הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
גם לי מותר להוציא קצת קיטור (הסיפור אמיתי לחלוטין, או לפחות עלול להיות כזה).
בוקר טוב אומרת לי רעייתי בשעת בוקר לא מוקדמת, כמנסה לרמוז לי שזמן קריאת שמע חולפת ועוברת בעוד דקות ספורות. אני חושב לרגע להתעצבן - מה, היא לא מבינה שהבוקר בירושלים אינו כל כך טוב - בנושא ההגעה למקום חפצי, ומיד מוותר לה – כי היא הרי לא מבזבזת חצי יום בתוך סאונה יבשה שמשמשת לאוטובוס.
בלית ברירה אני מקים את עצמי מהמיטה האהובה עלי מכל, אני לא מהאלו שמפספסים את זמן קריאת שמע בשביל תענוגי שינה כאלו ואחרים. נוטל ידיים, מתפלל, אוכל משהו ורץ לתחנה הממוקמת מרחק מה מהיחידה העלובה בה אני גר (עוד משהו שמעצבן אותי מידי פעם, כשאבא שלי משכיר את דירתו שהשקיע בה הון תועפות – הנמצאת אי שם בקריות, ליהודי שאינו שומר תו"מ, ואינו נוהג להקפיד על 'ביומו תיתן שכרו', וגם כשמואיל בטובו לשלם משהו תמיד זה ילווה בתירוצים שונים של כאילו הצנרת התפוצצה לשכנה מלמעלה בפרצוף, והוא כמובן דורש הנחה של לפחות 'חלק' מהסכום. וכשאני מתגורר במחסנון 20 מטר, מוזנח ובלי מזגן, ואני משלם הון תועפות מידי חודש בחודשו – אין לי את הרשות לדרוש אפי' לתקן את הרעש המעצבן שיוצא לי מהמזגן ישירות אל האוזן שגם כך אינו משהו...).
ולענייננו, הגעתי סוף סוף לתחנה (האמת היא שחם לי מאד, אך אין לי זמן לחשוב על זה, כי תיכף אני יאחר לכולל משמעותית..), יחד איתי עומדים עשרות אם לא מאות אברכים, נשים וילדים הממתינים לישועה שתגיע ותיקח אותם למחוז חפצם. אני מחייג ל'קל קו' בפעם המי יודע כמה, והדובר שם עונה לי בשיא האדישות, כאילו לא חם היום, וכאילו לכולנו יש זמן – תחנה--- קו 71 יגיע בעוד ש-ל-ו-ש-י-ם ו-א-ר-ב-ע דקות. כולי כרגיל כבר מתפוצץ מזעם, שלושים וארבע דקות, זה בלתי נסבל, ובמיוחד שעד אז כמות האנשים יכפיל את עצמו. לרגע חולפת בי המחשבה לרכוש מיד ברדתי מהאוטובוס הזה – מרצדס יוקרתי, שבו אוכל לפחות להתרענן תחת מזגן, אך מיד אני מבין כי אין זה דבר אפשרי בשבילי, ראשית, כי עדיין אין לי רשיון, ועד שיגיע זמן טסט רביעי, יתכן וְימָצא פיתרון לבעיה (אני אוהב מידי פעם להשלות את עצמי). שנית, עדיין לא נוצר בעולם – האדם שיאות לתרום לי סכום שיאפשר לי אפי' לקנות רכב מסוג חבוט שאין בו אפילו מזגן...
בסוף כמו תמיד עוברים להם ברוגע שלושים וארבע דקות + 6 דקות שהתווספו לזמן הנ"ל, ומרחוק אני כבר מתחיל לראות את העשן, וכשמתקרב אני מגלה שהעשן הזה שראיתי, אינו אלא ארגז עשוי פלדה – על גלגלים, עליו רשום במסך דיגיטלי כיאה למדינת ישראל 2019 – 71 לגילה. בתוכו אני רואה מאות אנשים מצטופפים ומזיעים כאילו מובילים אותם חלילה ל..., לא נותרה לי ברירה מלבד להצטרף לאותם מאות שהופכת זה עתה לאלפים (כמעט כמובן..), ואני כמעט מצטער שלא הספקתי להיפרד מרעייתי והילדים, או לפחות לכתוב צוואה.
47 דקות חלפו עלי כמתואר, ואני כבר שומע את הכרוז מכריז בקול סמכותי כזה - כי התחנה הבאה: כיכר השבת. לאחר דקות ספורות אני מוצא את עצמי בחוץ, מנסה לנשום אויר צח, שאך לפני זמן קצר (תכלס הוא היה ארוך, אבל לא חשוב) היה חם ובלתי נסבל.
אני מציץ רגע בשעוני ומגלה שכבר הגיע זמן המנחה, לשנייה אני נבהל אך מיד אני נזכר שכך היה גם אתמול ושלשום. תיכף ומיד אני עובר את הכביש ועושה את הדרך הנ"ל וכמתואר ואף גרוע יותר מהנסיעה בהלוך...
לילה טוב אומרת לי רעייתי בשעת לילה לא ממש מאוחרת, כמנסה לרמוז לי שיום ארוך לפנינו – מחר מיד כשיפציע השחר. ואני חושב לרגע לחייך לעצמי, לילה זה דבר מתוק, במיוחד לאחר יום נפלא שכזה. אך מיד מוותר על החיוך – שמא גם מחר יהיה לי יום נפלא שכזה...
בוקר טוב אומרת לי רעייתי בשעת בוקר לא מוקדמת, כמנסה לרמוז לי שזמן קריאת שמע חולפת ועוברת בעוד דקות ספורות. אני חושב לרגע להתעצבן - מה, היא לא מבינה שהבוקר בירושלים אינו כל כך טוב - בנושא ההגעה למקום חפצי, ומיד מוותר לה – כי היא הרי לא מבזבזת חצי יום בתוך סאונה יבשה שמשמשת לאוטובוס.
בלית ברירה אני מקים את עצמי מהמיטה האהובה עלי מכל, אני לא מהאלו שמפספסים את זמן קריאת שמע בשביל תענוגי שינה כאלו ואחרים. נוטל ידיים, מתפלל, אוכל משהו ורץ לתחנה הממוקמת מרחק מה מהיחידה העלובה בה אני גר (עוד משהו שמעצבן אותי מידי פעם, כשאבא שלי משכיר את דירתו שהשקיע בה הון תועפות – הנמצאת אי שם בקריות, ליהודי שאינו שומר תו"מ, ואינו נוהג להקפיד על 'ביומו תיתן שכרו', וגם כשמואיל בטובו לשלם משהו תמיד זה ילווה בתירוצים שונים של כאילו הצנרת התפוצצה לשכנה מלמעלה בפרצוף, והוא כמובן דורש הנחה של לפחות 'חלק' מהסכום. וכשאני מתגורר במחסנון 20 מטר, מוזנח ובלי מזגן, ואני משלם הון תועפות מידי חודש בחודשו – אין לי את הרשות לדרוש אפי' לתקן את הרעש המעצבן שיוצא לי מהמזגן ישירות אל האוזן שגם כך אינו משהו...).
ולענייננו, הגעתי סוף סוף לתחנה (האמת היא שחם לי מאד, אך אין לי זמן לחשוב על זה, כי תיכף אני יאחר לכולל משמעותית..), יחד איתי עומדים עשרות אם לא מאות אברכים, נשים וילדים הממתינים לישועה שתגיע ותיקח אותם למחוז חפצם. אני מחייג ל'קל קו' בפעם המי יודע כמה, והדובר שם עונה לי בשיא האדישות, כאילו לא חם היום, וכאילו לכולנו יש זמן – תחנה--- קו 71 יגיע בעוד ש-ל-ו-ש-י-ם ו-א-ר-ב-ע דקות. כולי כרגיל כבר מתפוצץ מזעם, שלושים וארבע דקות, זה בלתי נסבל, ובמיוחד שעד אז כמות האנשים יכפיל את עצמו. לרגע חולפת בי המחשבה לרכוש מיד ברדתי מהאוטובוס הזה – מרצדס יוקרתי, שבו אוכל לפחות להתרענן תחת מזגן, אך מיד אני מבין כי אין זה דבר אפשרי בשבילי, ראשית, כי עדיין אין לי רשיון, ועד שיגיע זמן טסט רביעי, יתכן וְימָצא פיתרון לבעיה (אני אוהב מידי פעם להשלות את עצמי). שנית, עדיין לא נוצר בעולם – האדם שיאות לתרום לי סכום שיאפשר לי אפי' לקנות רכב מסוג חבוט שאין בו אפילו מזגן...
בסוף כמו תמיד עוברים להם ברוגע שלושים וארבע דקות + 6 דקות שהתווספו לזמן הנ"ל, ומרחוק אני כבר מתחיל לראות את העשן, וכשמתקרב אני מגלה שהעשן הזה שראיתי, אינו אלא ארגז עשוי פלדה – על גלגלים, עליו רשום במסך דיגיטלי כיאה למדינת ישראל 2019 – 71 לגילה. בתוכו אני רואה מאות אנשים מצטופפים ומזיעים כאילו מובילים אותם חלילה ל..., לא נותרה לי ברירה מלבד להצטרף לאותם מאות שהופכת זה עתה לאלפים (כמעט כמובן..), ואני כמעט מצטער שלא הספקתי להיפרד מרעייתי והילדים, או לפחות לכתוב צוואה.
47 דקות חלפו עלי כמתואר, ואני כבר שומע את הכרוז מכריז בקול סמכותי כזה - כי התחנה הבאה: כיכר השבת. לאחר דקות ספורות אני מוצא את עצמי בחוץ, מנסה לנשום אויר צח, שאך לפני זמן קצר (תכלס הוא היה ארוך, אבל לא חשוב) היה חם ובלתי נסבל.
אני מציץ רגע בשעוני ומגלה שכבר הגיע זמן המנחה, לשנייה אני נבהל אך מיד אני נזכר שכך היה גם אתמול ושלשום. תיכף ומיד אני עובר את הכביש ועושה את הדרך הנ"ל וכמתואר ואף גרוע יותר מהנסיעה בהלוך...
לילה טוב אומרת לי רעייתי בשעת לילה לא ממש מאוחרת, כמנסה לרמוז לי שיום ארוך לפנינו – מחר מיד כשיפציע השחר. ואני חושב לרגע לחייך לעצמי, לילה זה דבר מתוק, במיוחד לאחר יום נפלא שכזה. אך מיד מוותר על החיוך – שמא גם מחר יהיה לי יום נפלא שכזה...
נערך לאחרונה ב:
