דבר ראשון, הייתי בהחלט בחיידר בשעות אחה"צ. ביליתי שם את מיטב שנות ילדותי...
ועם כל הכבוד. אני לא מסכים.
לא. אל תספרו לי שרע להם. יש גבול.
לי לא היה רע בחיידר, ולבנים שלי ממש לא רע.
אני אבא מסור ואוהב, ומתסכל להם טוב טוב בעיניים יום יום.
הם לא חוזרים הביתה בוכים, לא חוזרים ממורמרים, ולא מתוסכלים.
עייפים – כן. מרוצים ומסופקים – לפעמים כן לפעמים לא.
מסכנים – לא!
דבר שני, אף אחד לא אמר ששעות אחה"צ זהות לשעות לפנה"צ.
הן שעות מאתגרות בהחלט, והתוכן הלימודי והיחס של המלמדים כמובן צריך להיות בהתאם.
אם תתייחסו לגופם של הדברים שכתבתי, תגלו ששאלתי רק למה קובלים על יום הלימודים הארוך אצל הבנות,
וכביכול מציגים אותו כעונש עצום שעלול לגרום נזקים נפשיים לכל החיים...
ולכן אמרתי, שאם אצל הבנים יודעים להסתדר עם לימודים מתאימים, ולא ראיתי את הילד שניזוק נפשית מיום הלימודים הארוך, כך בדיוק באותה מידה ניתן להסתדר אצל הבנות. למצוא את האיזון המתאים ואת הנוסחה המדויקת.
וכן, אני מסכים שאפשר, ואולי צריך, לפתוח דיון רחב איך בדיוק לנצל את השעות בצורה הכי חכמה, ומה שחשוב – הכי מותאמת לשעות מאתגרות אלו, וביחס לתוכן הלימודי שקיים עד כה.
אבל, תסכימו איתי שלפעמים קשה לקבל דברים חדשים (יום לימודים ארוך אצל בנות), ומוצאים בו פגמים וחסרונות, למרות שתוך כדי אנחנו לא קולטים שאנחנו כבר רגילים לאותו דבר באופן דומה (יום לימודים ארוך אצל בנים).