שיתוף - לביקורת יומני היקר!

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום ליומני היקר..

היום, זה היה שוב יום של מבחנים.
שיעור ראשון היה מבחן בהיסטוריה ישראלית. כאילו שממש צריך לעניין אותי מתי פרצה מלחמת ששת הימים. אני לא הייתי חייה בזמן הזה בכלל.
וכמובן אמא תמיד אומרת, "טוב לדעת קצת על תולדות המדינה שלנו. גם אם זה לא נצרך לחיים" ואז אני שואלת "למה" ואמא לא עונה.
לסיכום במבחן הזה אני בטוח לא עוברת את השישים אחוז.

שיעור שני היה מבחן באנגלית. טוב אנגלית אני די אוהבת וגם די טובה, כך שאין לי תלונות.

שיעור שלישי, לא היה מבחן, היה חזרה למבחן בתורה, שיתקיים בעוד שבוע. (עוד מבחן מעצבן, אוף למה כל היום מבחנים, על מה יש לעשות כל כך הרבה מבחנים?. אם אנחנו בקושי לומדות בגלל ׳המבחנים׳ )

שיעור רביעי, היה מבחן כמובן בהיסטוריה כללית. המקצוע הכי שנוא עלי. לא די בהיסטוריה ישראלית, גם דוחפים לנו סיפורים על השואה וכדו׳. אתה בטח כבר מבין לבד שהתוצאות יהיו מקסימום שלושים (גם זה אם המורה תוותר לי על חצי מהטעויות.)

מה שקצת (בקושי) מנחם, שהשתחררנו מוקדם. ואני יכולה סוף סוף לשבת על הסיפור שאני כותבת. בשקט וברוגע, אתה בטח זוכר שבימי רביעי אף אחד לא נמצא בבית בשעות הצהריים.

טוב אני חוזרת לסיפור. עברה כבר שעה מאז שהגעתי הבייתה.
להתראות יומן נתראה בערב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אחרי הרבה זמן אני ממשיך...(אני כל פעם כותב קטע בלי קשר לקודם!)

"שלום יומן יקר (מאד!). צהריים טובים!.

טוב החורף התחיל. מעילים, סוודרים, מטריות, מגפיים. בקיצור, צריך לקום רבע שעה מוקדם יותר. כדי להספיק לארגן גם את כל אלה.
וגם לחזור כל יום הביתה רטובה כמו סמרטוט אחרי שטיפה, כי תמיד יהיה את הבת התינוקת מכיתה ט׳ שתקפוץ בשלולית על ידך. ותמלט מן המקום במהירות, תוך כדי שהיא ממלמלת סליחה חרישית, וטוענת שהיא לא שמה לב שהיית שם.
אוף למה החורף צריך להיות כל כך רע. יש לך תשובה?. כי לי אין.

טוב אני מריחה שהקציצות בשר מוכנות. סוף סוף האוכל שאני אוהבת.
רצה למטבח. נתראה בערב."





קצר אבל נחמד!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת מולטיוורס*
הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי כשהתעוררתי היה ריח עמוק של לילך.

רחרחתי בזהירות את האוויר הטרי, תחושה מוזרה מתנחלת בליבי. הלילך הזה. פוכס. מתי ליה החליטה שהיא יכולה להכניס את פרחי הלילך שלה לדירה?! רק לפני שבועיים סיכמנו שהם יישארו אצל ההורים שלה, לעת עתה...

הרגעתי את עצמי בנשימה עמוקה. הכל בסדר, אני עוד אלמד אותה לקח.

העפתי מבט בשעון החכם שלי, קפצתי בבהלה. יום שלישי! עשר וחצי בבוקר! שיעור מכניקה קוונטית מתקדמת עומד להתחיל בעוד עשר דקות!

עפתי לחדר האמבטיה, צחצחתי שיניים במהירות וזרקתי ג'קט קל מעל לפיג'מה. חטפתי את הפאוץ' עם הכרטיס אשראי והטלפון, כמעט שכחתי להחליף נעליים.

"היי, לאן?!" תמהה גרייס, "היסטוריה של אמנות מערבית מתחיל רק בשתיים עשרה, שכחת?"

"מצחיק מאוד, גרייס, פרופסור ריץ' עוד יעיף אותי מהשיעורים שלו לצמיתות. אני עומדת לאחר בפעם השניה לסמסטר הזה!" הסתדרתי במהירות מול המראה, מנסה לשוות לשערי מראה מהוגן.

"אהמ... הלי?" היא תפסה בקצה שרוולי.

"נו באמת, גרייס, את יודעת שאסור לי לאחר!" נערתי אותה ממני בלחץ, אני מוכרחה לתפוס את הרכבת שיוצאת עוד שתי דקות!...

"הלי, שתית מספיק הבוקר?", היא קמה, אחזה את זרועי והביטה חזק לתוך עיניי. "אנחנו שתינו עומדות ללכת לשיעור בהיסטוריה של אמנות מערבית בעוד שעה. את נראה לי צריכה עוד שעת שינה".

פתאום זה צף בי; פורמליזם. אימפסטו. מימזיס. אקספרסיוניזם. אבסטרקציה. ספומאטו. סימבוליזם; שעות של יצירה, של סיפוק, ואהבה בלתי נגמרת לאמנות. זה החיים שלי.

קרסתי באחת לכיסא סמוך, אוחזת את ראשי בין שני ידיי.

בום; סימטריה שברירית. שדה היגס. מולטיוורס. אנטרופיה. סופרפוזיציה. כרומודינמיקה קוונטית. סינגולריות; כל הדברים שהסעירו אותי כל כך, הכניסו אותי לעולם מופלא של פיזיקה וריאליזם טהור.

מה פתאום פיזיקה?... אני עושה תואר באמנות, באוניברסיטת הרוארד, יחד עם גרייס.

טראח. מאיפה זה בא לי? אני עושה תואר בפיזיקה. אני זוכרת איך הכרעתי בקושי בין זה לאמנות. זה היה קשה.

בחילה הציפה אותי בגלים בלתי נשלטים, מפחידים.

פלשבקים מענים צרבו בי באלפי וולטים, גרמו לקצרים כואבים להתפוצץ בתוכי.

אלוקים, מה קורה פה? אני זוכרת איך רק אתמול קראתי את שלושת המאמרים בפיזיקה מודרנית שנתנה לנו פרופסור ריצ'רדס. הם היו מעניינים.

קאט.

הסקיצה של היצירה הרצינית הראשונה שלי עומדת בחדר, בארון. רק שלשום הנחתי אותה שם, עטופה בנייר חום...

קאט.

כבר כתבתי הוכחה עם מקורות מדויקים לויכוח שלי ושל טומי לגבי תאוריית העולם החולל. סיכמנו שהיום נציג זה לזה את ההוכחות.

קאט.

ניסיתי לייצב את רגליי הרועדות, פסעתי לחדר.

"הלי?!" גרייס באה אחריי, היסטרית.

פתחתי את דלת הארון. קנבס גדול היה שם, עטוף בנייר חום, עבה. בלורד שחור היה כתוב: 'הלי טורק, מגמת אמנות'

בום.

פתאום קלטתי את זה.

התאוריה ההזויה של יו אוורט התגשמה; אני ביקום מקביל.


*מולטיוורס- ריבוי יקומים.

אשמח לביקורת:)
שיתוף - לביקורת נעל
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה