דרוש מידע ילד בן שנתיים שנושך, מה עושים?

[תילתן]

אבל איך זה נעשה ? ברגע של כעס או סתם כי בא לו?

כתבו כאן המון מילים
אבל ילד שנושך את עצמו ואת הסביבה יש לו בעיה ב'וויסות חושי'
כל השאר זה סתם מילים

 

[גיא בוסי]

לא מתווכח
אני חושב קצת אחרת
אם זה וויסות חושי הוא היה צריך לנשוך גם חפצים
ולא ניראה לי שהוא עושה את זה

 

[תילתן]

לא מתווכח
אני חושב קצת אחרת
אם זה וויסות חושי הוא היה צריך לנשוך גם חפצים
ולא ניראה לי שהוא עושה את זה

אז למה הוא נושך את עצמו?

 

[גיא בוסי]

אז למה הוא נושך את עצמו?

בגלל זה שאלתי אם זה ברגע של כעס או סתם מדי פעם הוא נושך את עצמו בלי שום סיבה

אם זה ברגע של כעס זה נובע ממצוקה ריגשית שצריך לפתור
אם זה סתם הוא מנסה את העולם וצריך להסביר לו ולעצור אותו ברגע שהוא נושך

 

[תילתן]

בגלל זה שאלתי אם זה ברגע של כעס או סתם מדי פעם הוא נושך את עצמו בלי שום סיבה

אם זה ברגע של כעס זה נובע ממצוקה ריגשית שצריך לפתור
אם זה סתם הוא מנסה את העולם וצריך להסביר לו ולעצור אותו ברגע שהוא נושך

זה לא נכון כי ילד לא מנסה יותר מפעם אחת לעשות לעצמו דברים כואבים
ואם הוא כן עושה זה לא כואב לו
ואם לא כואב לו זה בעיה בוויסות וכו' וכו'

יצאתי לעבודה ונגמר הדיון מבחינתי

 

[.Marble]

תבדקו אם טוב לו בגן...

לאחיינית שלי גם קרה אותו דבר, שפתאום התחילה לנשוך בלי סיבה
ובמעון שהיתה בו לא הסתדרו עם זה וההורים החליפו למעון אחר ולאט לאט הבעיה נעלמה מעצמה
היום אחותי טוענת שזה התחיל ממצוקה ריגשית שלא היה לה טוב במסגרת (כנראה שיש תמיד איזשהו בסיס חושי/ריגשי אבל זה היה הטריגר)

 

[מרגלית100]

אין לי זמן לעבור על כל השרשור, אבל אני לא חושבת שצריך מיד לפנות לטיפול כזה או אחר, זה הגיל הכי נורמלי לעשות את זה יש לי עכשיו 2 בבמשפחה בגיל הזה, שתיהם נושכים והם בכלל לא מבינים מה הבעיה בזה, הם לא מבינים שזה משהו שאבסור לעשות, הם כן עושים את זה כשהם כועסים על משהו על על מישהו או כשהם לא רגועים, המון פעמים זה שיניים שעדיין יוצאות בגדול בגיל הזה והרבה פעמים זה סוג של תקשורת לקויה ואז מראים לילד בכל מיני צורות שזה דבר שאסור לעשות כמו צעקה, או להסביר לו אואפילו לתת לו דפיקה קטנה על הפה, כן, זה לא כ"כ נורא, כל ילד והדרך שבוו הוא מבין את זה, אבל אני לא חושבת שצריך מיד לרוץ לטיפול, צריך לחכות קצת ולראות מה קורה, מתגבר, נרגע, וכו',
בהצלחה!

 

[אבגדה12345]

יש לי ילדה בת שנתיים וחצי
בגיל שנתיים היתה נושכת המון גם את עצמה וגם את האחרים.
והגיל עשה את שלו, זה היה תסכול שלא הצליחה לבטא את עצמה מספיק,
ככל שלמדה לדבר יותר זה עבר יותר
והיום אין זכר!

 

[אמא לשלוש]

לא מבינה את הלחץ . ילדים בגיל הזה הגיוני מאד שהם נושכים , זה אופייני לגיל וממש לא קשור לוויסות חושי. זה יעבור עם הגיל בלי לחץ...

 

[דוב ס]

בלת''ק
כשבני היה בן שנתיים
היה נושך ללא הרף
הזהרתי אותו חמורות שעוד פעם אחת שנושך אשים לו פלפל שחור על האצבע!!!
ואכן הועיל

 

[Sara led]

לא יודעת. הלחיץ אותי קצת לקרוא כאן 'שיטות חינוך'.
מילא, תגידו, איבדתי שליטה ולכן הכתי אותו חזק בפה, שלחתי למלונה וכ'ו... זה ממש לא בסדר, אבל עוד מובן איכשהו.
כשזה נהפך לשיטה חינוכית?????
מה שכן, ברור שחייבים לטפל בזה ולא לתת לזה להיגמר מעצמו. תזכרו שכשילד נושך, יש ילדים שננשכים, ואת זה ודאי שאסור להשאיר. (אומרת את זה כאמא שהילדה במעון חזרה נשוכה כמעט כל יום.)
במצב כזה כדאי פשוט להתייעץ עם מומחים.
זה דיני נפשות. של הילד הנושך ושל החברים.

 

[טוליפ לבן]

בלת"ק..

בדיוק השבוע הגננת של הבת שלי התקשרה ושאלה אותי בעדינות:
אולי צומחות לורדה שלך שיניים?
ובכן, יש לה כמה טוחנות שכבר בקעו, והן ממש עכשיו בגדילה.
'אז אולי תשלחי איתה נשכן לגן.
היא נושכת ילדים, ויתכן שזה פשוט בגלל השיניים שמציקות לה'.

כך עשינו, וזה נראה שהיא צדקה.
ברגע שמשהו קורה, כמובן נוזפים בה (בוורדה, לא בגננת ) שהמעשה לא ראוי בכלל, ונו-נו-נו,
ומיד מציעים לה את הנשכן.
והיא נ-ו-ש-כ-תתתתתתתתתתתתתתתתתתת אותו.

 

[שמעון963852741]

כשאתה שואל בפורום ציבורי כללי
אף אחד לא חייב לך דו''ח מה ההסמכה שלו!

את ההקבלה אתה עשית, ואת ההצהרה על ההסמכה אתה עשית.

 

[תילתן]

לא מבינה את הלחץ . ילדים בגיל הזה הגיוני מאד שהם נושכים , זה אופייני לגיל וממש לא קשור לוויסות חושי. זה יעבור עם הגיל בלי לחץ...

באמת??
ואם הילד שלך יחזור כל יום נשוך מהגן תקבלי את התרוץ הזה?
וחבל שאתה לא נבין את המשמעות של ילד שנושך במקביל את עצמו

 

[אמא לשלוש]

באמת??
ואם הילד שלך יחזור כל יום נשוך מהגן תקבלי את התרוץ הזה?
וחבל שאתה לא נבין את המשמעות של ילד שנושך במקביל את עצמו

הילדים שלי חזרו נשוכים מהגן
ב''ה לא נצפו טראומות . בכללי אני לא בשיטה של לחנך בהיסטריה , הכל טוב .

 

[תשיעית]

כנראה שמוקד העניין הוא אם הילד אכן נושך בעקביות גם את עצמו.
זה מה שעשוי אולי להצביע על בעיה חושית או אחרת.
מה שאין כן ילד שנושך רק אחרים, שלפעמים מתקשה להביע את עצמו, ולפעמים פשוט צריך קצת חינוך (כמו שציינו כאן אחרים על פלפל שחור או הכאה).
זה מה שהילד שלי היה צריך. נבהלו כאן מהאיום של ללכת למלונה, אבל מהיכרותי את הילד ידעתי שאין לו בעיה של ויסות חושי, אלא מידת מה של הנאה להציק לאחרים.
בקיצור, "חנוך לנער לנער פי דרכו"...

 

[מירי עוס]

הרבה מאוד מאמרים נכתבו על התופעה כבר רבות בשנים.
ישנו גיל שזו תופעה נורמטיבית לגיל, אך כזו שמצריכה תיווך והסבר לפעוט כדי לנתבו למקום אחר.
לאחר שהסברים והתייחסות תואמי גיל לא עזרו, הייתי פונה לבדוק הלאה.
מצרפת פה מאמר שהעתקתי מטיפולנט. לא קראתי לעומק, רק רפרפתי. לשם הקרדיט, כותבת המאמר היא אביה עוזני.
סליחה מראש על האריכות, ועל כך שלא מופיע כקובץ מצורף. יש לי בעיה זמנית עם וורד במחשב..


נשיכות הן חלק מתופעה נרחבת יותר של תוקפנות בגיל הפעוט. אנו עדים למגוון של תופעות תוקפניות כמו צביטות, משיכות חזקות בשיער, דחיפות, בעיטות ונשיכות בגיל שנה וחצי עד גיל שלוש. גם תופעות שאינן מופנות כלפי האחר, אלא כלפי העצמי כמו השלכת הגוף לקרקע ודפיקת הראש ברצפה, הן תופעות תוקפניות. שתי תופעות מדאיגות את ההורים במיוחד: נשיכות ודפיקת ראש בקיר. הטחת הראש בקיר מתקשרת אצלנו עם התנהגות רגשית או נפשית לא בריאה ולנשיכות יש "עדויות" בולטות. בגילאים אלה מתרחשים אירועים תוקפניים קצרים שאנחנו אפילו לא מודעים להם כי אין להם תוצאות שנראות לעין, אולם כאשר מתרחשת נשיכה, גם אם הייתה אירוע תוקפני קצר ביותר, עקבותיה נשארות זמן רב דיו כדי שנבחין בכך. גם הילד הננשך, עֵד לחבלה שנעשתה בגופו, זמן רב לאחר שהכאב או הבהלה פגו. אנשי חינוך מודאגים פחות מהורים לגבי תופעת הנשיכות מכיוון שהם עדים לטווח התופעות התוקפניות שקיים בגיל הזה, וגם משום שהם רואים כיצד התופעה מדלגת בין ילדים רבים בתוך אותה קבוצת הגיל, באה וחולפת. תופעת התוקפנות בגילאים אלה נדונה בספרות המקצועית בהרחבה. אבקש לציין רק שתי סיבות מרכזיות לצורך הדיון שלנו בתופעת הנשיכות:
תהליכי אינדיבידואציה ונפרדות: אחד מן התהליכים ההתפתחותיים המדהימים שקורים בגיל הזה הוא שילדים מתחילים להגדיר את היותם אינדיבידואלים לקראת גיל שנתיים. כאשר אנחנו שומעים את הילד שלנו אומר "אני", או "שלי" אנחנו עדים להתלכדות של גרעיני העצמי לכלל מהות אנושית שיכולה להבדיל את עצמה כישות נפרדת מן האחרים. תהליך זה מתחיל מהיום שאנחנו נולדים ומתעצב דרך תהליכים בלתי מילוליים, פיסיים ותחושתיים עד לנקודה שבה כל הקווים מתלכדים לכדי מקום אחד, פנימי, שניתן לכנות אותו בשם. בזמן שמתחולל תהליך עצום זה, הפעוט זקוק לחזק את האחיזה בתחושה הזאת, על מנת לשמר את המקום. באירוע שבו נוצר מצב דיסהרמוני ביני ובין האחר, כאשר אחר משמעותי אינו מסכים עם התנהגותנו ומשקף לנו תחושה של חוסר שביעות רצון, אנו חשים ומרגישים נבדלים ממנו. ככל שהילדים גוררים תגובות יותר קיצוניות מן הסביבה, כך נוצרות אצלם תחושות חזקות יותר של נבדלות וכך הם מחזקים את תחושת הייחודיות שלהם כישות נפרדת. התוקפנות על שלל היבטיה, מחזקת אפוא את תחושת הנבדלות של הילד משום שהיא גוררת מן הסביבה תגובות מגנות וכועסות ברורות מאוד.
התפתחות ה"רצון הילדי": סיבה נוספת מרכזית לעלייה בתוקפנות בגיל זה ולהופעת תופעת המרד של הילדות המוקדמת, היא הופעתו של הרצון הילדי. ככל שהילד קונה לעצמו יכולות פיסיות ורגשיות על סביבתו, הוא תופס את עצמו כבעל כוח ליצור שינוי בתוך העולם שבו הוא חי. מתוך כך, נולד הרצון המונחה על ידי מטרה, שאותה הילד מנסה להשיג. בין הסיבות שהנשיכה נדמית כאטרקטיבית בעיני ילדים רבים, היא העובדה שהיא משאירה סימן. אנחנו מראים לפעוט את תוצאות נשיכתו וחושבים שהוא מתרשם. ואכן, הוא מתרשם, אבל לא מעוצמת הפגיעה באחר, אלא בעיקר מעוצמת כוחו ומהעדות הברורה שנותרת אחרי שהוא הפעיל כוח. עבורו, זהו סוג של השארת חותם אישי ייחודי שלו. מכיוון שהאמפתיה כלפי האחר היא עדיין בחיתוליה ומכיוון שלא קיים שיפוט מוסרי ואפילו שיתוף הפעולה של יחסי גומלין רק מתחיל להירכש, אין שום נורמה נרכשת המשמשת בגיל זה כגבול התנהגותי או כמה שאנחנו מכנים כ"קו אדום" פנימי. בנוסף בתהליך צמיחתם של הפעוטות מתרבות המשימות הנדרשות מצד החברה. הם נדרשים לשבת בכסא, לא לזרוק חפצים, להקשיב לסיפור, להסתדר עם סדר יום, לאכול בכפית ועוד. כל משימה כזו מאתגרת אך גם מתסכלת כאשר היא אינה מושגת בקלות. בנוסף, הורים רבים מחליטים שזה הזמן לגמול את הילד מן הבקבוק, המוצץ או החיתול, כך שגם מה שהיה שייך לילדים ועזר להם להתנחם ולהתגבר על תקופות מאתגרות, לא נמצא זמין עבורם. כאשר הרצון אינו יכול להתממש (דבר המתרחש בתדירות גבוהה), והדרישות מתרבות נוצר מצב של תסכול, המוביל לכעס, למרד ולתוקפנות.
שני תהליכים אלה הם תהליכים הכרחיים לצמיחה האישית שלנו וללמידה. ללא התגבשות של "העצמי" והתחלת ההיפרדות, לא נוכל לפתח אישיות בוגרת עצמאית. ללא התנסות בחוויות מתסכלות, לא נוכל להפיק תהליכי למידה, להכיר את הגבולות שבהם הרצונות שלנו יכולים להתממש ולהציב מטרות שניתנות להגשמה. בכל פעולה שננקוט על מנת להפחית, למתן או לעדן תוקפנויות בגיל זה, עלינו לזכור "לא לשפוך את התינוק עם המים", כלומר, לאפשר לילד לחוות תסכול, קונפליקטים והתנגדויות, ברמה שתזמן המשך למידה והתפתחות. עליה ברמות הכעס, הבכי והתוקפנות מסמנות לנו כי זהו התהליך המתרחש.
לנשוך ולהינשך - מבט קרוב בתופעות הנשיכות אצל ילדים
ילדים רבים כאמור נושכים בתקופה זו, כחלק מן הרפרטואר התוקפני. מעטים מביניהם לא ינסו לנשוך אפילו פעם אחת, לעומת כאלה שמרבים לנשוך בעוצמה ובתדירות גבוהה. ההתמדה של הילד בבחירה לנשוך תלויה בגורמים אישיותיים רבים, הכוללים גם גורמים מאפיינים פיסיים, תחושתיים, רגשיים וקוגניטיביים. נעמוד על כמה מהם:
* ילדים שהמרחב האישי שלהם שונה או עדיין לא בשל, נוטים להתקרב מאוד לאחרים. לכן, הם ננשכים לעיתים קרובות, אבל הם גם עשויים להיות נושכים יעילים למדי, משום שתחושת המרחב האישי שלהם אינה מאותתת להם לעצור.
* ילדים שהמרכז התחושתי שלהם עדיין נמצא באזור הפה, נוטים כמו פעוטות צעירים להכניס הכל לפה ולטעום את העולם דרכו. ילדים אלה יחפשו "לחקור" גם את חבריהם דרך הפה.
* ילדים שהשליטה בויסות התחושתי אינה בשלה או מהווה מוקד קושי, מתקשים לווסת את עוצמת המגע שלהם באחר. לעיתים קרובות, הם יתקרבו בכדי לנשק או ללטף ילד אחר, ותוך כדי עוצמת המגע משתנה והופכת להיות חזקה מדי.
* ילדים שיש להם קושי ברגישות החושית זקוקים להרגיש ולחוש "חזק" את העולם,והנשיכה הינה פעולה שעונה בדיוק על צורך זה. ילדים אלה נהנים ממגע חזק ולוחץ יותר - הם לועסים את פטמות הבקבוקים והמוצצים, ונרגעים רק אם ממש לופתים אותם במגע חזק ולעיתים קרובות. אמהותיהן של ילדים אלה אף מדווחות על נשיכת השד עוד בזמן ההנקה.
* ילדים בעלי טמפרמנט רגיש במיוחד נוטים לעיתים קרובות לבכי ולכעס בלתי מוסברים, וכחלק מהתסכול הרב שחשים, פונים רבים מהם לנשיכה של האחר.
* ילדים בעלי חסך רגשי-משפחתי, שאינם זוכים לתשומת לב חיובית בבית, עשויים לגלות בדרך אגב שנשיכה מושכת תשומת לב רבה של המבוגר. לכן, הם ימשיכו לפתח התנהגות זו כדפוס קבוע, על מנת להשיג תשומת לב מהדמויות המטפלות.
* ילדים בעלי טמפרמנט ער מאוד או תזזיתי, דורשים לא פעם הצבת גבולות נוקשים ביותר, על אף כי אלו עשויים להיות בלתי מתאימים לצרכים האישיים שלהם. לכן, ילדים אלה עשויים להסלים את התנהגותם ולהתחיל לנשוך.
* עבור ילדים שחוו טראומה, הנשיכה עשויה להוות תגובה פוסט-טראומטית או קריאה לעזרה.
* לקראת גיל שלוש, עולה האפשרות שילדים שלא רכשו שפה באופן מספק יתקשו להביע את עצמם, הן באופן מילולי והן באמצעים בלתי-מילוליים. ילדים אלה ייטו לנשיכות כחלק מהתסכול שיוצר חוסר היכולת לתקשר באופן יעיל, ההולם את הקצב של תהליכי החשיבה שלהם.
תהליך התפתחותי נורמטיבי או הפרעת התנהגות?
אציע כעת שלושה מאפיינים אשר יכולים לסייע לנו לאבחן האם הופעת נשיכות אצל הפעוט הינה חלק מתהליך התפתחותי בריא ואוניברסלי, או שמא הוא מציג מאפיינים המעידים כבר על קשיי התנהגות משמעותיים.
א. פעוטות עם קשיים התנהגותיים (זמניים או קבועים), יציגו קשיים על פני מגוון רחב של התנהגויות ובשטחי חיים נוספים. הם יציגו דפוסי התנהגות בעייתית ביחס לאוכל, שינה, השמעות להוראות המבוגר וכן קשיים בהסתגלות. במצבים של לחץ ומצוקה, הם עלולים להראות סימנים של תוקפנות אשר יתבטאו גם בנשיכות, אולם המצוקה תבוא לידי ביטוי בשטחי חיים נוספים. כך למשל, הם עשויים להציג בררנות באכילה, הפרעות שינה, ירבו בבכי ובחוסר יציבות רגשית, וכן לא יגלו עניין ממוקד במה שקורה בסביבתם.
ב. ילדים עם קשיים משמעותיים יציגו פרופיל התנהגותי בעייתי לטווח זמן ממושך מאוד, שאינו מראה מגמת שיפור, אלא לאחר התערבות מיוחדת.
ג. ילדים עם קשיים התנהגותיים לא יגיבו להתערבות חינוכית שגרתית הידועה כמסייעת. רק כאשר ההתערבות תתאים במדויק למענה לו הם זקוקים, הסביבה תחווה שיפור והילד יחווה שינוי.

אז איך מתמודדים? המלצות קונקרטיות לעבודה מול הילד​

תהליך מניעה כללי יכלול התייחסות מחזקת וחיובית לעצמאותו של הילד, להיותו יחיד ומיוחד, לכישוריו ולקסמו האישי. על הגננת, אנשי הצוות וההורים למצוא את הזמן והמקום לחזק התנהגויות של הילד המצביעות על היותו ישות ייחודית. תהליך זה מתרחש בעיקר באמצעות תיווך שפתי, למשל: "אני רואה שחשוב לך לשחק עכשיו ולהחליט בעצמך מתי תלך לישון", או "נפרדת בקלות מאימא והלכת לשולחן הציור כי את מאוד אוהבת לצייר", וכן "אתה כועס עכשיו כי אתה רוצה את הממתק וחושב שאתה יכול לקחת אותו ללא רשות". מטרת האמירות הללו היא להכיר בנפרדותו של הילד והיותו אדם בעל רצונות משלו. תהליך זה יכול להתרחש גם בקבוצה קטנה של ילדים שעובדת או משחקת באותה הסביבה. למשל: "תראו, יובל מציירת את הציור שלה עם צבע כחול ועידן בחר לציור שלו צבע אדום. כל אחד אוהב צבע אחר ויכול לבחור מה שהוא רוצה."​

תהליכי המניעה חייבים לכלול התייחסות לרגשות. הילד חייב להבין את הקשר בין הרגש לפעולה שלו, ובין הפעולה לתגובה לה הוא זוכה. זהו תהליך ארוך ועדין, אך הכרחי להתחיל בו כבר בגילאים הצעירים. כאשר הבנה זו תתבסס בילד, אפשר יהיה ללמדו כיצד לשקול פעולות אלטרנטיביות למצבים של כעס ותסכול, על מנת לרסן התנהגויות תוקפניות. כדאי לשוחח על כך מבלי להתייחס לאירועי נשיכה או תוקפנות באופן ישיר, אלא להתמקד בהעלאה למודעות של הילד בדבר העובדה שיש דברים שמכעיסים, משמחים ומעציבים אותו, ולהסביר לו שכאשר הוא כועס, הגוף שלו רוצה לעשות משהו כדי להפסיק לכעוס. כמו כן, חשוב תמיד להציג אלטרנטיבות שונות להתנהגות התוקפנית, למשל, לרוץ בחדר מסביב, לאגרף את הידיים, לחבק חזק את הגננת, לבקש מוצץ, לרקוע ברגליים ועוד. סוג האלטרנטיבות יקבע כמובן לפי גיל הילד. כך למשל, לפעוטות קטנים כדאי להציג אפשרות אחת בלבד ולתרגל אותה יחד איתם. ילדים גדולים יותר ייהנו ממתן בחירה, וואף יכולים להעלות רעיונות משל עצמם.
תהליך מניעה כללי נוסף, הוא לבנות סביבה מתאימה לצרכים של הילד מבחינת מקום וזמן. עלינו לדאוג שהילדים לא יהיו עייפים מדי, רעבים או חסרי שקט. אלה מצבים שמיד גוררים תסכול, בעקבותיו עלולות להופיע נשיכות. בגן, סדר יום קבוע מבטיח, בדרך כלל, שתסכולים כאלה יהיו מועטים יותר. אולם, כדי שייווצר תסכול - מספיק יום אחד של חורף שבו הילדים לא יכולים להיאחז בשגרה (למשל, לא יורשו לצאת החוצה ולפרוק דרך התנועה הצטברויות של רגשות). פעמים רבות, ילדים מגיעים לגן כשהם עייפים משום שלא ישנו טוב בלילה, או שהם בתחילת מחלה שיוצרת אי נוחות גופנית, או שחוו תסכול גדול בבוקר מול המשימות השגרתיות בבית. המתח הגופני או הרגשי שמצטבר מתפרק בגן, ועשוי גם הוא להוביל לנשיכות. לעולם לא נוכל להיענות לכל הצרכים של כל הילדים, ועלינו לזכור שתסכו, במידה הנכונה, מוביל גם ללמידה ולהתפתחות המסוגלות לשאת תסכול. עם זאת, מועיל ביותר כאשר הורים משתפים את אנשי הצוות בבקרים "לא פשוטים", כגון לאחר לילה בו הילד לא ישן או בעת שינוי של הרגלי האכילה שלו. כאשר יש בידינו מידע ברור על מה שעבר על הילד, קל לנו יותר לבנות עבורו סביבה המותאמת לצרכיו.
תהליכי גמילה ושינוי עשויים גם הם לעורר תוקפנות המתבטאת בנשיכות, כגון העברה למיטה אחרת, שינוי חדר, החלפת הבייביסיטר, ועוד. כולם כמובן ניתנים ונכונים לביצוע, אך בתנאי שהם נעשים בהדרגה. למשל, לא נעלים את מיטת התינוק של הילד מחדרו בן רגע, אלא עד שנהיה בטוחים שהוא מרגיש בנוח במיטתו החדשה. כאשר אנחנו מובילים את המשימות הנדרשות מהילד באופן מתוכנן ומודרג, אנחנו מונעים מצבים של אי שקט ותסכול, ולכן מנמיכים את הצורך שלו לגייס תוקפנות בכדי להתמודד עם שינויים במציאות.
. תהליכי מניעה פרטניים: יש ילדים הזקוקים להתערבות ייחודית התפורה להם כתהליך מניעתי, המלווה באנשי מקצוע. בניהם, ילדים עם קשיים בויסות החושי או ברגשיות החושית, זקוקים בדרך כלל לחוות בעוצמה ובתדירות שונה את הגירויים בעולם. גם ילדים עם מזג רגיש במיוחד יהיו זקוקים לתיווך מניעתי ייחודי על מנת למתן התפרצויות תוקפניות.
סיכום
בעבודה מניעתית נכונה נוכל למתן באופן משמעותי ביותר את גילויי התוקפנות של פעוטות וילדים צעירים. לכן, מחנכים והורים אינם צריכים להרים ידיים, או למהר לומר כי זהו שלב התפתחותי אשר יחלוף מעצמו. אמנם, אכן מדובר בביטוי התפתחותי מוכר ונורמטיבי אצל ילדים, אולם בידינו המבוגרים הכוח לנווט את הילד בתקופה זו, על מנת להוציא אותו מחוזק, ללא רגשות אשמה וכעס וללא ביסוס דפוסים של התנהגות תוקפנית.

מה כן?

א. אפשרו היכן שניתן התנהגות המעידה על רצון אישי ועצמאות.

ב. חזקו ושבחו התנהגות שמעידה על רצון אישי גם אם היא לא ניתנת למימוש.

ג. בנו סביבה מתאימה לילד שעונה על צרכיו ומפחיתה תסכולים רבים מדי.

ד. למדו את הילד לקשר בין רגשות, פעולות ותגובות.

ה. היעזרו באיש מקצוע במקרה ולפעוט קשיים ייחודיים.

מה לא?

א. אל תטיפו מוסר. ההתפתחות המוסרית של ילדים לא מתחילה בגילאים אלה.

ב. אל תסבירו הסברים ארוכים. הילד לא יכול להבינם אבל הוא מבין שהוא זוכה לתשומת לב.

ג. אל תענישו, למעט הרחקה טבעית לרגעים ספורים מן הילד הננשך.

ד. אל תנדו ילד מקהילת הילדים מתוך כוונה לשמור עליו שלא ינשך. הנזק הרגשי הכרוך בכך עולה על כל נשיכה וקשה ככל שתהיה.

 

[פודרה המלך]

מכות?
חזק?
על הפה?
חינוך?

חושך שבטו שונא בנו כן מותר להכות לפעמים את הילד כמובן לא מתוך כעס ועצבים ולא על כל דבר קטן ואני מאמין שבחזקה הכוונה יחסית .

 

[מגדת עתידות]

זה מאוד פשוט
צריך לשים גבולות בשביל שהילד ידע מה טוב ומה רע
הבעה שהרבה הורים נעצרים שם,
כי אם יש קושי פנימי(חושי... רגשי...) צריך לברר מהו ולפתור אותו.
אבל זה קצת גולש...
בהצלחה!
(וגם לי זה נראה חושי, אבל אם הוא לא נושך חפצים זה תמוה)

 

[9153]

הילד שלי גם נשך רציני
והתברר ע"י בדיקה כי שילשל הרבה
שהיה לו טפילים במעיים וזה גרם לו להיות עצבני
הוא טופל תרופתית
וזה ב"ה הסתדר כמעט לגמרי- הוא כבר כמעט ולא נושך
חסד ה'