כללי טקסט| תהלים אהל יוסף יצחק - דחוף

  • הוסף לסימניות
  • #1
זקוקה בדחיפות לטקסט ספר תהלים אהל יוסף יצחק (חב"ד),
או כל תהלים שבו כל הפרק פסקה אחת, ללא רווחים גדולים, קפיצות וכד'

תזכו למצוות!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מישהו? בבקשה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מה הבעיה, העילתי פעם טקסט של תהלים. תעשה שם החלפה והכל יבוא על מקומו בשלום תוך 3 דק'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
בין כל שני חלקים של פסוק יש רווח של 4 מקשי רווח, איך אפשר לתקן את זה?

אני לא כל כך מתמצאת בעימוד ובאופציות השונות, אז אשמח להסבר של מתחילים...

וגם - אם אני מחליפה את כל האנטרים ברווח, אצטרך לעבור על הכל ולעשות מחדש אנטר לפני כל כותרת של פרק חדש, או שאולי אפשר לקצר את זה איכשהו? (אולי עם nested style ?)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
נכתב ע"י ariels;81115:
בין כל שני חלקים של פסוק יש רווח של 4 מקשי רווח, איך אפשר לתקן את זה?
חפש: ארבע מקשי רווח החלף: לרווח אחד - - -


אני לא כל כך מתמצאת בעימוד ובאופציות השונות, אז אשמח להסבר של מתחילים...
יש שאלה ספציפית ?

וגם - אם אני מחליפה את כל האנטרים ברווח, אצטרך לעבור על הכל ולעשות מחדש אנטר לפני כל כותרת של פרק חדש, או שאולי אפשר לקצר את זה איכשהו? מה יש עכשיו בטקסט? איפה בדיוק האנטרים נמצאים? (אולי עם nested style ?)

יותר פרטים - - -
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
נכתב ע"י ariels;81115:
וגם - אם אני מחליפה את כל האנטרים ברווח, אצטרך לעבור על הכל ולעשות מחדש אנטר לפני כל כותרת של פרק חדש, או שאולי אפשר לקצר את זה איכשהו? (אולי עם nested style ?)
אני מאמין, או יותר נכון - מבין, שיש כנראה אנטר יחיד אחרי כל פסוק, ו2 אנטרים אחרי סוף פרק.
לכן אתה עושה חפש 2 אנטרים (באינדיזיין זה p^p^) ואתה מחליף למשל ל: @
עכשיו אתה עושה חפש אנטר, ומחליף לרווח.
ואח"כ חפש: @ והחלף לאנטר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
נכתב ע"י ונתנו10;81182:
אני מאמין, או יותר נכון - מבין, שיש כנראה אנטר יחיד אחרי כל פסוק, ו2 אנטרים אחרי סוף פרק.
לכן אתה עושה חפש 2 אנטרים (באינדיזיין זה p^p^) ואתה מחליף למשל ל: @
עכשיו אתה עושה חפש אנטר, ומחליף לרווח.
ואח"כ חפש: @ והחלף לאנטר.
נכון שזה אינדיזיין, כדאי לעבוד עם תו אחר
בתג הסימון כזה @ מיותר יכול להעיף לך 2 תוים בכל שורה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
נכתב ע"י שלמה;81190:
נכון שזה אינדיזיין, כדאי לעבוד עם תו אחר
בתג הסימון כזה @ מיותר יכול להעיף לך 2 תוים בכל שורה.
בהחלף? או בחפש?
וחוץ מזה אנחנו מדברים על חפש טקסט רגיל, לא GREP
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
טוב, עשיתם לי קצת סחרחורת עם כל ההחלפות האלה... אני אנסה ואחזור לעדכן, תודה רבה על העזרה!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מישהו יודע אם הוא צריך את ה(מספרי )פסוקים?
מישהו יודע איך להוריד בוורד את הטעמים?
תשובה ב-3 דק' לפני שאני מעלה את הקובץ וזז.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אני לא יודע איך להחליף את הטעמים.
להורדת הפסוקים:
תעשה החלפה של סגנון 'פסוק' בכלום.
בהצלחה!
 

קבצים מצורפים

  • 83769.doc
    KB 511.5 · צפיות: 38
  • הוסף לסימניות
  • #12
תודה על ההשקעה RC,
אני צריכה ללא טעמים, ובקובץ שיש אצלי כבר הורדתי את כל הטעמים.
אני אנסה מה שהציעו פה - להחליף את הרווחים, תיכף תשמעו אם הצלחתי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
עדכון - עם הרווח זה עבד אבל עם האנטר - לא.
הוא כאילו לא מוצא אותם (כותב לי 0 החלפות)
האנטר זה בסוף כל פסוק, ואין אנטר כפול בסוף פרק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אשמח לעזור לך, תגידי בדיוק מה את צריכה בהחלפות ואעשה לך
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
או שתעלי את הקובץ...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
מצורף התהלים ללא טעמים, ואודה לכם מאוד אם תוכלו לעזור לי

אני צריכה שכל פרק יהי'ה בנוי כך:
כותרת - אנטר.
כל הפרק בטקסט רצוף,
כאשר מספור הפסוקים בסטייל אות בולד (זה כבר כך בקובץ). בלי אנטרים בכלל.
בסוף הפרק אנטר

אני צריכה רק את הפרקים ט"ו עד ע"ז, אם זה מקל במשהו.
תזכו למצוות!
 

קבצים מצורפים

  • 83769.doc
    KB 697.5 · צפיות: 24
  • הוסף לסימניות
  • #17
בבקשה...
 

קבצים מצורפים

  • 83769.doc
    KB 422.5 · צפיות: 35
  • הוסף לסימניות
  • #18
תודה רבה רבה מקרב לב! עזרת לי מאוד.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".
תורה וגדולה במקום אחד

מזל טוב מזל טוב מזל טוב

מוצאי השבע ברכות האחרון נראה כמו מוצאי שבת כזה. אני מסתובב בעיר לבד, בלי מלווה, עם בגדי שבת, אני כבר לא חתן. שקט באוויר. אוירה משונה כזו.

וזה הזמן לספור את הצ'קים שקיבלתי לחתונה. יש את הכסף מהבנדוד של סבא מצ'ילה - 1000 דולר. יש את הגרפיקאית של בוטיק השמלות של אמא - 3000 ש"ח. הבוס של אבא 1000 ש"ח [לא ידעתי, אבל אבא מגלם על הצ'ק הזה בתלוש שלו מס הכנסה, אז דה פקטו חצי מהכסף מכיסו]. השכן המזרוחניק 300. ועוד כמה דודות 200. (את המחבתות המיותרות מכרתי במחילה ברבי עקיבא 6).

ס"ה 9500 ש"ח.

==

כולל עטרת יצחק. מה אגיד לכם - מעין עולם הבא. אוירה מדהימה של תורה וגדולה במקום אחד. בזמן הסדר, אוכלי המן - לחם מן השמים. בבין הסדרים? אוכלי ניסים כלכליים!

לחם והשקעות מן השמים. הכל רותח. פינדרלה, בסדנו, SP500. 90/10. יאכטות במונקו. כימיכלים לבואש של משטרה. פלנטיר עדיפה על רפאל ורפאל עדיפה על לוקהיד מרטין. הכל מהכל. ואני לאט לאט מתחיל להבין מה אני צריך לעשות עם ה-9500 ש"ח.

אני קורא, מקשיב, מתווכח, ולדעתי אני כבר מומחה שוק ההון. בתחילה מהדסק הכלכלי של יתד. בהמשך גיליתי שיש פח כתום בהבנים גבול רמת-גן עם מבוגר שזורק לתוכו את עיתוני הגלובס הכתומים שלו. אני מרחיב אופקים.

הזאב מעטרת יצחק

עוברים כמה חודשים, ואני רוצה להיות עצמאי. לרכוש ולמכור בעצמי את המניות. סוחר עצמאי בבין הסדרים!

מתוך כל החומרים שקראתי - ואני עדיין קורא ולומד, רקחתי את המתכון שלדעתי ינצח: ארכוש ואמכור מניות בול לפי המלצות האנליסטים.

למי שלא מכיר - גופי ההשקעות הגדולים בעולם [וגם בישראל] מוציאים מדי פעם המלצות שלהם על מניה. המלצות למשל כמו "קניה חזקה", "החזק" "מכירה" וכו' .

תראו - הרי האנשים האלו בבנקים הגדולים, גולדמן זקס וג'יי.פי מורגן, הם כמו ה'מועצת' של עולם הכסף. אם הם אומרים 'קנייה' (Buy), מי אני שאחלוק עליהם? ואם הם אומרים 'מכירה' (Sell), אני בורח כמו מאש.

דז'לובסקי אומר תמיד: "תתעייצו עם מומחים". האם יש מומחים גדולים יותר מגולמן זקס וג'יי פי מורגן? או מהכלכלנים של מזרחי פועלים ומיטב? לאורן ניסע ונלך.

אבחר חמש מניות, כולן עם המלצות "קנייה חזקה": ברגע שלאחת מהן יש פקודת "מכירה" אני מוכר מיד ורוכש תחתיה מניה עם פקודת "קניה חזקה".

בלי שאלות, בלי סברות – "נעשה ונשמע".

וכמובן - פיזור. זה גם היה כתוב בטור של אלטשולר שחם במגזין המסחרי של המודיע. "פיזור," אמרתי לגיטי, בזמן שארגנתי שוב את הצ'קים מהחתונה, "זה הסוד". "אם חס וחלילה מניה אחת נופלת, הארבע האחרות הן כמו 'ערי מקלט'. אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו - והיה המחנה הנשאר לפלטה".


ותשואה ברוב יועץ. אבל אין צורך לקבל דבריו כתורה מסיני

בספסל בצד הכולל, יושב ר' חיים לוינסקי. אותו מקום כבר 40 שנה, מהחתונה. ללא שטעלע וללא כבוד. אבל לפי השמועה, הוא איש שוק ההון. ביום לומד גמרא, בלילה לוחש למניות הנכונות.

החברים אומרים עליו שיש לו את החוש הנכון. ידע בדיוק מתי לצאת מטאואר סמי קונדקטור. הוא קלע את הרגע הנכון לכניסה לנקסט-אקשן וכרית תעשייה (חברות שמכרו מרעומים לאקדחים והתפוצצו בעידן המלחמות החדש). מגע הזהב.

רואים אותו גם עומד הרבה בכספומטים של דיסקונט ומסתכל על גרפים. זה האיש.

לקח לי זמן להתקרב לר' חיים.

בהתחלה ניגשתי אליו והתחלתי לדבר איתו על העניין אם ספיקא דאורייתא לחומרא - מדאורייתא או מדרבנן. דיברנו גם על איזה ר"ש בכלאיים שמתנגש עם מהרי"ט אלגאזי בהלכות חלה.

אחרי כמה שיחות כאלו, כבר הרגשתי יותר נעים לדבר איתו על השקעות. התביישתי להציג לו שאני בעצמי המצאתי מודל - אז סיפרתי לו שזה מודל של הבוס של רעייתי מהעבודה [אשתי במוקד שירות לקוחות של פייכלר בחנוכה מבטחים], ושאני רוצה לשאול מה דעתו על המודל הזה. הוא דווקא הקשיב לי יפה, אבל עשה לי חתכת "וימאן".

"לא. אין לך שום סיכוי לסחור בעצמך. אני לא סוחר בעצמי, וכל מה שמדברים עלי זה שטויות. אתה אולי תרוויח פעם אחת מאיזה עליה של השוק, אבל אין לך סיכוי לנצח את בתי ההשקעות - אין אף בית השקעות מוסדי בכדור הארץ שהציג בהסטוריה תשואה של מעל 10 אחוז לשנה באופן קבוע.לבתי ההשקעות יש את הסוחרים הכי טובים, יש להם "מסוירת" של דורי דורות של השקעות, ויש להם תוכנות חכמות, וכולי וכולי. לכן, אם אתה רוצה לעשות "גורל" על הכסף שלך, תעשה את זה. אבל אם אתה רוצה לבנות לך פרנסה או עושר מהכסף, תעזוב".

לא אשמע בקולו. כבר בהבנה שלו על הספיקא דאורייתא ראיתי שהוא ראש בקיר. משהו שבו "מְשַׁמְרֵן אותו". אם רק היה מבין לעומק את התכנית המהפכנית הסודית שלי, היה מבין שהוא לא בכיוון.

אומר ועושה

אני נכנס לבנק. הפקיד מפנה אותי לקומה העליונה (איפה שאנשי העסקיים הרציניים נמצאים). אוויר פסגות. ניגש ליועץ ההשקעות. מבוגר, משופם, נראה לי היה פעיל מפד"ל בתקופת זבולון המר. דביר שמו.
"תשמע, אני לא חושב כדאי לך להיות סוחר עצמאי. אתה לא תנצח את המדדים לבד, למה שלא תקנה פשוט מדדים או תיתן לבתי ההשקעות לעבוד במקומך"?
"דביר, אני יודע מה אני עושה, תפתח לי בבקשה חשבון מסחר עצמאי. אני מכיר את הכל והתייעצתי".
הנה תחתום כאן, הרשאות גם באינטרנט. אתה יכול בכספומט בקומה הראשונה לרכוש ולמכור בעצמך את המניות. בהצלחה.

מדביר ירדתי ישר ללובי הכניסה בבנק. חדר כספומטים שלם! בדיוק לסוחרים עצמאיים כמוני! דחפתי את כרטיס האשראי שלי, נכנסתי למערכת. איזו תחושה חלומית. אוף, מסתבר שמניות בארה"ב זה רק בשעה 16:30. הלכתי הביתה מהורהר כולי, וחזרתי אחרי שעתיים. אלו היו שעתיים של הרהורי נפץ.

ואלו המניות שבחרתי:

מיקרוסופט (MSFT): כי מיקרוסופט. פייזר (PFE): כי אנשים תמיד יהיו חולים, השם ירחם, ותמיד יצטרכו תרופות. דיסני (DIS): כי בני הדודים החולצות הכחולות מפתח תקווה אמרו שהילדים מכורים לזה. אינטל (INTC): "טוב, אינטל זו חברה של 70 שנה. חזקה כמו המעבדים שלה. בנק אוף אמריקה (BAC): בנק זה כמו כספת. מי ששם כסף בכספת, הכסף נשמר.

מניה של מיקרוסופט עלתה $320. תוך חודשיים המניה טסה ל-$400. "גיטי!" אני צעק במטבח, "האנליסטים האלה הם צדיקים נסתרים! כל מילה שלהם – פנינה. אנחנו בדרך לדירה בבני ברק בלי משכנתא!"

גם באינטל זה התחיל על רגל ימין. פתאום, המניה זינקה ל-$40 בגלל איזה סובסידיה ממשלתית והבנה שTSMC לא מצליחה להקים מפעל שבבים מחוץ לטאייואן.

"נו, הנה זה קורה שוב!" בדיוק כמו במיקרוסופט. האמת חשבתי כבר שאם אשים פה עוד כסף עכשיו, אכפיל את הכל. אבל לא. אני לא זז מהעקרונות שקבעתי לי במודל. פיזור זה פיזור. ויציבות היא יציבות.

אבל משהו מוזר מתרחש באינטל: במשך חודשים אחרי הקניה, האנליסטים אמרו עדיין "קנייה" אבל בפועל המניה ירדה מ-$40 ל-$35, ואז ל-$30. החזקתי חזק. "אם הם עדיין אומרים Buy (קניה) - הם יודעים משהו שאני לא יודע".

ואז, בוקר אחד, המניה צנחה ל-$22 בעקבות דוחות קטסטרופליים. רק באותו רגע, בשעה 16:30 שעון ישראל, יצא העדכון: "הורדת דירוג ל-Sell [מכירה]".

אני פועל לפי ה"הלכה" שלי. מכרתי מיד ב-$22. הפסד נקי של כמעט 50%.

"לפחות הצלתי את מה שנשאר" ניחמתי את עצמי. יומיים לאחר מכן, המניה זינקה ל-$26 כי משקיעים חשבו שהיא "זולה מדי". הבטתי בכספומט ברעד - והלב נשרף. "האנליסט אמר 'מכירה' בקרקעית, ואני, כמו חסיד שוטה, הקשבתי לו"

גם פייזר גילתה שהעולם הפסיק לפחד ממגפות, והמניה התחילה לנזול למטה כמו נר של חנוכה בסוף הערב.

בדיסני נכנסה למלחמות תרבות ואיבדה מנויים. היה שם איזה חבר דירקטוריון שהחליט שמהיום כל המשחקים והסרטים של דיסני יהיו בדמויות של כהי עור כדי להפוך את דיסני לשיוויונית. השוק בעידן טראמפ לא אהב את זה. $2,000 שלי הפכו ל-$1,400.

"לא נורא, מיקרוסופט בטח מחזיקה את הכל" אבל מיקרוסופט באותה שנה פשוט "עמדה במקום". היא לא עלתה, היא רק התנדנדה כמו שאני עומד בשמונה עשרה.

הסיכום היה מחריד:

אינטל: 40%-

פייזר: 25%-

דיסני: 15%-

בנק אוף אמריקה: 5%+ (הנחת היחידה)

מיקרוסופט: 2%+

במקום 9,500 ש"ח, היו לי ביד בערך ש"ח 6,800.

כנראה שהמודל שלי לא היה נכון.

שבתי לר' חיים

סיפרתי לו על מה שקרה עם הבוס של אשתי. אבל הוא הבין במי מדובר.

ר' חיים הביט בי במבט ששמור לאלו שמנסים להסביר למה הם איחרו לסדר ב'. "תבין," הוא אמר והניח את ידו על כתפי, "האנליסטים האלו לא עובדים אצלך, והם בטח לא עובדים בשביל ה-9,500 ש"ח שלך. כשהם מוציאים 'המלצת קנייה', זה אחרי שהלקוחות הגדולים שלהם כבר קנו. כשהם מוציאים 'מכירה', זה אחרי שהם כבר הספיקו לצאת מהפוזיציה ולהשאיר אותך לסגור את האור. הטלפון הכשר שלך, הוא האחרון שמקבל את השיחה מגולדמן זקס"

יצאתי מהכולל. השמש של צהריים הכתה ברחוב בן זכאי. נכנסתי שוב לסניף הבנק, אבל הפעם לא עליתי לקומה של "אנשי העסקים הרציניים". עצרתי ליד דביר המשופם בקומה הראשונה.

"דביר," אמרתי בשקט, "תמכור הכל. את הכל."

הוא לא שאל שאלות. הוא רק הקיש כמה פעמים על המקלדת. "נשארו לך 6,800 ש"ח. מה לעשות איתם? להעביר לעו"ש?"

"לא," עניתי, ונזכרתי במילים של דביר מהפגישה הראשונה ובחיוך של ר' חיים. "תקנה לי בזה קרן סל. מדד S&P 500. או שתביא לי פה המלצה על גוף מוסדי שיעשה משהו עם הכסף הזה לחתונה של הילד הראשון שלי. וזהו. תנעל את המסך."

חזרתי הביתה. גיטי הסתכלה עליי. היא לא הייתה צריכה לשאול, היא ראתה את הפנים שלי. "נו? מה עם הדירה בבני ברק?"

"היא תבוא, אבל לא מה9500 ש"ח" אמרתי והתיישבתי ליד השולחן, "אבל היא תבוא כמו שלומדים תוספות. לאט, בהתמדה, ובלי לנסות להמציא את הגלגל מחדש. האנליסטים מגולדמן זקס יכולים להמשיך להמליץ, אני חוזר לסדר א'."

===

והזאב מעטרת יצחק? הוא פרש בשיא. היום הוא סתם אברך עם 6,800 ש"ח שצומחים לאט במדד, והרבה יותר שקט נפשי כשהוא פותח את הגמרא. לפחות עכשיו, כשהוא לומד על "המפקיד מעות אצל חברו", הוא כבר יודע בדיוק למי כדאי להפקיד אותן – ולמי ממש לא.

(מנהלים פליז, אל תהפכו את הפוסט למאמר. אני מעדיף אולו כאן בפורום כשרשור רגיל. תודה)
הספר נפתח בסערה — מסוג הספרים שבתחילתו קשה להניח מהיד, וזה בהחלט הישג שאינו מובן מאליו כבר בפתיחתו של ספר.
העלילה מתפתלת לה בשני צירים מקבילים, שהקשר ביניהם נותר לוט בערפל:

בקו אחד — חיים בנימין, יהודי בן המאה ה־16 (שנת 1573), תושב בראנדיס (גרמניה של היום, בוהמיה שבאימפריה הרומית הקדושה של אז) מסייע לחברו יצחק סוחר הבדים להציל את נפשו מידי אציל גוי מרושע, ובמהלך ההתרחשות מצטרף גם צועני מוזר — שהוא בעצם יהודי נסתר.

בקו השני — יוחנן זהבי, בחור ישיבה בן 22, בן המאה ה-21 שנפל על הצד שלא מרוח בחמאה, חושב שהאתגר הכי גדול שלו הוא לזכות בשידוך המיוחל המוצע לו ע"י ידיד זקן וותיק של סבו המנוח, ואז מסתבך כהוגן ומסיים בכך שהוא נסחט לבצע מסע בזמן - היישר אל אותה תקופה של המאה ה־16.

זו התחלה עם פוטנציאל אדיר. לאן אותו פוטנציאל מתפתח ? תיכף נשמע היישר מפי הסוס.

______________________________________________________________________________________________________​


יוחנן, גיבור הספר, הוא בחור ירא שמיים, טוב לב, נעים הליכות, סבלני, חכם, מתמיד — ואולי פשוט טוב מדי. הוא כמעט חסר סדקים. וצדיק ורע לו.

כי איך אומרים בצ'כית עתיקה ? צרות באות בצרורות.
צרורות של צרות מוחין. החבר'ה בישיבה לא רואים מעבר לעטיפה של החברותא המוצלח ולא מבינים לנפשו המסוכסכת של יוחנן ולמאבקיו האישיים לצמוח על אף הרקע המורכב ממנו הגיע - משפחה סוג ת' לפי הנורמות החרדיות הקדושות.
הם ושאר העוילם לא מבינים שעלם החמודות שאמור להיות בשידוכים, לא מעז לגשת לפרק האיש המקדש, כי הוא מזהה נכון שהוא לא שייך אפילו לתחתית שרשרת המזון.

