דרוש מידע טור שהוא חובת קריאה

[צריח]

טור מאת שמעון ברייטקופף-משפחה
חובת קריאה לפני יוה''כ

הטור הזה נכתב במוצאי ראש השנה. יום שלישי בלילה.
ביומונים נהוג לסכם מדי שנה בכותרת על "תחושת ההתעלות המקודשת שעברה על עם ישראל בימי החג".
אם נודה על האמת, הכותרת הזו, היהודית כל כך – אולי היהודית ביותר לאורך כל השנה – ממחישה במידה רבה את התחושות בקרב רוב הציבור, שחש התעלות אדירה בחג, קרבת אלוקים, וחווה רגעים מזוקקים של התבוננות, של מבט מסכם על השנה וקבלות טובות לשנה הבאה.
אבל יש גם תופעות שוליות שכדאי לתת עליהן את הדעת, ואלמלא היו החגים כה מרוממים ומקרבים בין יהודי לאביו שבשמיים, לא היינו נדרשים להאיר נקודה זו, שהתייחסות אליה היא תיקון עצום, לא רק לתקופה זו, אלא לאורך כל השנה.
ואני פותח בנקודה הזו, כי היא משקפת לא מעט מהחיים שלנו.
לפעמים אנחנו עוברים חוויות אדירות, כבירות ממש, אבל בסוף במקום לקחת את החוויה המרוממת הזו לכל השנה, אנחנו בוחרים להתעסק בטפל ולאבד את כל החוויה לטובת קנטור שהוא לא באמת נצרך, אבל הוא צורב בנו את החוויה של הימים האלה בצורת הקנטור במקום להתמקד בכל מה שנעלה ומרומם.
ובמה דברים אמורים.
אין ספק כי היצור הכי אומלל בטבע בשלושת השבועות שבין ראש השנה לשמחת תורה, הוא האדם הנושא בתפקיד גבאי בית הכנסת (רק להדגיש גם בגלל שזו האמת אבל גם בגלל שאני לא רוצה להסתבך עם אף אחד שכל הנכתב פה נלקח ממקורות זרים לחלוטין וממחקר עיתונאי מקיף בקרב גבאים, וברוך ה' זכינו שאצלנו בבית כנסת כולם נוהגים בעין טובה ובפרגון גדול בדרכו של מורנו המשגיח שליט"א).
ובכן, מתברר, שבשביל שהעולם יתנהל בצורה נורמלית ויצליח להתקיים, הקב"ה החליט לרכז את כל השיגעונות של האנשים בחודש אחד: חודש תשרי. ובמקום אחד: בית הכנסת. במקום אחד בתקופה של שלושה שבועות מרוכזים יוצאים כל הקפריזות והתקפי הטירוף, ונופלים על אדם אחד. אברך אומלל שחלם להיות עסקן שכונות, והפך להיות שק החבטות הלאומי: גבאי בית הכנסת.
לא בחינם עשה זאת הקב"ה. יש בהם בגבאים משהו שיודע להכיל את כל ההתקפות הנ"ל. אם אותם אנשים מהבית כנסת היו מוציאים את אותם התקפי שיגעונות בעבודה או במשפחה – סביר להניח שהם היו הומלסים ברחובות נטולי משפחה ועבודה. אבל הקב"ה רודף צדקה וחסד, ריכז את כולם למקום אחד, אל מול אנשים שיודעים להתמודד עם הדבר הזה.
מהקידוש עד המזגן
זה מתחיל עם המקומות. גם בבית כנסת שיש בו עשרה מתפללים ואולם בגודל של אצטדיון טדי יהיו מריבות. זה הכלל שמלווה את הימים הנוראים מאז היווסדם: כולם רוצים מעבר, משל הם בטיסה לניו יורק ולא בבית כנסת שכונתי צפוף, וכשיש שני מעברים בשורה של עשרה מקומות, מדובר במשימה שאיך שלא תסובבו אותה, אי אפשר לצאת ממנה בשלום.
יש את פלוני שלא רוצה לשבת ליד אלמוני ("שנה שעברה כבר אמרתי לכם, פשוט לדבר לקירות"), וזה שתמיד מתנכלים לו ("איך זה שתמיד יש לי כ"כ קצת מקום לרגליים"), זה שלא מוחל לעולם ("אני עם הגבאי הזה גמרתי, זהו זה") וזה שגונב שתי מקומות בלי לשאול אף אחד, שם את הטלית על הראש ולא שומע כלום ("באמת הייתי שקוע בתפילה, כ"כ מצער שניסית לשבת. בשנה הבאה בע"ה").
קחו איתכם כלל אחד: מי שמתלונן הכי הרבה הוא תמיד זה שלא שילם מעולם על המקומות. לגבאי החצוף הזה אני עוד אשלם? משנה שעברה הוא חייב לי כסף, יש גבול לכל תעלול!
כל זה מתרחש עוד לפני תפילת מנחה של ערב החג הראשון, מייד לאחריו נפתחים שערי שמיים, וצרות חדשות ניחתות על עם ישראל. הראשון הוא כמובן המזגן.
קר מידי וחם מידי, והמזגן מטפטף עלי, תעלה את המעלות ותוריד. אפשר להביא גוי? זה פיקוח נפש ממש. אני לא מבין זה סיביר פה או בית כנסת? אפשר למות פה מחום, זה לא צחוק. אני נחנק. תפקיד אחד נותנים לגבאי הזה, לכוון ל-22 מעלות את המזגן, גם אותו הוא לא מסוגל למלא. פשוט להתפלץ.
ויש את הטישו. הטישו הוא רק פיסה אחת שמגלמת בתוכה את כל התחזוקה של בית הכנסת. דפים ל'כורעים', נייר חתוך לנגב את הידיים, מפות לשולחן, לרכוש מחזורים ולהבדיל להכין את ספרי התורה לקריאה של הבוקר או לדאוג לבקשות של החזן. אם יהיה חסר לרגע אחד, עזבו – לא יהיה חסר, יהיה נדמה למישהו שחסר, אחת דינו של הגבאי.
נו באמת, ככה נערכים? ראש השנה נפל בהפתעה על מישהו? למה לא מתארגנים כמו שצריך? לנג'ז על ההוראת קבע הוא יודע מצוין, אבל לדאוג לכמה חבילות טישו – זה גדול עליו.
אחרי שנייה הוא מוצא כמובן חבילת טישו בשולחן מאחוריו. הוא כמובן לא יחזור בו. למה לא לשים אחת על כל שולחן, מה הקמצנות הזו? מה כבר ביקשנו?
ויש כמובן את הקידוש. זה התחיל כמשהו קטן בשביל שאנשים שגרים רחוק יוכלו לטעום משהו. אט-אט זה הפך לציר אסטרטגי בימי החג. השתייה קרה וחמה מידי בו זמנית, למה לא קשרת את השקית של העוגות בשביל הטריות? למה צריך קידוש בבית כנסת, סתם ללכלך? שכל אחד יביא בשקית ונגמור את הסיפור. למה לא עושים קידוש יותר גדול? אנשים לא באו לצום פה. ולמה לא שומרים על הילדים שלא יסתובבו בין הרגליים ויחסלו את כל העוגות. מה הבעיה לחלק להם שקיות ממתקים?
מתנת השכחה
אבל עם הכל הם עוד היו מסתדרים – יש דבר אחד שהם פשוט לא יודעים איך להתמודד איתו.
מהירות התפילה.
היום יש כל מיני אפליקציות שממהרות או מאטות את הקול של המדבר. החידוש הזה לא הגיע עדיין לצערם של הגבאים לבתי הכנסיות ומה שקורה פה זה קקופוניה של טענות שאין להם התחלה אמצע וסוף.
למה הוא מורח? מה העניין? מה הוא יוסל'ה רוזנבלט? סע כבר. זה לא לעניין. אנשים מאבדים את הריכוז. אני לא מבין לאן הוא ממהר למען ה'? יש לו עבודה אחרי התפילה, הוא רץ לבשל את החג? יש יומיים בשנה להתפלל למה אי אפשר להתפלל כמו בני אדם. שיאט קצת.
לא להאט, שימהר, אבל שיאט בשירים וימהר בפיוטים, שיעשה יותר שירים ופחות שירים.
עם ישראל הוא עם מרובה דעות והכל יוצא על ראשו של הגבאי האומלל.
כשרוחו טובה עליו, בהסקת מסקנות בסוכה בחול המועד הגבאי כבר הבהיר שאין לו שום השפעה על החזן. להפך, כשהוא מבקש ממנו למהר קצת – הוא מאט. אבל גם זה לא מונע מהציבור שוב ושוב להוציא עליו את הכל.
חסד עשה עימנו הקב"ה שנתן לגבאים תכונה נפלאה: שכחה. כמו יולדת שנשבעת שלא תלד שוב, גם הם – סביר להניח – מייד במוצאי הימים הנוראים נשבעים שהם על הסיוט הזה לא חוזרים ויהי מה. הם מניחים את המפתחות, והפעם לתמיד. חולפים כמה חודשים – והקב"ה משכיח מהם את כל המאורעות, והם חוזרים שוב לזירת הקרב כאילו לא היו בה מעולם.
קחו קבלה אחת טובה לשנה החדשה, עכשיו, ערב יום כיפור, תיגשו לגבאי שלכם בבית כנסת, ותודו לו מכל הלב. תגידו לו כמה אתם מעריכים את כל מה שהוא עושה. את הלילות בלי שינה שהוא מעביר בסידור המקומות על גבי המפה, את החשיבה שלו על כל פרט, את ההתייחסות לכל הערה בחיוך ובמאור פנים.
הוא יעמוד בנשימה עצורה, ויחכה ל'אבל'.
אבל אתם לא תגידו לו שום אבל.
רק תודה רבה מכל הלב. אם תוכלו לצרף משהו קטן, מתנה קטנה לו או לאשתו – תקנו את עולמכם.
והאמינו לי, את ההערה המתחכמת שלכם על המזגן, הוא כבר שמע משלושה אנשים. אפשר לחסוך את זה.
וזכות העין טובה תעמוד לנו להיחתם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.

 

[כוכב103]

חשוב מאוד!!
לא לשכוח להודות גם לנשים שלהם
שמוותרות על הבעלים בזמנים כ"כ עמוסים לטובת הציבור

 

[תמי אחת]

כל מילה.
ראיינתי נשות גבאים לכתבה. הן מוותרות על עזרת הבעל בשעות הכי דחופות של החיים.. הן חוות ריתו את התסכולים וההתנהגויות הנ"ל. פידבק והערכה יתנו להן נשימה. ומגיע להן

 

[Tzvi@]

לגופו של עניין:
אני ממש מתפעל כל פעם
מאלה שמודים לגבאים
אף אחד באמת לא חושב
כמה מחשבה זמן מאמץ ועול
ותמיד בזמנים הכי לחוצים גם בבית
הם בבית הכנסת הכרת הטוב זה דבר גדול

 

[bracha]

האמת שכאשת גבאי, תמיד יש לי רצון אחרי החגים , להעלות איזה פוסט רציני.
לא, לא על אלה שמתלוננים, זה בסדר, מותר לבקש. זה לגיטימי, אם בסוף אתה מקבל יפה את ה"לא, אי אפשר".
(יש סיפורים על כאלה שהתלוננו והתנהגו לא יפה, אבל הם באמת קומץ זעיר, לא משהו שצריך ללכלך בשבילו ציבור שלם)

אבל כן מה שאני רוצה לספר לאנשים מזה נקרא חגים אצל גבאים, ואצל המשפחות שלהם.
מה זה נקרא שכשאני שומעת "אלול" אני שומעת את הלחץ והריצות והסידורים והטלפונים. והכל בשעות הקטנות של הלילה, כי לא רוצים לעבוד בבית כנסת כשיש אברכים שיושבים ולומדים.
אני באמת מרחמת עליו, שהוא עובד מאד מאד קשה.

אני לא יכתוב פה עכשיו את הכל, אני גם לא יודעת הכל, אני יודעת רק מה שאני רואה, ומה שאני עוברת...
(אלא אם כן הוא חוזר הביתה כולו אבק, אני יודעת שהוא ניקה את המזגנים...)

אז באמת תודה רבה, זה יפה וחשוב.
אבל מה שעוד אפשר.
אם מגיע משטח שתיה לבית כנסת בערב שמחת תורה, ואתה בדיוק נמצא במקום.
אנא ממך, באמת, תבוא תציע עזרה, תעזור לו עם כמה ארגזים.
אם אתה רואה אותו מחזיר סידורים, מארגן ספסלים, זה כל כך קל, וכל כך פשוט להושיט יד.
זה התודה רבה שהגבאי הכי ישמח לקבל.

וגם אני!
כי פעם אחת הוא ירד לסדר את הספסלים לפני יוכ, ופתאום הוא חזר אחרי 10 דקות.
אני בהלם - מה אתה עושה פה?
אה, זה וזה נמצאים שם, הם שלחו אותי הביתה, נתתי להם הוראות, הם כבר יסדרו.
תודה לכם, אברכים יקרים!!

 

[רחשי הלב]

התבדחתי עם הגבאי אצלנו על הטור הזה, איך שהוא מקצין ומכנס את כל התופעות ההזויות למקום אחד, ואיך שהוא מאפיין רק קהילות מסויימות ובטח בציבור אברכי רוב מה שהוא מתאר לא קיים...
הגבאי נעץ בי עיניים ואמר 'כל מה שהוא כתב, אחד לאחד!!!'