אני איש חזק, יציב, עוצמתי, לא מפחד מכלום.
אני זורק את הזבל בגבורה, כמו שאשתי ביקשה, למרות החתולים הנוראיים שתמיד מזנקים לעברי מהפח השכונתי בחיוך זדוני.
אני קונה באף סתום דגים רוטטים, כמו שאשתי רוצה, מתוך בריכה שמריחה כמו הפח השכונתי.
אני גומר את כל הדג הרוטט ששוחה לי בצלחת, כמו שאשתי מצפה, על אף שהייתי משתוקק להשליך אותו בתור נקמה לחתולים הזדוניים שבפח השכונתי.
אני באמת אדם חזק, אבל דבר אחד מצליח להוציא אותי משיווי משקלי:
יש לי פוביה מתאריכים.
בעיקר מתאריכים של ימי הולדת.
בעיקר של אשתי.
אני צעיר ורענן, ואיני סובל מבעיות בזיכרון. אבל תאריכים של יומולדת - הם כמו חתולים מרושעים. צצים משום מקום. נוחתים עליך בהפתעה. מזנקים ברגע הכי לא מוצלח, בדיוק כשאתה מחזיק אשפתון מלא בדגים מעופשים, במקום מתנה עטופה ונוצצת.
תמיד הבטחתי לעצמי שהשנה אני אזכור, אבל שוב ושוב התבדיתי. כאילו עבר חתול שחור בין הרצון הטוב שלי לבין המציאות.
כל שנה מחדש אני שומע את אשתי מייללת בשקט על מר גורלה, כמו חתול אשפתות נטוש.
לא לחינם אמר מי שאמר: "אל תאמין בעצמך עד יום הולדתך".
ניסיתי לאסוף רמזים, ללקט הוכחות נסיבתיות, למצוא פיסות מידע שיובילו אותי לאזור הזמן הנפיץ.
שמעתי פעם על אבא גאון שפיתח שיטה מהפכנית לזיהוי הגיל של ילדיו: הוא פשוט בדק בתוויות הבגדים שלהם, וקיבל מידע אמין: 3-6 חודשים, שנה, שלוש.
רצתי לארון הבגדים של אשתי, כמו חתול שמתנפל על קערת שמנת עסיסית, ומקבל מנת סיד לפרצוף.
הארון שתק כדג רוטט, ולא שיתף אותי במידע הגורלי.
תוויות הבגדים של אשתי הכילו כתב סתרים מוצפן. האות ר' הפוכה וכמה איקסים.
עמדתי שם מבואס, חתול מורעב מול פח טמון. מה הסודיות הזאת, למען ה'?! את לא יכולה לגלות מתי בערך נולדת??
כמעט יצאו לי קרניים מרוב תסכול.
ייאמר לשבחה, שבשלב מסוים, היא קלטה את הנכות הלא מאובחנת שלי, וניסתה לסייע בעניין ככל יכולתה.
היא מעולם לא אמרה לי במפורש, רק רמזה בעדינות ובאצילות, כמו גור חתולים תמים.
"אתה זוכר מה יש ביום שלישי..." בקריצה רבת משמעות.
"כמה אני מתרגשת לקראת שבת הבאה..."
"בטח לא שכחת מי חוגג יומולדת מחרתיים"...
"מעניין במה יפתיעו אותי מחר בערב..."
הייתה אומרת בהתחשבות וברגישות, ומניחה לצדי בדרך אגב מגזין פתוח בעמוד של התכשיטים, או מספרת סתם כך, בלי קשר, כמה היא אוהבת בושם מסוים.
הייתי דרוך לכל בדל רמז שיצא מפיה.
כל יומולדת שהיא הצליחה לשדר לתודעה שלי - גרם לי לפרץ הקלה ואושר.
בסך הכל, אני בעל מושלם, אם מתעלמים מאחוזי הנכות שלי.
לא קניתי לה חתול בשק, השקעתי באמת, כל יומולדת מחדש. הבנתי רמזים מצוין. קניתי בושם יוקרתי, תכשיטי זהב, תיק מעור תנין, טבעת יהלום... הענקתי חופשות חלומיות ושלל חפצים ממותגים שאיני יודע להגות את שמם ואיני חפץ להגות במחירם.
יום אחד, כעבור שנתיים מאושרות ושלוות, קלטתי שמשהו אינו כשורה.
זה היה כשהתקשרו מהבנק להתריע על מינוס אימתני ששבר שיא של כל הזמנים, בתזמון מושלם - דקה אחרי שאשתי ציינה בחיוך מתוק שהיא מתרגשת כל כך מהיום הגדול שיחול מחר, ושכבר כמה חודשים, מהלידה האחרונה, היא לא קיבלה טבעת יהלום.
ניגשתי הלום ללוח השנה, והתחלתי לספור. חודש אחרי חודש. יום הולדת אחרי יום הולדת.
מהר מאוד קלטתי שנפלתי בפח.
למחרת, אשתי קבלה ממני חבילה עטופה ופתק לבבי:
"מזל טוב ליום הולדתך ה-83".
מהעטיפה נשרו מקל הליכה ושיניים תותבות.
הנושאים החמים
