שיתוף - לביקורת יבוא

[הלוויתן הכחול]

"נו, נראה לך שהוא יבוא?" איציק מתמקם לידי, עיניו בולשות בחלון, הלוך וחזור.

אני נאנח. לא רוצה להבטיח הבטחות בדברים כאלה. אני גם לא יכול. אבל מנגד, בדיוק כמו איציק, הרצון והתקווה מנהלים אותי עכשיו, ואני סוקר ביחד אתו את הנוף הנראה בחלון בעיניים משתוקקות.

"אני... אני לא יודע", אני עונה בכל זאת, גם אם אין לי משהו לחדש לו "אבל בעזרת ה' הוא יבוא".

איציק נרתע מעט, נועץ בי מבט שמוחי מתרגמו מילולית ל-'אה, אז אתה לא חושב שהוא יבוא?', אני מביט אחורנית במצוקה, מה אני אמור לענות לו?.

הסלון בו אנו נמצאים ריק כרגע, ואין לי למי להפנות את הילד ושאלותיו, ואולי גם את שאלותיי.

"איציק, אתה יודע שהוא יבוא", אני מסתכל אל תוך עיניו, מעביר לו אמונה "זה יקרה. זה חייב לקרות".

"אני יודע, אבל כמה אפשר לחכות?!" הוא מביט בי בתביעה, משל אני אחראי לכל המצב. ובכן, אני לא. ממש לא.

"כמה שצריך." אני מחזיר את מבטי לחלון "איציק, תסתכל, הוא בטוח תיכף מגיע ונראה אותו".

איציק מצטרף לידי שוב, הוכחה שהתקווה חזקה יותר מהכל.

הבניין בו אנו מתגוררים ממוקם בקצה שכונה גבוהה, בחלקה הצפוני של ירושלים. אנחנו מתצפתים ובוחנים את הכל. הכביש השקט שמתחת לבית, גבעות מכוסות בתים לכל האופק, ומיליוני אורות, מנצנצים באפלת הלילה, מצטרפים ביחד איתנו לתקווה.

התלחשות שקטה וקול צעדים מהמסדרון, כמה שניות אחרי זה אברהם והילה נכנסים לסלון, נראים מותשים כאחרי קרב.

"הצלחת להרדים אותם בסוף?" אני מסתובב אליה, שמח ולא שמח על שינוי הנושא בו יתעסקו מחשבותיי.

"כן," הילה מתיישבת באנחה על הכיסא, מסדרת אותו, "הם כבר היו גמורים מעייפות, ראיתם.".

"כן." איציק מסתובב גם, מצרף מילת אישור להנהון שלי "אבל מסכנה יסכה, היא כל כך רצתה לפתוח את הדלת לאליהו הנביא". הוא גם מתיישב ליד השולחן, מסדר את הכרית שלו.

"איפה אבא ואמא?" אברהם כבר פתח את ההגדה, רוצה להמשיך.

"הם הלכו קצת אחריכם, ניצלו את ההפסקה שנוצרה" עונה איציק.

אבא ואמא כנראה שמעו אותנו, כי הם מגיחים אל הסלון ומצטרפים אלינו.

אבא מתיישב בראש השולחן, פותח גם הוא את ההגדה. "נמשיך?". הוא מצביע על השעון הגדול, מושך לשם את מבטי כולנו "שעת חצות מתקרבת, אנחנו חייבים להזדרז".

המחוג, שהמשיך לעבוד בזמן שעשינו הפסקה, ממריץ אותנו ואנחנו מתקדמים בסדר, מנסים להדביק אותו.

איציק קם לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, ואני מצטרף אליו, שנינו בוחנים את חדר המדרגות בדקדוק, אולי נראה את אליהו הנביא מגיע לבשר לנו.

ופתאום, יש לי את התשובה. והיא חדה ובהירה כל כך, ואני מבין בבת אחת כמה וכמה דברים.

"איציק," אני פונה אליו, שנינו עדיין עומדים על מפתן הדלת "אני חושב שיש לי תשובה בשבילך".

הוא מרים אליי עיניים מצפות, רוצה תשובה מוחלטת עכשיו. כן או לא. התשובה שלי מוחלטת לדעתי, השאלה אם הוא יבין אותה.

אבל אני עונה, לא יכול שלא. עונה בעיקר לעצמי "ואף על פי שיתמהמה, עם כ-ל זה, אחכה לו. בכל יום. שיבוא.".

איציק בוחן אותי בדקדוק, מבין שהבנתי משהו, מנסה להבין אותו גם. קול שלא מין העולם הזה קוטע אותו, מקפיץ את כולנו בהתרגשות, הפתעה, וחוסר אמון.