אז שאלתי אותה וזאת התגובה:
היי, קודם כל תודה לכולם על ההתיחסות, דבר שני- רוצה לאמר שכתבתי את הקטע הזה לגמרי לעצמי, מתוך סערת נפש גדולה בעיקבות הצער האיום על משפחת וייס.
אחרי שסיימתי לכתוב קראתי שוב והרגשתי שאולי כמה חברות ישמחו לקרוא גם. ואז אפרת פתחה פתאום אשכול...
אה, ועוד משו- אני עובדת בחברת סינון מוכרת, ורואה בעצב גדול שינויים עצומים בחברה. ורק לכן אני חושבת שאולי אני עירנית יותר.
לא באתי להטיף לאף אחד, רק רק לנסות אולי להזכיר.
אשמח לביקורות הבונות שלכם.
בעבודה הבוסית כל הזמן מדברת נגד תרבות אינטרנט, ואני, מה לעשות, קצת מזלזלת בזה.
התקדמנו הרי, לא? היא חייבת לצאת מהריבוע הזה, ככה אני חושבת, בשקט.
אבל יום אחד לקוחה התקשרה וביקשה סינון, היא רק רצתה לודא לפני שהיא מצטרפת שיפתחו לה את כל תוכניות הילדים.
ורציתי לבכות.
כי שכחנו שבעצם הכנסנו אינטרנט, ואפילו את המחשב עצמו רק לצורך העבודה.
אז האישה הזאת לקחה סינון אחר מן הסתם. ואני הערכתי אותה, את הבוסית. שהיא לא שוכחת.
דור אחרון 17.12.19
הדימוי הראשון שעולה לי כשאני חושבת על החיים האלה
זה קרוסלת ענק, כולנו, כל האנשים יושבים בה, קשורים, מחזיקים ומנדנדים ידיים בצפיה נרגשת שיתחיל הסיבוב.
הוא מתחיל. וזה נחמד, יש הרבה רוח, השעיר מתנפנף, ואני מרגישה יפהפיה עם המון קלילות חיננית.
וזה נהיה פתאום חזק, ויש לי בחילה. ובמקום לעצור- זה נהיה חזק עוד יותר. ומישו לידי מקיא. ומהצד השני מישו רק שחרר לרגע את היד. והוא עף. לא רואים אותו יותר.
ואני, לא מספיקה אפילו לחשוב עליו, לנסות להרגיש את הכאב מהמכה שהוא חטף למטה. אני עסוקה בהישרדות. בודקת שהתינוק לידי נושם. ובעלי מסמן לי ממרחק שהוא בסדר.
הישרדות.
העולם הזה גדול עלי פתאום. מצד אחד יש בו כל כך הרבה אהבה, אור ושפע.
ומהצד השני אני רק הולכת ברחוב ועוצמת עיניים ואוזניים. לא יכולה יותר לשמוע על טרגדיות. וזה לא רק טרגדיות.
מחפשת את העולם האוטופי שלי, להיות בו. להניח ראש ולשכוח. אבל מכל מקום זה בא אלי. ונשאר שם.
ואני רוצה, אני באמת משתוקקת לזרום, כמו הרבה אחרים שסביבי ואני לא מצליחה.
לא מצליחה לשכוח איך הרגשתי לפני שנה, מה חשבתי לפני עשור. ובאיזה עולם חייתי כילדה. וזה מפחיד.
כי הבן שלי לא יגדל בעולם הזה, שבו גדלתי אני.
וכל שנה שעוברת.
מצד אחד אני לא מספיקה למצמץ והיא כבר חלפה, מצד שני- כאילו יובלות מפרידות בינה לבין השנה שעברה. והערכים שהתקמטו להם בדרך. והמדרון התלול שהציבור צועד אליו.
ואיך, הבן שלי, התינוק, ידע להבחין בין טוב לרע? אין הוא ידע לשים את האצבע? ועד לאיפה נדרדר?
מה הוא ישמע מהחברים שלו, וכמה אני אצליח לשמור עליו טהור.
אני רוצה. כל כך רוצה ילד צדיק. רוצה ילד שמור עם נפש נקיה. ולא יודעת מה לעשות כדי לגרום לזה לקרות.
זה נורא ואיום בעיני, הבלבול הזה. הערבוב.
אהבת ישראל היא ערך, אין ספק.
אבל ללכת להופעה של זמר ששר יחד עם אנשים שמחללים את כל הקדוש והיקר לנו???
ואין לנו מורה דרך. אין.
יש רבנים, יש גדולי הדור. אבל כשיש שאלה, אין באמת מקום לבוא ולהשיח את הלב. כל כך הרבה אנשים מוצאים את עצמם בלי הכוונה רוחנית.
כמה הכל פה מבולבל, וכמה יש לי עוד לכתוב. אבל בעצם אין. כי לא יעזור לכתוב. צריך מעשה. צריך שמישו יבוא ויטלטל אותנו. ויצעק לנו חזק חזק בקול אדיר- אנשים, תתעוררו, תראו מה קורה כאן!
חשבתי אולי זה יגמר עוד כמה שנים, כי לאן כבר אפשר עוד לרדת? אבל כנראה שאני טועה. והנה ה' בסוף הפך את סדום. והביא מבול ופילג את הדור.
כי בסוף יש בחירה חופשית. ואנחנו, רק אנחנו צריכים לעצור את המירוץ הזה, לחזור לחממה המוכרת והישנה שסיפקה לנו החברה החרדית, שמשום מה לאט לאט מתפרקת.
כי מי שלא יעשה משו יעוף בסוף מהקרוסלה. ולאנשים שלידו לא תהיה אפילו שהות לחשוב עליו. ולהגיד עליו תהילים
בעלי אמר לי שבדור אחרון הזמן יעבור מהר. הוא טס. זה מצמרר לחשוב על זה.
הלב מלא, והעינים דומעות.
הו אבאלה. שלח לנו משיח. ותשפיע עלינו שפע קדושה וטהרה.
ואור גדול.
-----
ותהיו עדינים איתה, כן?
שלא תכעס עלי שפתחתי את האשכול.
הנושאים החמים
