הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הבוקר החורפי חייך אלי חיוך אפור, מאיר באור עמום על תיבת הדואר האוחזת בפיה נייר רטוב, דואר רשום.
עטתי על המכתב בהתרגשות, לא בכל יום אני מקבל יחס בינלאומי בשמי הפרטי. "שלום לך" , כך כותב לי 'דואר ישראל', "דבר דואר ממתין לך עקב גודלו ביחידת הדואר", מי היה מאמין, לי.
רצתי לביתי כאחוז אמוק, שיתפתי את האישה בראשי פרטים, לקחתי תעודת זהות ומיהרתי לסניף הדואר הקרוב. מזווית עיני ראיתי את חלון המטבח נפתח, אשתי מביטה אחרי ומוחה דמעה נרגשת.
בדרך עלו במוחי השערות באשר לזהותה של החבילה המסתורית, חבילת מסמכים מעורך דין על ירושה מדוד נעלם שעזבונו מונה כמה בניינים מעבר לים, או אולי מתנה הנשלחת באופן אקראי על ידי טייקונים מתחסדים.
שלט הדואר האדום בולט למרחוק, כך גם מרבה הרגליים האנושי הממתין לאורך המדרכה וראשו צמוד לזגוגיות הסניף, הסגור עדיין ככל הנראה.
השעה 8:28, שתי דקות לפתיחה. צללית צועדת מעבר לזכוכית משקשקת מפתחות להנאתה, יד מושחלת בין הווילון לדלת הופכת את שלט הקטן מ'סגור' אדום ל'פתוח' ירוק תפוח.
עם פתיחתה של הדלת נשפכנו פנימה מניחים את מטלטלינו על כסאות ההמתנה, פונים לקחת מספר מהמכשיר העומד באדישות מול התור הלחוץ. "נו מה יהיה גברת", מהמהם התור על זקנה שכל חטאה היה חוסר מיומנותה בקרב מסך מגע.
השעה 8:50, בידי סוף סוף מתנפנף פתק העונה לשם 425, התיישבתי במנוחה עד ישמע קול התור.
השעה 9:15, הספיקו לעבור רק שני עובדים זרים שבאו להמיר כסף חוצני ותקשרו עם הפקידה בגוגל טרנסלייט ואיש עסקים אחד שבא להתווכח על תשלומי מע"מ.
השעה 10:00, התור שלי ממש עוד מעט, בינתיים נכנסו כמה אנשים עם חיוך שטני צופן סוד, הקישו במכשיר 'יש לי תור מוזמן' ונכנסו כמו פרוטקציונרים מסלידים, חולפים על פנינו בשאט נפש.
השעה 10:14, בת קול קוראת "לקוח מספר 425 לעמדה מספר 6", היות ורק עמדה אחת פעילה לא הייתי צריך לחפש אחר העמדה, קמתי בזריזות ורצתי אל האשנב.
"שלום", אמר לי הרמקול הקטן הטבוע בזכוכית המשוריינת.
"שלום וברכה", קולי רועד מעט, "יש לי חבילה פה".
"הפתק בבקשה", ביקש הרמקול. השחלתי את קצה המכתב המקומט ותכף הוא נשלף מידי מותיר אותי ללא ראיות, מתופף בעצבנות מה על דלפק העץ. לאחר מספר שניות קופסה קטנה ומוארכת צצה מעורסלת בידי הפקידה.
"תעודת זהות בבקשה".
"בשמחה", אמרתי והצמדתי את התעודה למחיצה השקופה, מתפלל בליבי שהפקידה לא תאלץ אותי לעשות את ההבעה שמופיעה על פניי בתעודת הזהות. "תחתום שם", סימנה באצבעה על מסך קטן, חתמתי.
פתח קטן נפתח בתחתית הדלפק, החבילה, כן, החבילה שלי הפציעה לאוויר ארץ ישראל.
החלטתי לחלוק עם אשתי את רגע פתיחת החבילה, לקחתי מונית ושיסיתי את הנהג בכביש המתפתל, הגענו, השארתי לו שטר של עשרים ופרגנתי לו את העודף.
כך ישבנו אני ואשתי ליד השולחן בסלון, פתחנו את החבילה בעדינות אין קץ, קורעים בסקרנות את ניילון הפצפצים.
"קולפן מסלסל לגזר????? מי הזמין דבר כזה????", שאלתי בקול מאוכזב וכעוס.
"אה... אני, נראה לי...", גמגמה אשתי, "היה מבצע ביום הרווקים הסיני".