והוא כזה גיבור, ישר מהאגדות. הוא אציל מידות, עדין נפש, בן טוב ואח סובלני. אבל הוא גיבור כזה שטוח שלא עובר אפילו מאבק פנימי אחד אומלל בכל הספר.
גם ברגעי השיא הדרמטיים, לא נוצר ספק אמיתי לגבי בחירותיו. גם כשהוא נדרש להקרבה כבירה, ברור שהוא יבחר בטוב. כי הוא פשוט טוב — מההתחלה ועד הסוף. ולמרות זאת קל לאהוב אותו. אולי כי בניגוד למרבית גיבוריה של הסופרת, הוא מדבר בגוף ראשון.

ואם כל זה לא מספיק, אז ליוחנן יש עוד תיק. אבל כמו שאומר הכתוב "אל תקרי תיק, אלא טריק". ולטריק יש משפחה, אבחנה שמוצגת כמעט כמו תואר דוקטורט (אוטיזם, אבל בתפקוד גבוה!), הרגלים נוקשים, ידע מדהים ואובססיבי במדעים. אה, וגם שם. קוראים לו מיכאל.
מיכאל אגב, הוא הדמות שאת הדיאלוגים (או המונולוגים הארוכים) שלה הכי מעניין לקרוא בספר, אבל הטיפול הספרותי שניתן לו מותיר טעם מר.

כבר זכינו לקרוא על טורנאל, הטיפוס האקסצנטרי המבריק שמסוגל לקרוא מחשבות שסגר לאיסתרק (ולסדרת "ממלכה במבחן") כמה פינות עלילתיות. אז למה לא לשלב עוד גאון אקסצנטרי שגם יודעים עליו קצת יותר, ומתיימרים במחי יצירה ספרותית לתאר אותו באור מגוחך/אוהד/פטרוני/מכשירני ?

למה ? כי זה מגניב, זה טרנדי. זה נהיה קטע טוב. אבל זה בעיקר מעורר זעם כבוש.
זעם על הפטרונות, על ההצגה באור כל כך מגוחך, על חוסר האמינות בהצגה שלו, על האופן שבו אין גרם של התייחסות לרגשות של מיכאל. רק שימוש ציני בדמות ובאבחנה שלו ככלי שרת לקידום העלילה ותו לא.

ואם חשבנו שמיכאל הוא גאון – טעינו. הגאון האמיתי הוא יוחנן.
הוא כזה גאון שהוא יכול לעבור מבחן סיכה ולצטט חידושים כבירים של בעל ב"שאגת אריה", אבל הוא גם דובר צ'כית (כי סבא שלו בן המאה ה-20 גר אצלם לעת זקנתו, ולימד אותו צ'כית שוטפת שאיכשהו מתאימה למאה ה-16), הוא יודע לזהות ב-5 שניות שהילד העומד מולו הוא צועני (מה הסגיר אותו בדיוק?!).

מילא, את הידע המרשים שלו במדע אפשר להסביר כי מיכאל מרצה לו בשטף מאז שהוא קטן, ואפשר לבלוע בקושי את זה שהוא מיומן באומנות לחימה כי שוב מיכאל (כלי השרת של העלילה הזו) השתמש בו כשק אגרוף לאימונים.

אבל איך הוא מגלה בקיאות כמעט אגבית במאבקי הכבוד והדת בין ספרד הקתולית הקיצונית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה המתירני יותר, איך הוא מזהה על המקום שיהודי שמולו דובר לשון כנען, ואיך הוא מודע לכך שהדבר שהכי צריך לפחד ממנו אם אתה בא מהעתיד לאירופה הפרימיטיבית, הוא שיעלו אותך על המוקד בתור מכשפה על מטאטא ?

הוריהם של מיכאל ויוחנן לא זוכים לטיפול רגיש בהרבה:
האם, הסובלת מהפרעה נפשית כלשהי, כתובה באופן מוקצן ולא חומל; האב מתפקד על תקן הדג האילם שבסוף הספר הופך לנמר חושף שיניים. האחות הגרושה היא רק עוד סטריאוטיפ שחוק שמוכיח למה הם לא משפחה מיינסטרימית. בשורה התחתונה, קשה להבין את הדינמיקה המשפחתית, ולמה היא בכלל קיימת.

