קיבלתי במייל:
אין לי שום מילים חכמות לכתוב היום.
שום דבר שיכול להניח את הדעת.
כי רגעים כאלה הם בדיוק הזמן שהדעת לא תופסת.
אין שום היגיון אנושי שיכול להבין או להכיל את מה שמתרחש.
כל ניסיון להכניס היגיון בדברים, סופו לקרוס.
עכשיו זה הזמן להניח את השכל בצד ולתת לאמונה שטבועה בנו, ירושה מאבותינו, לפרוץ ולאפשר לנו להיות.
האמונה שהכול מנוהל, עד לפרט הקטן ביותר. הכי הכי קטן שיש.
בלי שום טעם, בלי שום דעת, בלי שום היגיון.
אבל מנוהל. ביד רמה.
עכשיו זה הזמן להאמין בכל הכוח שכל מה שאנחנו רואים וחווים, זה מסך עשן. זו לא האמת. זו הסתרה שמכסה בווילון שחור אטום לחלוטין על הטוב האין סופי של הבורא.
זה כואב. זה מייסר. זה בלתי נתפס
אבל *אין רע יורד מלמעלה.*
ולא משנה מה כולם יגידו. לא משנה מה העין רואה. מה האוזן שומעת
זה מסך. זו קליפה. זו הסתרה.
זה בדיוק הזמן שלנו להוכיח את הנאמנות הבלתי מתפשרת שלנו.
לצעוק לבורא עולם שאנחנו סומכים עליו. סומכים עליו במאת האחוזים.
אין פה הפתעות. אין פה שיבושים. אין פה דברים שיוצאים משליטה.
הכול בשליטה. הכול.
לא שלנו. לא של הממשלה, גם לא של הצבא.
הכול בשליטה של בורא עולם.
לנו הייתה היום הפתעה נוראית. בלתי נתפסת.
בשביל הבורא זו לא הפתעה. אלה לא דברים שהשתבשו ויצאו משליטה
זו תכנית מדויקת, עד לפרט הקטן ביותר.
איך? למה? שום בן אנוש אין לו תשובה.
*
עיקר העבודה שלנו בימים כאלה היא מול הפחד.
*עבודת הביטחון*
תחושת הביטחון של כולנו התערערה. אלא, שהתורה אומרת לנו, שאם יש משהו שיכול להביא אלינו את הישועה, מעל הטבע, גם במצבים שנראים בלתי אפשריים – *זה הביטחון בבורא.*
בפרשת כי תצא כותבת לנו התורה "כי תצא למלחמה על אויביך.. לא תרא מהם"* כותב רבנו יונה בשערי תשובה, שער שלישי על פרשת כי תצא – *"הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בליבו ויבטח עליה. ועצם הביטחון ימשיך ישועה"*
בספר העיקרים כותב רבי יוסף אלבו *מדרך הביטחון להמשיך חסד חינם על הבוטחים בה'*
בפרשת בשלח כשבני ישראל עומדים בין המצרים לבין הים, מספר לנו רש"י כי משה רבינו, נעמד להתפלל לה' שיציל אותם.
*"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו*
באמת? לנסוע? לאן?
ולמה לא להתפלל? לכאורה, זו נראית כרגע האופציה היחידה שאפשרית.
בנקודה הזו, מחדש "אור החיים" הקדוש יסוד גדול, וכך הוא כותב:
"'מה תצעק אליי' – פירוש, *כי אין הדבר בידי,* הגם שאני חפץ לעשות נס, כיוון שהם אינם ראויים, מידת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת"
אומר אור החיים הקדוש, הקב"ה אומר למשה רבינו, חבל על התפילות שלך כרגע, זה לא יעזור. אני רוצה לעזור לעם ישראל, אבל מאחר והם כל כך לא ראויים (הרי יצאו ממ"ט שערי טומאה) מידת הדין מונעת ממני לעזור להם. ואפילו הרחמים שלי לא יכולים מול מידת הדין הזו.
*אז מה עושים?*
ממשיך אור החיים וכותב:
ואמר אליו – 'דבר אל בני ישראל ויסעו' – פירוש, זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל *ויתעצמו באמונה בכל ליבם,* ויסעו אל הים *קודם שייחלק, על סמך הביטחון* כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים.
'ואתה הרם את מטך' – באמצעות מעשה הטוב, נעשה להם הנס, ונבקע הים, *כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה*
*עצם הביטחון הוא זה שיביא לנו את הישועה*
מה זה אומר בפועל?
קודם כל והכי חשוב, נלחמים על המחשבות.
אם יש משהו שיש לנו יכולת לשלוט בו, זו המחשבה שלנו.
כמה שרק אפשר, להסיח את הדעת.
לא לאפשר למחשבות שליליות לטייל לנו בראש.
לעשות תרגילים חשבוניים, רשימות מלאי, כל דבר שיסלק את המחשבה השלילית ויכניס במקומה מחשבה אחרת.
להגיד משפטים חיוביים.
"אני סומכת על הבורא". יכול להיות משפט נהדר
להישמע להוראות. להגיד תהילים. לתת צדקה. לחייך.
גם אם ממש קשה.
לחייך. ולומר לקב"ה - *אני מחייכת כי אני סומכת עליך במאה אחוז שאתה טוב וכל מה שקורה, גם אם נדמה לי שהוא רע מוחלט, הוא הטוב ביותר. כי הוא ממך*
הנושאים החמים
www.kore.co.il
)