"שיתחתנו במהרה", איחלתי להם מקרב לב.
עטתי על המכתב בהתרגשות, לא בכל יום אני מקבל יחס בינלאומי בשמי הפרטי. "שלום לך" , כך כותב לי 'דואר ישראל', "דבר דואר ממתין לך עקב גודלו ביחידת הדואר", מי היה מאמין, לי.
רצתי לביתי כאחוז אמוק, שיתפתי את האישה בראשי פרטים, לקחתי תעודת זהות ומיהרתי לסניף הדואר הקרוב. מזווית עיני ראיתי את חלון המטבח נפתח, אשתי מביטה אחרי ומוחה דמעה נרגשת.
בדרך עלו במוחי השערות באשר לזהותה של החבילה המסתורית, חבילת מסמכים מעורך דין על ירושה מדוד נעלם שעזבונו מונה כמה בניינים מעבר לים, או אולי מתנה הנשלחת באופן אקראי על ידי טייקונים מתחסדים.
שלט הדואר האדום בולט למרחוק, כך גם מרבה הרגליים האנושי הממתין לאורך המדרכה וראשו צמוד לזגוגיות הסניף, הסגור עדיין ככל הנראה.
השעה 8:28, שתי דקות לפתיחה. צללית צועדת מעבר לזכוכית משקשקת מפתחות להנאתה, יד מושחלת בין הווילון לדלת הופכת את שלט הקטן מ'סגור' אדום ל'פתוח' ירוק תפוח.
עם פתיחתה של הדלת נשפכנו פנימה מניחים את מטלטלינו על כסאות ההמתנה, פונים לקחת מספר מהמכשיר העומד באדישות מול התור הלחוץ. "נו מה יהיה גברת", מהמהם התור על זקנה שכל חטאה היה חוסר מיומנותה בקרב מסך מגע.
השעה 8:50, בידי סוף סוף מתנפנף פתק העונה לשם 425, התיישבתי במנוחה עד ישמע קול התור.
השעה 9:15, הספיקו לעבור רק שני עובדים זרים שבאו להמיר כסף חוצני ותקשרו עם הפקידה בגוגל טרנסלייט ואיש עסקים אחד שבא להתווכח על תשלומי מע"מ.
השעה 10:00, התור שלי ממש עוד מעט, בינתיים נכנסו כמה אנשים עם חיוך שטני צופן סוד, הקישו במכשיר 'יש לי תור מוזמן' ונכנסו כמו פרוטקציונרים מסלידים, חולפים על פנינו בשאט נפש.
השעה 10:14, בת קול קוראת "לקוח מספר 425 לעמדה מספר 6", היות ורק עמדה אחת פעילה לא הייתי צריך לחפש אחר העמדה, קמתי בזריזות ורצתי אל האשנב.
"שלום", אמר לי הרמקול הקטן הטבוע בזכוכית המשוריינת.
"שלום וברכה", קולי רועד מעט, "יש לי חבילה פה".
"הפתק בבקשה", ביקש הרמקול. השחלתי את קצה המכתב המקומט ותכף הוא נשלף מידי מותיר אותי ללא ראיות, מתופף בעצבנות מה על דלפק העץ. לאחר מספר שניות קופסה קטנה ומוארכת צצה מעורסלת בידי הפקידה.
"תעודת זהות בבקשה".
"בשמחה", אמרתי והצמדתי את התעודה למחיצה השקופה, מתפלל בליבי שהפקידה לא תאלץ אותי לעשות את ההבעה שמופיעה על פניי בתעודת הזהות. "תחתום שם", סימנה באצבעה על מסך קטן, חתמתי.
פתח קטן נפתח בתחתית הדלפק, החבילה, כן, החבילה שלי הפציעה לאוויר ארץ ישראל.
החלטתי לחלוק עם אשתי את רגע פתיחת החבילה, לקחתי מונית ושיסיתי את הנהג בכביש המתפתל, הגענו, השארתי לו שטר של עשרים ופרגנתי לו את העודף.
כך ישבנו אני ואשתי ליד השולחן בסלון, פתחנו את החבילה בעדינות אין קץ, קורעים בסקרנות את ניילון הפצפצים.
"קולפן מסלסל לגזר????? מי הזמין דבר כזה????", שאלתי בקול מאוכזב וכעוס.
"אה... אני, נראה לי...", גמגמה אשתי, "היה מבצע ביום הרווקים הסיני".
"שיתחתנו במהרה", איחלתי להם מקרב לב.
נערך לאחרונה ב:
