שיתוף תהליך יומנם של אבודים - מאחורי הקלעים

[נ. גל]

מי שעוקב, כרגע מתפרסם פה בפורום סיפור בהמשכים בשם "יומנם של אבודים".
למי שלא, נספר כי מדובר בסיפור אלגורי, בו הדמויות (הידועות לזמן זה) נקראות שפי, רוף ולו. הן תקועות יחד על אי בודד עד שימלאו את תפקידן בו ויעברו לעולם הבא. אופס, סליחה. לאי הבא.

הסיפור נכתב מפרק לפרק, בשונה מהרגיל אצלי. 0 בישול. גג בישול של מנה חמה.
לפעמים זה הולך ככה:

"שפי?" אני שואלת. בעדינות. נזהרת כמה שרק אפשר.
"לא." הוא עונה, עצבני. "מה עכשיו?"
"אתה יכול בבקשה לעדכן מה עובר עלייך?"
שפי מעקם את אפו. "יש משהו לא הוגן בזה שבגללך אני תקוע במקום שבו כל הזמן עוברים דברים, את יודעת?"
אני מהנהנת קלושות. "בסדר, ואחרי שעברנו את זה, התנצלות וכולי. אני צריכה להעלות פרק, מה העניינים?"
הוא מושך כתף. "דברי עם רוף, שיכתוב הוא הפעם."

ואכן פרקים מסויימים נכתבים בשם רוף, פשוט כי לשפי אין כח להסביר את הצד שלו בעניין.
ככה זה, דמויות שנבנות מקבלות חיים משל עצמן, ולכי תרדפי אחרי הרוח. או אחרי השפיות, ספציפית במקרה הזה.

יש גם פעמים מרנינות יותר, בהן המצב הוא:

"אהלן." אני זורקת ערימת דפים חדשה על האי. "קדימה, תתחילו לכתוב."
"את מה?" רוף מנער את כף העץ משאריות אוכל, מוודא שהאש כבויה.
"מה... שהיה." אני מציעה. "מה עבר היום?"
"הכנו דגים." מסייע שפי. "ואכלנו בננות."
"ותפוחים." מזכיר רוף. "זה היה על הבוקר."
אני מעפעפת. "יפה, יפה מאוד." רוחי קצרה עליי. "אז מה בעצם עוד עשיתם?"
הם מחליפים מבטים. "כלום." עונה רוף לבסוף בפשטות. "היינו אמורים לעשות משהו?"

כן, דמויות אמורות לעשות משהו.
בשביל זה הן נכנסו לתוך סיפור.
וכאן מתחיל תהליך מייגע של שאלות.

"מחר, נגיד." אני מציעה. "אולי שמישהו כמעט יטבע?"
רוף ממצמץ. "למה?" הוא תוהה. "הים שקט."
"אבל אתם באי אלגורי." אני מזכירה. "כל מה שצריכים זה סערת רגשות כדי לטבוע, כן?"
"לי אין סערות." ממהר שפי לחתוך את השיחה.
חיוך זדוני מתגנב על פניי.
"אני לא ראיתי ולא שמעתי!" זועם שפי. "איפה האולר, רוף?"
"קח." מעביר לו רוף. "לא הבנתי, למה זה טוב?"
אני מעבירה את מבטי ביניהם. משערת שהתשובות שלי לא ימצאו חן בעיניהם. "בשביל העלילה." אני עונה בקצרה לבסוף, מעשה סופרת. "אז רוף, זה סגור? מחר אתה דואג ששפי יטבע?"
רוף מהנהן בחוסר שביעות רצון. "שיחנק או לשחרר לפני?" הוא מברר בענייניות מבואסת.
אין לי ממש תשובה. רק הרגע חשבתי על הרעיון בכלל. "נראה." אני פוסקת. "כשהוא כבר יהיה במים נראה מה משרת את העלילה."

כמות הרעיונות שעולים ויורדים בפרק זמן של שבוע יכולה להיות עצומה או זעירה, הכל תלוי באורכו של השבוע אצל הכותבת.
לפעמים, שבוע מספיק כדי ליצור עלילה ל3 פרקים קדימה. לפעמים הוא מנפיק רק 5 שורות חדשות.

איך שומרים על קצב?
ובכן, משתדלים.
כשמצליחים - מה טוב.
כשלא... נו, כנראה בשביל זה אלוקים ברא את סיוטי הלילה:

"תגידי לי!" השריקה זועמת מעל ראשי.
"מה?" אני פוקחת עיניים. מחוקה מעייפות. איזה יום היום?
"שום יום!" הזעם מנער אותי. "את באמת חושבת שזה לגיטימי להשאיר אותי ככה עם שני החברים הנודניקים האלה?"
זו לו. אני מזהה סוף סוף. מתהפכת לצד השני. "שבוע הבא." אני פוסקת מתוך שינה. "יהיה משהו מעניין בפרק..."
"אני לא אוהבת שקרים." מסננת לו. מפחידה גם בחלומות. "יש לך עד מחר להעלות פרק, אחרת גם מחר יהיו לך חלומות עליי."
אני רוצה להגיד שזה לא כזה גרוע, ושהיא אחלה דמות סך הכל. אבל היא לא אוהבת שקרים, אז אני מתהפכת שוב לצד הראשון ומקווה להחליף חלום.

בעיה נוספת שנוצרת מהקונספט, היא העובדה שאני לא ממש שומרת את הפרקים אצלי...
כשאני מתיישבת לכתוב, אני צריכה להיכנס לפרוג, לחפש את האשכול (שכמובן לא שמור בקיצורי דרך, עוד בעיה בפני עצמה), לקרוא את הפרקים האחרונים ולהיזכר מה בעצם אמור להיות ההמשך מכאן.
כל מה שרשום אצלי זה תרשים קטן על חתיכת דבק נייר, שאמור להביע את השתלשלות העלילה בקודים המובנים רק לי. וכאשר הדמויות לא יודעות מה יקרה בפרק הבא - הן מסרבות לבצע מהלכים מוגזמים מדי, ולכי תתמודדי עם סרבנות בלי רמטכ"ל...

מסקנתי מהתהליך:
עדיף לכתוב סיפור יחסית רצוף, ולא לגלות את העלילה ממש בו זמנית עם הקוראים. קצת ספייס לא מזיק לדמויות, וכנראה גם לכותבים אותן. אם כי לא בכל סיפור זה אפשרי, ולפעמים אין ברירה אלא להתמודד עם מצב נתון.

 

[אש קודש!]

ובכל זאת הפרקים מדהימים אחד אחד.
הזיה.

 

[אתיס]

זה טוב ממש!
וזה עוד יותר מפליא, איך הפרקים כתובים נהדר, והרצף מובן ממש, תמשיכי להנות אותנו...