כל דמויות המאה ה-16 מקבלות זמן מסך קמצני, הן שטוחות עד יאוש, ואין להן כוונות מורכבות מידי. תגידו תודה שהם יודעים קרוא וכתוב.... או משהו כזה. אין הסבר אחר למה כל היהודים שם (כולל הרב הצדיק וראש הקהל התחמן של קהילת אתרא-קדישא דפראג) קטני מוחין וחדלי אישים, כשבמקביל הדמות היחידה שיש לה קורטוב מן התחכום שיהיה שווה ערך אמיתי ליוחנן היא אוסביו הגוי הספרדי.
_______________________________________________________________________________________________________

ומה עם העלילה ? האמת, אחת העלילות היותר מטורללות שיצא לי לקרוא.

הקצב שלה נע בין זה של צב פרה-היסטורי לזה של צבי שכלבי הציד של הרוזן וצלאב דולקים אחריו.
שני קווי העלילה המקבילים מתנהלים כל אחד בקצב משלו וזה הגיוני ונסבל. אבל ככל שהם מתקרבים להתלכד, העלילה הופכת כל כך קופצנית ולא צפויה שקשה לעקוב ולזכור מי הפעם חטף את יוחנן, מי החליף את התרמיל, מי לא יודע צ'כית ומי חושב שהוא צועני.

כל התערובת הזו של התרחשויות מהירות ולא צפויות ואז הליכה איטית ביער לסירוגין בצירוף הופעה לא צפויה של דמויות שמופיעות ונעלמות במהירות של כדור שלג שחוטפים בפרצוף, מתישה נורא והתוצאה הסופית נראית כמו סלט כרוב אדום צ'כי.

ואם כבר עלילה נפתלת ורבת התרחשויות - הכי יתאים לנו האקדח של צ'כוב – אז לא. על פי הכלל הזה, הוצגה לנו טבעת מוזרה בתחילת מסעו של יוחנן והיא מקבלת משמעות עלילתית ומשרתת אותו בהמשך הסיפור.
לעומת זאת יש את סבא אמנון שנותן ליוחנן אבן שיכולה להחזיר אדם שחזר בזמן... אבל זהו. אין שום הסבר מיהו האמנון הזה, מהי משמעות האבן, מה הקשר שלו לכל זה ומאיפה סבא זקן יודע על חורים שחורים שבולעים את האור ואפשר לעבור דרכם את גבולות המרחב והזמן ?
ויש את מויש. נו, ההוא שצץ פתאום, סטייל דאוס אקס מכינה בגישת "חשבת שאתה צדיק גדול, אח'שלי? תחשוב שוב".

ובמילים אחרות: יש רעיון, אבל אין עורך.

_______________________________________________________________________________________________________

ואם ניגש לתמה המרכזית בספר שהיא לא רק צידוק להיותו מותחן מד"ב אלא גם מתייחסת למסע המוסרי שבו - המסע בזמן.
כאן נמצא אחד ההיבטים המהותיים של הספר, אחד ממוקדי המשיכה המסחריים שלו כמותחן מז'אנר פחות נפוץ — וגם אחת מנקודות הכשל הגדולות שבו.

הניסיון לכתוב סיפור מסע בזמן מצריך בחירה ברורה באחת מהתיאוריות הקיימות (זמן מעגלי, יקומים מקבילים, שינוי קו ההיסטוריה וכו') — או לפחות הצעה קוהרנטית שמחזיקה היגיון פנימי.
בספר הזה, לא ברור באיזו תיאוריה הסופרת בחרה. יש רמזים למושגים מדעיים כמו "חור שחור", "קו זמן" ו"פרדוקס הסבא", אבל הם נזרקים לחלל הסיפור באקראי, בלי עוגן או הקשר ברור. ניכרת ההשפעה של יצירות אחרות על מסע בזמן, אבל נראה שאת ההיגיון היא לא לקחה משום מקום, כי הוא פשוט לא שם.

העיקרון היחיד שניתן היה לסחוט במאמצים מחשבתיים וידע מקדים על תת-הז'אנר של מסע בזמן, הוא תאוריית הזמן המעגלי (כמעין ביצה ותרנגולת) ומה שקורה בעתיד קורה כי הוא כבר קרה בעבר ומי שחוזר לעבר יגרום בסופו של דבר למה שקרה בעתיד, לקרות שוב. "מה שהיה הוא שיהיה" נשמע לנו מוכר ?
בספר, על פניו זה פשוט לא עובר.
אם לא ידע מקדים מספרים אחרים על מסע בזמן, לא היה הרבה סיכוי להבין את העיקרון כאן. כוס אדומה ? חתול מרוט ? בעיקר הבנתי שלא הבנתי כלום.

התוצאה מרגישה כמו קונספט מסקרן שהתחיל טוב, אך ננטש באמצע הדרך — או לא נחקר עד הסוף.

_______________________________________________________________________________________________________​

בתחילת הספר, נדמה שיוחנן עובר תהליך עמוק ומשמעותי.
הוא נשלח הרחק מהעולם המוכר לו, מאבד אט־אט את החפצים, התמיכות והזהויות שהגדירו אותו — ונשאר הוא. לבד. מול עצמו ומול ריבונו של עולם.

זהו מהלך ספרותי יפהפה.
אבל הוא נקטע מהר מדי.

בחצי השני של הספר, יוחנן עסוק בעיקר בריצות, סכנות, התחמקויות, תלבושות ותפניות עלילתיות.
אין לו זמן לעצור. אין רגע אחד שבו מרגישים שהוא באמת עובר התמרה — רוחנית, רגשית או מוסרית.
העומק שהיה — נעלם, והחיפזון משתלט.

_______________________________________________________________________________________________________​


מיה קינן ידועה ככותבת יחידה במינה. העושר הלשוני, הדיוק והשיטתיות שלה נדירים. לא כאן.
הספר הזה מבחינת כתיבה הוא נפילה. ביחס לסופרת עצמה שהציבה סטנדרט גבוה של כתיבה, אבל לא רק. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת אבל היא גולשת בין משלבים נמוכים וגבוהים בלי היגיון. יהודי בן המאה ה-16 ישתמש בסלנג כמו "הכל טוב" ואדם בן המאה ה-21 ידבר במשלב גבוה יותר.
לכך מצטרפים גם משפטים ואמרות כנף שכמו שאומרים יהודים טובים "באידיש נשמעים יותר טוב", מחליקים להם בקלילות בין צ'כית לגרמנית למרות שזה ממש לא הגיוני (צ'כית וגרמנית לא דומות אפילו קצת ושייכות לשתי משפחות שפה שונות, ומי מדבר על זה שבתקופה ההיא דיברו בניב אחר של גרמנית ובצ'כית עתיקה יותר מזו שאליה לכאורה מתייחס הספר?). באופן כללי הספר מאוד לא עקבי בסגנון הכתיבה שלו ואולי זה מפני שבניגוד לספרים הטובים יותר של הסופרת, נכתב בהמשכים בעיתון, ועם דדליין צפוף יותר.

הספר נכתב, באופן חריג לסופרת, בגוף ראשון מנקודת מבטן של כמה דמויות. זה דווקא היה החלק הטוב יותר בספר. הדיאלוג הפנימי של יוחנן לא מטיפני בעיניי, הוא היה אנושי, אמיתי ומרתק. והוא היה החלק הטוב היחיד כמעט בספר. זה שהוא נוזף בעצמו ומשוחח עם עצמו בראש, או מפנטז איך הוא נגרר בשלג על כמה ריבועי קומיקס, היה משעשע, כנה ומודע לעצמו. אהבתי.

והקטע בו נסדק קלות הקיר הרביעי "זוכר את הקומיקסים על הגולם? איך היה התחקיר שלהם? עשו עבודה טובה לדעתך?" היה משעשע ומספק בהחלט, וסיפק קריצה רבת משמעות שהוחלפה בין הסופרת לקוראים על מאחורי הקלעים של כתיבה ספרותית והתחקיר המלווה אותה.
רק מה? חבל שכאן הקוהרנטיות של המשלב הלשוני והדיאלוגים היתה מגושמת ומרושלת כמו הגולם בכבודו ובעצמו.

______________________________________________________________________________________________________​

לסיכום, התחושה העיקרית שנשארת לאחר הקריאה היא: זה נכתב מהר מדי.

בעבר כבר ראינו יצירות של קינן שנכתבו תחת מכבש הדד-ליין השבועי בעיתון, אך כאן זה זועק.
התחקיר חלקי ולא עקבי.
העלילה מסתעפת עד בלבול.
הייצוגים של דמויות רגישות מרדדים ומקוממים.
והאורך? 770 עמודים בפונט DAVID קטנטן, עם רווחים צמודים — מייגע, מתיש ולעיתים אפילו מיותר.


זהו ספר עם רעיון שאפתני, אך ביצוע חפוז.
היה כאן פוטנציאל מרתק — אך הוא נזנח לטובת עלילה מתפתלת, תיאורים לא אמינים וחוסר עקביות סגנונית ותכנית.

לא מצטערת שקראתי. אבל גם לא אחזור אליו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה