירי החיטה מתגלגלים בין אצבעותיה, פנתה לשוב הביתה, אל המתבן. שלחה מבט אחרון על ראשו המכופף של החמור ועל גבו המקורח, ולפתע נצנצה השמש על גבו, ובמוחה נצנץ הרעיון.
"בכמה תמכרי לי את החמור שלך?"
השכנה הרימה אליה מבט באחת מערוגת הירקות שלה. רגע אחר-כך מצמצמה את עיניה.
"לשם מה לך חמור שלעבודה לא יצלח? מדוע לך לבזבז את מעותייך?"
"יש דברים שווים יותר ממעות." ענתה בקצרה.
כשחבלו של החמור משוך בידיה, היא הותירה לבסוף את השכנה המנענעת בראשה ונכנסה לחצרה, פונה לפינה נסתרת מאחורי המתבן.
בידיים רטובות גיבלה את האדמה מן הקרקע, מוסיפה עוד מים יקרים לעיסה, וטפחה אותה בעוד שכבה זהירה על גבו של החמור הסבלן מרוב שנים.
עוד אדמה, ועוד קצת, ואז מגיע תורם של הגרגירים היקרים. הטביעה אותם בעדינות בתוך האדמה המוגבהת, ואחר ניגבה את ידיה וקשרה את החמור.
בעוד כמה ימים יצמיחו הגרגירים עלעלים ירוקים, והעלעלים יפרחו לחיטה זהובה, שמי יודע אם תצלח למאכל לאחר הניסוי.
הם ילכו אל השוק, שלושתם, היא, הוא והחמור, ויעמידו אותו בכיכר.
אנשים יחלפו על פניהם, יעגלו עיניים, יפערו שפתיים, יושיטו ידיים, ילעגו לחמור שמאומה, אף לא הזבוב שיושב על חוטמו כעת, מפריע לו.
ביום למחרת, כשיגיעו שוב לשוק, האנשים כבר יצפו לאטרקציה.
ביום השלישי הם כבר יתרגלו, יביטו רגע חולף אחד על החמור המקורי, וימהרו לענייניהם.
ביום הרביעי גם מבט לא יטרחו להרים. ככה זה, לכל דבר מתרגלים האנשים.
ורק היא, שמסרבת להתרגל לבורותו של בעלה הצנוע, תוכל להנהן לעצמה באושר, כשהבושה שלו תתגמד – והוא ילך אל התלמוד-תורה, ובלי לשים לב למבטי האנשים, ילמד עם הקטנים, עד שיהפוך לגדול.
כל היום התרוצצה בין המתבן לחצר, תולה כבסים, מטאטאה את הקש, מלקטת ירקות, מציעה את מרבצי השינה, וחושבת: מוכרחה להיות דרך, מוכרח להימצא פתרון.
אתמול חישבה נפשה להישבר. היא, שמעולם לא נפלה רוחה. "מתבייש אני," הוא אמר, ולבה חמל ושכלה הבין. הרי בבנו מדובר – בנו הקטן שרמתם הלימודית זהה. ואיך יעמוד מולו, ואיך ישב לידו עם עשרות קטנים כמותו, ויודה בבורותו. ומה יאמרו הבריות.
אבל נפשה, הנשמה המאמינה שטמונה בה, זו שתמיד האמינה בנשמתו הצנועה והמעולה, לא רצתה לומר נואש.
שוב יצאה לחצר, חופן גרגירי חיטה נדירים בין כפות ידיה. אתמול קיבלה אותה משליחו של אחד משלושת הנדיבים שבעיר. לא אביה, כמובן. אביה עוד מייחל כנראה שתשוב לשולחנו עם בעל תלמיד חכם, כמו שראוי לו, כמו שראוי לה.
היא יודעת שראוי לה תלמיד חכם. והיא יודעת שהוא יהיה כזה. כך מתעקשות ומתקשות מחשבותיה בזמן שהיא מפזרת בדייקנות את גרגירי החיטה על אדמת החצר. רגע אחר-כך היא מתחרטת, ואוספת אותם. יש לשמור אותם לימים קשים יותר. וכרגע יש למצוא פתרון, שיביא את אישהּ לתחילת הדרך הסלולה לתלמיד החכם.
מן החצר השכנה נשמע קול נעירה זקנה. השכנה הוציאה את החמור ממכלאתו, שילקט קצת מעשבי השדה.
"מה אני עושה איתו," היא נאנחה בשיתוף לעברה. "כבר זקן הוא מדי לעבודה, אך בינתיים דורש טיפול והאכלה."
היא שתקה. להם מעולם לא היה חמור שיגזול את זמנם וממונם.
כשגרגירי החיטה מתגלגלים בין אצבעותיה, פנתה לשוב הביתה, אל המתבן. שלחה מבט אחרון על ראשו המכופף של החמור ועל גבו המקורח, ולפתע נצנצה השמש על גבו, ובמוחה נצנץ הרעיון.
"בכמה תמכרי לי את החמור שלך?"
השכנה הרימה אליה מבט באחת מערוגת הירקות שלה. רגע אחר-כך מצמצמה את עיניה.
"לשם מה לך חמור שלעבודה לא יצלח? מדוע לך לבזבז את מעותייך?"
"יש דברים שווים יותר ממעות." ענתה בקצרה.
כשחבלו של החמור משוך בידיה, היא הותירה לבסוף את השכנה המנענעת בראשה ונכנסה לחצרה, פונה לפינה נסתרת מאחורי המתבן.
בידיים רטובות גיבלה את האדמה מן הקרקע, מוסיפה עוד מים יקרים לעיסה, וטפחה אותה בעוד שכבה זהירה על גבו של החמור הסבלן מרוב שנים.
עוד אדמה, ועוד קצת, ואז מגיע תורם של הגרגירים היקרים. הטביעה אותם בעדינות בתוך האדמה המוגבהת, ואחר ניגבה את ידיה וקשרה את החמור.
בעוד כמה ימים יצמיחו הגרגירים עלעלים ירוקים, והעלעלים יפרחו לחיטה זהובה, שמי יודע אם תצלח למאכל לאחר הניסוי.
הם ילכו אל השוק, שלושתם, היא, הוא והחמור, ויעמידו אותו בכיכר.
אנשים יחלפו על פניהם, יעגלו עיניים, יפערו שפתיים, יושיטו ידיים, ילעגו לחמור שמאומה, אף לא הזבוב שיושב על חוטמו כעת, מפריע לו.
ביום למחרת, כשיגיעו שוב לשוק, האנשים כבר יצפו לאטרקציה.
ביום השלישי הם כבר יתרגלו, יביטו רגע חולף אחד על החמור המקורי, וימהרו לענייניהם.
ביום הרביעי גם מבט לא יטרחו להרים. ככה זה, לכל דבר מתרגלים האנשים.
ורק היא, שמסרבת להתרגל לבורותו של בעלה הצנוע, תוכל להנהן לעצמה באושר, כשהבושה שלו תתגמד – והוא ילך אל התלמוד-תורה, ובלי לשים לב למבטי האנשים, ילמד עם הקטנים, עד שיהפוך לגדול.
