הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תעתועי הזמן ח'
פרק ח'
ציפורה האזינה לאיילת פעורת פה. סיפוריה בלבלו את עולמה המוכר. אף שהייתה ילדה פיקחית וחכמה הידועה לכול בכישרונותיה, עמדה כעת בפני חידה גדולה. היא הייתה מרותקת לשמע הדברים המעניינים והמוזרים שחלקם לא התיישבו במוחה, אך היא לא החליטה עדיין אם עומדת לפניה בחורה מוכשרת וגאונית במיוחד או מכשפה ומעלה באוב או חולת נפש, שהוזה דברים שלא נבראו, שכך גם אימה חושבת. אבל אם היא חולת רוח, היא חולה מעניינת ומרתקת במיוחד.
איילת נאלצה לחיות עם הדימוי הלא מחמיא שהדביקו עליה, מטורפת, ובמקרה הטוב נערה שאיבדה את זיכרונה. היא התכווצה כשנדו לה ברחמנות כל משפחות החצר, אך זה היה עדיף אלף מונים מהרעיון המפחיד של יוחאי שהתעקש שהיא עוסקת בכישוף. בכישוף האפשרות האחת היא סקילה. היא נתונה לחסדי אימו הצדקנית שעומדת על כך שהיא בסך הכול אומללה חסרת מזל. אוי לה מאותו יום שיוחאי ישכנע את הוריו.
כעת צעדו שתיהן במשעול, מובילות שני חמורים הנושאים על גבם נאדים גדולים מלאים במים זכים מהבאר. הן הלכו שעה ארוכה. חום היום הציק להן יותר מתמיד ולכן דאגו לנאדי מים קטנים ומזגו לתוכם מדי פעם מהמשא שעל החמורים.
"ציפורה, לא קשה לך התפקיד הזה, ההליכה המייגעת לשאוב מים ולחזור כל יומיים?"
"יש לי קיצור דרך שאני צועדת בו ימים רבים".
"אם כך מדוע עלינו לצעוד בשמש הקופחת זמן כה רב?"
"הדרכים מסוכנות כעת. עלינו להיזהר שבעתיים מחיות טורפות על שתיים".
"את מתכוונת לחילותיו של הורדוס?"
"אני מתכוונת לכל הלוחמים מכל הצדדים. כולם מסוכנים. אבי הסביר לי שבזמן מלחמה, שדם רב נשפך כמים, רוח אכזרית נושבת ומתיישבת בליבן של הבריות".
"ומדוע שיוחאי לא ילך במקומך?"
"הוא כל הזמן עסוק עם הקנאים. אני חוששת שיקרה לו משהו. קשה לו להתאפק. לא מזמן התגייס לצבא אנטיגנוס. איילת, את כל כך מופתעת שאני מדי קטנה כדי לשאוב מים מהבאר, האם את לא שאבת מעולם?"
"מעולם לא".
"אני לא מאמינה לך".
"את לא חייבת".
ציפורה צחקה בקול מתגלגל והתקשתה להירגע. "את כל כך משעשעת את רוחי. אני מחבבת אותך למרות כל המוזרות שבך". ציפורה שתקה לפתע מהורהרת. החמור הנתון למרותה האט את הליכתו. החום שהתעצם השפיע גם על הולכי על ארבע.
"אני חייבת לגלות את אוזנך, ולמסור לך משהו שעומד לקרות הלילה", לחשה ציפורה הסמוקה בקול ממתיק סוד. האודם שפשט בלחייה הוסיף יופי על מתיקות פניה.
"איילת הביטה בה מסוקרנת. "אני מנחשת שזה משהו משמח לפי הבעת פנייך".
"אני אוסרת עלייך לגלות בינתיים, הלילה אני מתארסת".
"מה?"
"מה שאוזנייך שומעות".
"את רק בת שתים עשרה".
"זה הגיל. יש לי חברות שהתארסו לפני שנתיים וגם לפני ארבע שנים. מה את מתפלאת?"
"איך יכולה ילדה בת שמונה או עשר לנהל בית?"
"עד שאני עונה על תמיהותייך, השיבי נא לי איך יכולה אישה גדולה כמוך ללכת בשיער מגולה כדרך הפרוצות בבנות יוון?"
"אינני נשואה עדיין".
"זה עצמו תמיהה גדולה".
ציפורה חפצה להמשיך ולברר מדוע ועל מה נשארה איילת ברווקותה, אך העדיפה לשתוק. מבחינתה התשובה ברורה. מי החסר דעת שיואיל לחיות עם יצור לא ברור כמו איילת. וכבר תהתה בינה לבין עצמה אם טוב שסיפרה על אירוסיה. אולי עדיף היה לי להבליג. מי יודע אולי הדבר עלול להזיק לשידוך.
"הביטי, שני סוסים אצילים רתומים לעגלה מפוארת עומדים בפתח הבית. מי זה יכול להיות?"
"האורחים הגיעו לאירוסין".
"דברי שטות, הם יגיעו רק כשיעריב היום אחרי מנחה".
"אם כך, אולי אורח חשוב".
"זה חשוד".
כשהתקרבו הביטו בהם הסוסים במבט גאה. רעמת שערת נפלאה עיטרה את צווארם, רצועות מוזהבות הקיפו את ראשם ועל מצחם התנדנדה מדליה עם חותמת המלוכה: בית הורדוס.
<<<<<<<<
נאווה הביטה לראשונה בעוזרת החדשה שהגיע לביתה. היא הייתה צריכה לריב עם שלמה שיעזוב אותה לנפשה. היא מסתדרת מצוין עם הבית. לא זה מה שחסר לה בתקופה הקשה. היא מוכנה לעבוד מבוקר עד ערב, רק שאיילת תופיע שוב. איילת שלה נעלמה כבר חודשים רבים ואין לאף אחד תשובה. את מי לא עירבו בנושא. עם מי לא נפגשו. השב"כ, שרים. ואפילו סנטורים, כדי לבדוק חטיפה בידי גורמים עוינים. אך לשווא. בעלה ניסה בכל דרך להרגיע את נפשה המוטרפת של אשתו. גם בנה אסף נשאר בתחילה בארץ, אבל לבסוף הוכרח לשוב ללימודיו לאחר שנענה לבקשת אביו לדחות את חתונתו. כעת עומדת היא לפני עוזרת בית חייכנית צעירה ודברנית ועליה לתת הוראות איך ומה לנקות. לנאווה היו כללים קפדניים לניקיון שכללו פרטים מדויקים. פטפטנות וקרבה לא התאימו בכלל למצב רוחה האבל. היא תקעה בה מבט קר כאומר: שמרי על מעמדך, עשי את עבודתך ומצאי לך ידידות אחרות.
"אני מצטערת. שמעתי על האסון. אתפלל על בתך יום יום. איילת בת נאווה שתחזור הביתה בשלום".
"תודה". החזירה נאווה בשפתיים קפוצות ובחנה את העוזרת הצעירה. ראשה עטוף במטפחת מהודקת היטב סביב. אה, יש לי עסק עם דתייה. בימים כתיקונם הייתי מבררת קודם.
היא השאירה הוראות לעוזרת והלכה לחדרה לנוח. גם היום שלמה יתעכב מלבוא. כך זה היה מהאסון. לא טוב לו בבית. קשה לו לראותני מדוכאת כל כך. הוא ניסה מאוד לעודד לחזק ואמר שהחיים חייבים להימשך. תחשבי שאיילת תחזור. מה את חושבת שהיא תרצה: לראותנו זקנים בטרם עת מצער או חזקים ומחכים לה באהבה? רק היא יודעת שצערו גדול משלה, אך הוא יודע היטב לשלוט בעצמו.
דפיקות רמות על דלת חדרה הבהירו לה שהעוזרת סיימה. מי יודע כמה זמן חיכתה לה.
היא שילמה ונפרדה מהעוזרת. הפעם השיבה לה חיוך.
הבית נצץ מניקיון. האם הוא היה מוזנח כל כך? היא בחנה כל חדר ונהנתה מניחוח שכבר ימים רבים לא חשה. ידה לחצה בלי משים על ידית חדרה של איילת. זמן רב חשה שאינה מסוגלת לעמוד בזיכרונות חדים וקרובים, אבל כוח בלתי מוסבר דחק בה. הכול היה כפי שהושאר בידי איילת. לא היה לה כוח נפשי להביט ולכאוב. היא העבירה את עיניה על פני החדר היתום. בספרייה עמדו צפופים ספרים המחכים לשוחרי ידע. ספר אחד עמד שמוט במקצת. נאווה הוציאה אותו כדי להחזירו כיאות אך גילתה סימון באחד העמודים.
הכותרת מאירת העיניים הייתה בלתי מובנת. כותרת משנה באותיות קטנות בישרה: "מדענים ידועי שם מגלים", ובגדול: "בקרוב יהיה אפשרי לחזור לעבר, לפחות תאורטית". היא ניסתה לחפש הסבר למשפט הבלתי מובן.
זה מה שמלמדים אותם? פילוסופיות מטורפות? היא סגרה את הספר והחזירה אותו למקומו. היא יצאה מהחדר והרהורים משונים תופסים מקום במוחה.
פרק ח'
ציפורה האזינה לאיילת פעורת פה. סיפוריה בלבלו את עולמה המוכר. אף שהייתה ילדה פיקחית וחכמה הידועה לכול בכישרונותיה, עמדה כעת בפני חידה גדולה. היא הייתה מרותקת לשמע הדברים המעניינים והמוזרים שחלקם לא התיישבו במוחה, אך היא לא החליטה עדיין אם עומדת לפניה בחורה מוכשרת וגאונית במיוחד או מכשפה ומעלה באוב או חולת נפש, שהוזה דברים שלא נבראו, שכך גם אימה חושבת. אבל אם היא חולת רוח, היא חולה מעניינת ומרתקת במיוחד.
איילת נאלצה לחיות עם הדימוי הלא מחמיא שהדביקו עליה, מטורפת, ובמקרה הטוב נערה שאיבדה את זיכרונה. היא התכווצה כשנדו לה ברחמנות כל משפחות החצר, אך זה היה עדיף אלף מונים מהרעיון המפחיד של יוחאי שהתעקש שהיא עוסקת בכישוף. בכישוף האפשרות האחת היא סקילה. היא נתונה לחסדי אימו הצדקנית שעומדת על כך שהיא בסך הכול אומללה חסרת מזל. אוי לה מאותו יום שיוחאי ישכנע את הוריו.
כעת צעדו שתיהן במשעול, מובילות שני חמורים הנושאים על גבם נאדים גדולים מלאים במים זכים מהבאר. הן הלכו שעה ארוכה. חום היום הציק להן יותר מתמיד ולכן דאגו לנאדי מים קטנים ומזגו לתוכם מדי פעם מהמשא שעל החמורים.
"ציפורה, לא קשה לך התפקיד הזה, ההליכה המייגעת לשאוב מים ולחזור כל יומיים?"
"יש לי קיצור דרך שאני צועדת בו ימים רבים".
"אם כך מדוע עלינו לצעוד בשמש הקופחת זמן כה רב?"
"הדרכים מסוכנות כעת. עלינו להיזהר שבעתיים מחיות טורפות על שתיים".
"את מתכוונת לחילותיו של הורדוס?"
"אני מתכוונת לכל הלוחמים מכל הצדדים. כולם מסוכנים. אבי הסביר לי שבזמן מלחמה, שדם רב נשפך כמים, רוח אכזרית נושבת ומתיישבת בליבן של הבריות".
"ומדוע שיוחאי לא ילך במקומך?"
"הוא כל הזמן עסוק עם הקנאים. אני חוששת שיקרה לו משהו. קשה לו להתאפק. לא מזמן התגייס לצבא אנטיגנוס. איילת, את כל כך מופתעת שאני מדי קטנה כדי לשאוב מים מהבאר, האם את לא שאבת מעולם?"
"מעולם לא".
"אני לא מאמינה לך".
"את לא חייבת".
ציפורה צחקה בקול מתגלגל והתקשתה להירגע. "את כל כך משעשעת את רוחי. אני מחבבת אותך למרות כל המוזרות שבך". ציפורה שתקה לפתע מהורהרת. החמור הנתון למרותה האט את הליכתו. החום שהתעצם השפיע גם על הולכי על ארבע.
"אני חייבת לגלות את אוזנך, ולמסור לך משהו שעומד לקרות הלילה", לחשה ציפורה הסמוקה בקול ממתיק סוד. האודם שפשט בלחייה הוסיף יופי על מתיקות פניה.
"איילת הביטה בה מסוקרנת. "אני מנחשת שזה משהו משמח לפי הבעת פנייך".
"אני אוסרת עלייך לגלות בינתיים, הלילה אני מתארסת".
"מה?"
"מה שאוזנייך שומעות".
"את רק בת שתים עשרה".
"זה הגיל. יש לי חברות שהתארסו לפני שנתיים וגם לפני ארבע שנים. מה את מתפלאת?"
"איך יכולה ילדה בת שמונה או עשר לנהל בית?"
"עד שאני עונה על תמיהותייך, השיבי נא לי איך יכולה אישה גדולה כמוך ללכת בשיער מגולה כדרך הפרוצות בבנות יוון?"
"אינני נשואה עדיין".
"זה עצמו תמיהה גדולה".
ציפורה חפצה להמשיך ולברר מדוע ועל מה נשארה איילת ברווקותה, אך העדיפה לשתוק. מבחינתה התשובה ברורה. מי החסר דעת שיואיל לחיות עם יצור לא ברור כמו איילת. וכבר תהתה בינה לבין עצמה אם טוב שסיפרה על אירוסיה. אולי עדיף היה לי להבליג. מי יודע אולי הדבר עלול להזיק לשידוך.
"הביטי, שני סוסים אצילים רתומים לעגלה מפוארת עומדים בפתח הבית. מי זה יכול להיות?"
"האורחים הגיעו לאירוסין".
"דברי שטות, הם יגיעו רק כשיעריב היום אחרי מנחה".
"אם כך, אולי אורח חשוב".
"זה חשוד".
כשהתקרבו הביטו בהם הסוסים במבט גאה. רעמת שערת נפלאה עיטרה את צווארם, רצועות מוזהבות הקיפו את ראשם ועל מצחם התנדנדה מדליה עם חותמת המלוכה: בית הורדוס.
<<<<<<<<
נאווה הביטה לראשונה בעוזרת החדשה שהגיע לביתה. היא הייתה צריכה לריב עם שלמה שיעזוב אותה לנפשה. היא מסתדרת מצוין עם הבית. לא זה מה שחסר לה בתקופה הקשה. היא מוכנה לעבוד מבוקר עד ערב, רק שאיילת תופיע שוב. איילת שלה נעלמה כבר חודשים רבים ואין לאף אחד תשובה. את מי לא עירבו בנושא. עם מי לא נפגשו. השב"כ, שרים. ואפילו סנטורים, כדי לבדוק חטיפה בידי גורמים עוינים. אך לשווא. בעלה ניסה בכל דרך להרגיע את נפשה המוטרפת של אשתו. גם בנה אסף נשאר בתחילה בארץ, אבל לבסוף הוכרח לשוב ללימודיו לאחר שנענה לבקשת אביו לדחות את חתונתו. כעת עומדת היא לפני עוזרת בית חייכנית צעירה ודברנית ועליה לתת הוראות איך ומה לנקות. לנאווה היו כללים קפדניים לניקיון שכללו פרטים מדויקים. פטפטנות וקרבה לא התאימו בכלל למצב רוחה האבל. היא תקעה בה מבט קר כאומר: שמרי על מעמדך, עשי את עבודתך ומצאי לך ידידות אחרות.
"אני מצטערת. שמעתי על האסון. אתפלל על בתך יום יום. איילת בת נאווה שתחזור הביתה בשלום".
"תודה". החזירה נאווה בשפתיים קפוצות ובחנה את העוזרת הצעירה. ראשה עטוף במטפחת מהודקת היטב סביב. אה, יש לי עסק עם דתייה. בימים כתיקונם הייתי מבררת קודם.
היא השאירה הוראות לעוזרת והלכה לחדרה לנוח. גם היום שלמה יתעכב מלבוא. כך זה היה מהאסון. לא טוב לו בבית. קשה לו לראותני מדוכאת כל כך. הוא ניסה מאוד לעודד לחזק ואמר שהחיים חייבים להימשך. תחשבי שאיילת תחזור. מה את חושבת שהיא תרצה: לראותנו זקנים בטרם עת מצער או חזקים ומחכים לה באהבה? רק היא יודעת שצערו גדול משלה, אך הוא יודע היטב לשלוט בעצמו.
דפיקות רמות על דלת חדרה הבהירו לה שהעוזרת סיימה. מי יודע כמה זמן חיכתה לה.
היא שילמה ונפרדה מהעוזרת. הפעם השיבה לה חיוך.
הבית נצץ מניקיון. האם הוא היה מוזנח כל כך? היא בחנה כל חדר ונהנתה מניחוח שכבר ימים רבים לא חשה. ידה לחצה בלי משים על ידית חדרה של איילת. זמן רב חשה שאינה מסוגלת לעמוד בזיכרונות חדים וקרובים, אבל כוח בלתי מוסבר דחק בה. הכול היה כפי שהושאר בידי איילת. לא היה לה כוח נפשי להביט ולכאוב. היא העבירה את עיניה על פני החדר היתום. בספרייה עמדו צפופים ספרים המחכים לשוחרי ידע. ספר אחד עמד שמוט במקצת. נאווה הוציאה אותו כדי להחזירו כיאות אך גילתה סימון באחד העמודים.
הכותרת מאירת העיניים הייתה בלתי מובנת. כותרת משנה באותיות קטנות בישרה: "מדענים ידועי שם מגלים", ובגדול: "בקרוב יהיה אפשרי לחזור לעבר, לפחות תאורטית". היא ניסתה לחפש הסבר למשפט הבלתי מובן.
זה מה שמלמדים אותם? פילוסופיות מטורפות? היא סגרה את הספר והחזירה אותו למקומו. היא יצאה מהחדר והרהורים משונים תופסים מקום במוחה.
Reactions: שיוותי ה’ לנגדי תמיד, ללי99, אקורד ועוד 29 משתמשים32 //