יוסי ואליהו הנביא מבית חלקיה | מתוך: מגזין 'במה'

  • הוסף לסימניות
  • #1
במגזין 'במה' הובא סיפור נפלא שסיפר הרב אליאב מילר, יו"ר ארגון 'לב שומע':

יוסי הוא בחור בן 20 ממשפחה חרדית. מבחינה חיצונית הוא משדר עוצמה, אך עמוק בפנים יש לו 'נפש של חמאה'. יוסי לא ידע להצביע בדיוק מה גרם לו להסתובב עם החברים מהשוליים. לא היו לו טענות ספציפיות על הבית בו גדל או על מוסדות הלימוד בהם התחנך.

יוסי זוכר את הכאב של אבא שלו. אבא היה יוצא לטייל אתו בשכונה, מבקש ומתחנן שיעזוב את החברים ושיתחיל 'לעשות עם עצמו משהו חיובי'. יוסי מצדו זוכר איך היה מקשיב ומאוד רוצה לעשות מה שאבא רוצה. אמא היתה שותקת בכאב, ולא היתה אומרת מילה. "אמא היתה אישה שברירית", מספר יוסי לרב מילר. "הייתי קם לתפילה כי אמא הייתה נכנסת לחדר ועומדת לידי בשקט ומביטה בי בכאב, לא יכולתי להמשיך לשכב. הייתי קם וממשיך איכשהו לסחוב את היום".

"מעולם לא התפללתי. לא, לא שלא עמדתי שמונה עשרה, לפעמים אפילו הייתי מעשרה ראשונים שהגיעו אל בית הכנסת. אבל אין קשר לתפילה ואין קשר לכלום, אין-קשר, אתה מבין?!", שואל יוסי בכאב את הרב מילר. "לא הבנתי שאני עומד מול בורא עולם שמקשיב לי ואוהב אותי. עד שכיביתי את השאלטר. הורדתי כל סממן יהודי. אתה מבין, כן?"

*

"אני גם צעקתי, 'למה? למה?' ולא הבנתי למה צעקתי 'למה'. מה קרה אחר כך? אני רק זוכר שבכיתי, בכיתי ובכיתי ונרדמתי", מספר יוסי לרב מילר שמקשיב באהדה.

"אחרי יומיים פגשתי את אליהו הנביא", ממשיך יוסי בדבריו. "אתה מבין, לא ממש, אבל קראו לו אליהו, ובשבילי הוא היה ממש מלאך. הכרתי אותו דרך פנחס, אברך שהתגורר בשכונה סמוכה, אדם רגיש וטוב לב. פנחס ניגש אלי יום אחרי פורים, טפח לי על השכם ושאל לשלומי. חייכתי אליו והוא ממש כבש אותי. הוא הקשיב לי לכל השאלות שהציקו לי עמוק בלב, דיברתי יותר משעה, בסוף הוא רק אמר: 'נו טוב, בא נלך לאכול משהו'.

"פנחס לקח אותי לבית שלו, הכין לי ארוחה טובה, ופתאום שמתי לב שבכלל לא מפריע לי שהוא לא נתן לי תשובות לשאלות שלי.

"נשארתי לישון בביתו. בבוקר הוא העיר אותי ואמר לי: 'נוסעים'. נכנסנו לרכב הפשוט שלו ונסענו לבית חלקיה, עצרנו ליד אחד הבתים, הוא דפק ונכנס וקרא: 'שלום, זה פנחס'. אני ממש התביישתי, ניגש אלינו זקֵן עם זקָן של 'אליהו הנביא'.


"נולדתי מחדש שם בבית חלקיה"

"פנחס חיבק אותו וערך בינינו היכרות. 'זה יוסי', אמר לזקן, 'וזה סבא אליהו', אמר לי. באותו לילה נשארתי לישון אצל סבא אליהו, ולאחריו עוד אחד ועוד שנתיים. כל בוקר, או יותר נכון לפנות בוקר, סבא היה קם ואני הייתי גם קם. אתה מבין?", שואל יוסי, "הוא מעולם לא העיר אותי, הוא רק היה 'מחייך ומאיר פנים'".

"אליהו הנביא היה כל הזמן נמרץ, חוץ מבית הכנסת, שם היה הולך ברוגע כזה. בהתחלה, רק הייתי עומד לידו בתפילה וחולם. פעם אחת ראיתי אותו בוכה. בדרך אחרי השיעור, כשהלכנו לחלוב את הפרות, שאלתי אותו למה הוא בכה. הוא לא הבין בדיוק מה השאלה, הוא אמר לי: 'אני אוהב את השם, דיברתי אתו, נזכרתי מה הוא נתן לי וגם ביקשתי ממנו כמה דברים… ובעיקר נזכרתי כמה הוא אוהב אותי וכמה אני אוהב אותו…'", מספר יוסי בערגה.

"בבוקר הוא היה מניח תפילין ואומר את כל הנוסח בכזה רגש. אני הייתי ממתין בצד, בתחילה לא הבנתי מה ההתרגשות הגדולה שלו, אחר כך גם אני התחלתי לומר בשקט. לאט לאט המילים נכנסו לי ללב: 'הנני מכון לקים מצות בוראי, לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותיי כלם יהיו משעבדים לעבודתו יתברך שמו: ומשפע מצות תפילין יתמשך עלי'", מצטט יוסי את הנוסח בשקיקה.

"שמתי לב איך 'אליהו הנביא' עוצר לפני כל ברכה, חושב ומברך בכזה רגש של אהבה. בשבת כל כולו היה להבה, הוא היה שר בדביקות, מוריד דמעות. אמרתי לו שאסור לבכות בשבת. הוא אמר לי: 'אני לא בוכה, אני מאושר'. ובאמת הוא היה מאושר ושמח כל הזמן", ממשיך יוסי לספר. "'אליהו הנביא' הסביר לי ששמחה אמיתית אינה איזשהו רגש המושג אוטומטית על-ידי ריגוש חיצוני כמו שיר קצבי או מפגש חברים. שמחה היא עבודת ד' והיא דורשת מחשבה וכוונה. שמחה אמתית היא תחושה של שלימות, תחושה של קיום ויישום היעדים האישיים שהבורא ייעד אותם לך. 'אתה, יוסי, צריך לגלות מה היעוד שלך ולדבוק בו עד הסוף, לקיים אותו במסירות ובאהבה', אמר לי סבא אליהו.

"'ואיך אדע מה הייעוד שלי?', שאלתי את אליהו הנביא, והוא השיב לי: 'תקשיב ללב שלך, כשתרגיש אהבת השם, תתפלל מתוך הלב, תקשיב לו ותעשה רצונו'. אחר כך הוא הוסיף ואמר עם חיוך בעיניים: 'תתייעץ עם אנשים שמכירים אותך ואוהבים אותך'. הבנתי היטב את כוונתו".

"נולדתי מחדש שם בבית חלקיה", ממשיך יוסי בדבריו. "עם האנשים הפשוטים, שקמים להנץ והולכים לישון אחרי מעריב. קובעים עיתים לתורה ובעיקר חיים את הבורא כל רגע. אתה לא יכול להבין מה הפרוש 'קריאת שמע שעל המיטה' אצל סבא אליהו...

"בוקר אחד התקשרו, אמרו לי להגיע לירושלים הביתה, אמרו שאמא שלי נפטרה בפתאומיות. אוי, כמה בכיתי. אמא שלי שלא ראתה ממני נחת, ועד שכבר יש בי זיק של קשר, של אהבת הבורא היא איננה...

"סבא אליהו חיזק אותי, הוא אמר לי שזה ניסיון, הוא אמר לי שמותר וצריך לבכות. הבכי טיהר את נפשי שנולדה לה מחדש. נסענו יחד לירושלים ושם נפלתי על קברה. 'אמא, אני כבר יודע למה', לחשתי והתעלפתי.

"כיום", מסיים יוסי את דבריו, "אני יודע מה הייעוד שלי בעולם. אני מרגיש שהתפקיד שלי הוא להדביק ולחבר נשמות אבודות שלא לימדו אותן מעולם 'למה?' ו'איך?' נשמות שחושבות שיש להן שאלות, והן לא יודעות שהן פשוט לא מחוברות. אני רוצה לדבר איתם, לחבר אותם לבורא ואז הם יגיעו לתשובות על כל השאלות שכוססות להם שם מבפנים".

* * *​
פורסם ב'הידברות'.

בקשת הקוראים דכאן, מהמנהל העלום
@יואל ארלנגר - לספק לנו תמונה איכותית של אליהו הנביא מבית חלקיה. תודה מראש!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
במגזין 'במה' הובא סיפור נפלא שסיפר הרב אליאב מילר, יו"ר ארגון 'לב שומע':

יוסי הוא בחור בן 20 ממשפחה חרדית. מבחינה חיצונית הוא משדר עוצמה, אך עמוק בפנים יש לו 'נפש של חמאה'. יוסי לא ידע להצביע בדיוק מה גרם לו להסתובב עם החברים מהשוליים. לא היו לו טענות ספציפיות על הבית בו גדל או על מוסדות הלימוד בהם התחנך.

יוסי זוכר את הכאב של אבא שלו. אבא היה יוצא לטייל אתו בשכונה, מבקש ומתחנן שיעזוב את החברים ושיתחיל 'לעשות עם עצמו משהו חיובי'. יוסי מצדו זוכר איך היה מקשיב ומאוד רוצה לעשות מה שאבא רוצה. אמא היתה שותקת בכאב, ולא היתה אומרת מילה. "אמא היתה אישה שברירית", מספר יוסי לרב מילר. "הייתי קם לתפילה כי אמא הייתה נכנסת לחדר ועומדת לידי בשקט ומביטה בי בכאב, לא יכולתי להמשיך לשכב. הייתי קם וממשיך איכשהו לסחוב את היום".

"מעולם לא התפללתי. לא, לא שלא עמדתי שמונה עשרה, לפעמים אפילו הייתי מעשרה ראשונים שהגיעו אל בית הכנסת. אבל אין קשר לתפילה ואין קשר לכלום, אין-קשר, אתה מבין?!", שואל יוסי בכאב את הרב מילר. "לא הבנתי שאני עומד מול בורא עולם שמקשיב לי ואוהב אותי. עד שכיביתי את השאלטר. הורדתי כל סממן יהודי. אתה מבין, כן?"

*

"אני גם צעקתי, 'למה? למה?' ולא הבנתי למה צעקתי 'למה'. מה קרה אחר כך? אני רק זוכר שבכיתי, בכיתי ובכיתי ונרדמתי", מספר יוסי לרב מילר שמקשיב באהדה.

"אחרי יומיים פגשתי את אליהו הנביא", ממשיך יוסי בדבריו. "אתה מבין, לא ממש, אבל קראו לו אליהו, ובשבילי הוא היה ממש מלאך. הכרתי אותו דרך פנחס, אברך שהתגורר בשכונה סמוכה, אדם רגיש וטוב לב. פנחס ניגש אלי יום אחרי פורים, טפח לי על השכם ושאל לשלומי. חייכתי אליו והוא ממש כבש אותי. הוא הקשיב לי לכל השאלות שהציקו לי עמוק בלב, דיברתי יותר משעה, בסוף הוא רק אמר: 'נו טוב, בא נלך לאכול משהו'.

"פנחס לקח אותי לבית שלו, הכין לי ארוחה טובה, ופתאום שמתי לב שבכלל לא מפריע לי שהוא לא נתן לי תשובות לשאלות שלי.

"נשארתי לישון בביתו. בבוקר הוא העיר אותי ואמר לי: 'נוסעים'. נכנסנו לרכב הפשוט שלו ונסענו לבית חלקיה, עצרנו ליד אחד הבתים, הוא דפק ונכנס וקרא: 'שלום, זה פנחס'. אני ממש התביישתי, ניגש אלינו זקֵן עם זקָן של 'אליהו הנביא'.


"נולדתי מחדש שם בבית חלקיה"

"פנחס חיבק אותו וערך בינינו היכרות. 'זה יוסי', אמר לזקן, 'וזה סבא אליהו', אמר לי. באותו לילה נשארתי לישון אצל סבא אליהו, ולאחריו עוד אחד ועוד שנתיים. כל בוקר, או יותר נכון לפנות בוקר, סבא היה קם ואני הייתי גם קם. אתה מבין?", שואל יוסי, "הוא מעולם לא העיר אותי, הוא רק היה 'מחייך ומאיר פנים'".

"אליהו הנביא היה כל הזמן נמרץ, חוץ מבית הכנסת, שם היה הולך ברוגע כזה. בהתחלה, רק הייתי עומד לידו בתפילה וחולם. פעם אחת ראיתי אותו בוכה. בדרך אחרי השיעור, כשהלכנו לחלוב את הפרות, שאלתי אותו למה הוא בכה. הוא לא הבין בדיוק מה השאלה, הוא אמר לי: 'אני אוהב את השם, דיברתי אתו, נזכרתי מה הוא נתן לי וגם ביקשתי ממנו כמה דברים… ובעיקר נזכרתי כמה הוא אוהב אותי וכמה אני אוהב אותו…'", מספר יוסי בערגה.

"בבוקר הוא היה מניח תפילין ואומר את כל הנוסח בכזה רגש. אני הייתי ממתין בצד, בתחילה לא הבנתי מה ההתרגשות הגדולה שלו, אחר כך גם אני התחלתי לומר בשקט. לאט לאט המילים נכנסו לי ללב: 'הנני מכון לקים מצות בוראי, לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותיי כלם יהיו משעבדים לעבודתו יתברך שמו: ומשפע מצות תפילין יתמשך עלי'", מצטט יוסי את הנוסח בשקיקה.

"שמתי לב איך 'אליהו הנביא' עוצר לפני כל ברכה, חושב ומברך בכזה רגש של אהבה. בשבת כל כולו היה להבה, הוא היה שר בדביקות, מוריד דמעות. אמרתי לו שאסור לבכות בשבת. הוא אמר לי: 'אני לא בוכה, אני מאושר'. ובאמת הוא היה מאושר ושמח כל הזמן", ממשיך יוסי לספר. "'אליהו הנביא' הסביר לי ששמחה אמיתית אינה איזשהו רגש המושג אוטומטית על-ידי ריגוש חיצוני כמו שיר קצבי או מפגש חברים. שמחה היא עבודת ד' והיא דורשת מחשבה וכוונה. שמחה אמתית היא תחושה של שלימות, תחושה של קיום ויישום היעדים האישיים שהבורא ייעד אותם לך. 'אתה, יוסי, צריך לגלות מה היעוד שלך ולדבוק בו עד הסוף, לקיים אותו במסירות ובאהבה', אמר לי סבא אליהו.

"'ואיך אדע מה הייעוד שלי?', שאלתי את אליהו הנביא, והוא השיב לי: 'תקשיב ללב שלך, כשתרגיש אהבת השם, תתפלל מתוך הלב, תקשיב לו ותעשה רצונו'. אחר כך הוא הוסיף ואמר עם חיוך בעיניים: 'תתייעץ עם אנשים שמכירים אותך ואוהבים אותך'. הבנתי היטב את כוונתו".

"נולדתי מחדש שם בבית חלקיה", ממשיך יוסי בדבריו. "עם האנשים הפשוטים, שקמים להנץ והולכים לישון אחרי מעריב. קובעים עיתים לתורה ובעיקר חיים את הבורא כל רגע. אתה לא יכול להבין מה הפרוש 'קריאת שמע שעל המיטה' אצל סבא אליהו...

"בוקר אחד התקשרו, אמרו לי להגיע לירושלים הביתה, אמרו שאמא שלי נפטרה בפתאומיות. אוי, כמה בכיתי. אמא שלי שלא ראתה ממני נחת, ועד שכבר יש בי זיק של קשר, של אהבת הבורא היא איננה...

"סבא אליהו חיזק אותי, הוא אמר לי שזה ניסיון, הוא אמר לי שמותר וצריך לבכות. הבכי טיהר את נפשי שנולדה לה מחדש. נסענו יחד לירושלים ושם נפלתי על קברה. 'אמא, אני כבר יודע למה', לחשתי והתעלפתי.

"כיום", מסיים יוסי את דבריו, "אני יודע מה הייעוד שלי בעולם. אני מרגיש שהתפקיד שלי הוא להדביק ולחבר נשמות אבודות שלא לימדו אותן מעולם 'למה?' ו'איך?' נשמות שחושבות שיש להן שאלות, והן לא יודעות שהן פשוט לא מחוברות. אני רוצה לדבר איתם, לחבר אותם לבורא ואז הם יגיעו לתשובות על כל השאלות שכוססות להם שם מבפנים".

* * *​
פורסם ב'הידברות'.

בקשת הקוראים דכאן, מהמנהל העלום
@יואל ארלנגר - לספק לנו תמונה איכותית של אליהו הנביא מבית חלקיה. תודה מראש!
מי הכותב?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"חבל שאימצנו את אליהו".

בום.

אליהו זקף את אוזניו והתיישב באחת במיטה, קולם של הוריו המסתודדים מאחורי הדלת הסגורה חבט בפרצופו כמו פטיש שניצל.

חבל. שאימצו. אותו.

הוא פירק במוחו את המשפט לחומרי גלם. טועם כל מילה בבלבול.

האמת, זה לא מפתיע אותו במיוחד. הוא כבר ידע. כן, הוא קלט את זה מזמן.
מאז שהיה בן 4, ליוותה אותו התחושה החמצמצה של ילד מאומץ.

במנות הפלאפל שקנו לו הוריו, היו תמיד פחות כדורים מהמנות של שאר האחים. זה בדוק. השניצל שהניחו דווקא בצלחת שלו - לא היה מספיק דפוק, ומנת הגלידה שקיבל לקינוח - הכילה בוודאות כמה גרמים קריטיים פחות מכולם.

לא היו לו הוכחות מוצקות.
רק תחושה עמומה כזאת, שקטה. מן אינטואיציה פנימית חרישית, טחינה גולמית שמטפטפת אט אט למעמקי התודעה.

תמיד הוא חשד, וכעת האמת מוגשת לו ארוזה בפשטות ובחוסר אסתטיקה משווע, שבא לו להקיא.

מה רע בו?!
כל החיים השתדל להיות בן טוב, לעזור לכולם, להיות נחמד. רק השבוע הלך לחנות של סבא ועזר לו שעות בשיפוצים. הוא במקומם לא היה מתחרט.

הקטע המעניין, שכבר יומיים הוא במיטה, חלש ומסוחרר. כנראה הנפש שלו הרגישה את הסוד האפל שעתיד להתגלות לו ולטלטל את חייו, והגיבה בהתאם.

הדים של הדו-שיח המהוסה התערבלו סביב אוזניו.
אמו שוב הביעה חרטה על הצעד שעשו. אביו התנגד, ניסה להרגיע.
הלבטים של "הוריו" נחשפו בפניו במלואם, קצוצים דק, ואליהו נראה כאילו בלע בבת אחת מלפפון חמוץ שלם.

אצבעותיו נשלחו אוטומטית לזרועו הימנית, ליטפו כתם לידה בצורת גרגר חומוס מושלם.
חיוך אירוני סדק את שפתיו. לא פעם, הרהר בכך שכתם הלידה שלו הוא מעין הוכחה סטטיסטית לכך שהוא מאומץ.

הרי בכל הסיפורים שקרא – לילד המאומץ היה כתם לידה ייחודי, שבזכותו גילה את משפחתו הביולוגית במפגש אקראי שהפך לסוחט דמעות.

בטח גם לו יש אח תאום אי שם, דומה לו כשתי טיפות טחינה, שנושא כתם לידה זהה. אולי הם ייפגשו פעם באחד הסניפים של "חומוס אליהו".

אליהו קם בנחישות, התקרב אל הדלת ופתח אותה בתנופה. הוא לא תכנן שמילותיו יהיו חריפות כל כך, אבל ההתפרצות על הוריו המאמצים בערה לו על הלשון בעוצמה מפחידה. אולי באשמת הסחרחורות.

"איך הסתרתם ממני כזה דבר? אז מה אם אני עדיין לא בן 18! איך הייתם מסוגלים??" הטיח.

הוריו השתתקו, החליפו מבטים.

"אתה רואה?" קראה אמו בניצחון, "רק אימצנו אותו קצת יותר מידי בשיפוצים אצל סבא, ותראה איך המצב של הסחרחורות שלו מתדרדר. אילו שטויות הוא מדבר!"

אליהו התנשם.

הוא יצא פיתה.

אבל הכי טעימה שאכל בחיים.
שיתוף - לביקורת לפחות
ב"ה

לפעמים הקב"ה שולח לנו הארה פשוטה, אבל מלאה עוצמה.
וכך נולדה בי תובנה:

לא פעם, כשקשה לנו, אנחנו צריכים להרים את עצמנו מהשפל והשפלות, ולהמשיך הלאה.
כמובן שיש דרגות של קושי, ויש קושי שמערער לגמרי.
אבל שמתי לב לדבר מעניין:
הקושי כמעט מבקש שנתלונן עליו. שנסכים להצטער איתו, ללכת שבי אחריו.

ואז, דווקא שם, אפשר לשאול שאלה אחרת:
מה כן יש לי בתוך הקושי?
לא רק למרות הקושי, אלא גם בגלל.

למשל, אם יש לכם שכנים בעייתיים שמציקים, אולי תוכלו לומר: לפחות הם גרים שלוש קומות מעלינו, ולא ממש מעל הראש.
אם ילד לא דיבר בכבוד, אולי אפשר לומר: ברוך ה' שיש בינינו תקשורת. הוא עוד ילמד את הדרך.
ואם יש קושי כלכלי, אפשר להתבונן במה שיש, לא רק במה שחסר.
ולפעמים, בקצה האחרון של הקושי, נותר רק לומר: לפחות אני נושם.

התובנה הזו מזכירה לי את הסיפור על אליהו הנביא שבא לבית רבי עקיבא וביקש מעט קש ליולדת.
ורבי עקיבא אמר לאשתו: יש עניים יותר מאיתנו.

לראות את הנקודה הטובה, זו משנתו של אליהו הנביא.
וזה דיבור שמעלה אותנו מתוך השפל.
כי ברגע שאתה בוחר לראות מה כן,
אתה כבר לא שקוע באותו עומק של מה שאין.

כשאנחנו בוחרים לראות את נקודת האור,
אנחנו לא בורחים מהמציאות, אנחנו יוצרים בתוכה מקום נשימה.
אנחנו לא מבטלים את הכאב, אבל גם לא נותנים לו לסגור עלינו מכל כיוון.

כי לפעמים המציאות נהיית צרה מדי מבפנים,
והמבט החיובי, הקטן, הכנה
הוא כמו פתח קטן בחלון סגור,
שדרכו נכנס אוויר, ואיתו גם תחושת תמיכה.

ברגע שאנחנו אומרים "אבל לפחות...",
אנחנו כבר לא לבד עם הקושי.
אנחנו נוגעים באפשרות.
והמקום הזה, נפתח.

אליהו הנביא לא רק מבשר את הגאולה.
לפעמים הוא בא בתוך רגע של חסר, ואומר:
'תסתכל שוב. יש יותר ממה שנדמה לך.'

תמצא את ה"לפחות", ותראה שיש לך לא פחות על מה להודות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה