עזרה ילד בן 3 מפתח כפיתיות?

  • הוסף לסימניות
  • #1
יש לי ילד מתוק מדבש בן שלוש. איסטניסט ברמות... והוא על כל לכלוך רץ לשתוף ידיים עם סבון. אחרי כל ופלה או עוגה ויש מאכלים שהוא בכלל לא אוכל "כי הם ילכלכו לי את הידיים"- זה מדאיג?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
קושי בוויסות חושי.
תבקשי מהרופא ילדים הפניה לאבחון
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אין כפייתיות בגיל כזה! ! ! !
את יכולה להרגיל אותו לאט לאט להשאר עם לכלוך קל על הידיים. אפשר להיעזר במרפאה בעיסוק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
היום הכול שמות וכינויים מהמדריך לפסיכולוג המתחיל.
רגיש - זה נחיתי.
טמפרמנטי - קש"ר
שקט - חסר בהבעה.
מאד בחברה - מגלומני.
בואו ננסה לצאת רגע מהבועה בה הלבשנו את עצמנו.
סיכוי רחוק מאד שהילד כפייתי, או כל מיני הגדרות מסוג זה.
פשוט - לא נעים לו, לא נחמדה לו תחושה של מרקמים.
וככל שתרגילי אותו - גם אם לא יאהב - לא ישנא!
בהצלחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
איך אפשר להרגיל אותו ולגרום לו להיות פחות רגיש, הרי אין טיפולים רגשיים לכזה גיל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מוכר לגמרי
צודקות אלו שהציעו לתת להתרגל לאט לתחושה
ויותר מזה תנסי להתעלם, לא לראות
אולי זו תגובה ללחץ ומעקב שלך אחרי השטיפות, פעמים רבות לאחר תקופה זה עובר
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
שכחתי להוסיף שהוא גם כוסס ציפורניים תקופה ארוכה, למרות שעל פניו אין שום סיבה הוא (היה)הכי קטן, (עד לפני שבועיים)מקבל "טונות" של צומי ופינוקים אולי זה קשור גם לבעית תחושה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מי שאומר שאין כפייתיות בגיל הזה כנראה לא נתקל אף פעם בתופעה הזאת, נדיר שזה קורה לפני גיל 7, אבל יש ילדים עם נטיה לכפייתיות!
אסור לזלזל, אפשר עם טיפול (רגשי) אחד או שניים לפתור את זה, מנסיון עם ילד בגיל 3.5 אותו בעיה
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
איך אפשר להרגיל אותו ולגרום לו להיות פחות רגיש, הרי אין טיפולים רגשיים לכזה גיל?
טיפול ברגישות יתר חושית נעשה אצל מרפאה בעיסוק. זה לא טיפול רגשי.

יש גם טיפולים רגשיים בגילאים כאלו, אבל הרבה פעמים בגילאים צעירים הדגש הוא יותר על הדרכת ההורים.

הכי פשוט זה לפנות לרופא הילדים / התפתחות הילד בקופה, לתאר את הקושי, והם יפנו אותך הלאה לגורמים המתאימים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מי שאומר שאין כפייתיות בגיל הזה כנראה לא נתקל אף פעם בתופעה הזאת, נדיר שזה קורה לפני גיל 7, אבל יש ילדים עם נטיה לכפייתיות!
אסור לזלזל, אפשר עם טיפול (רגשי) אחד או שניים לפתור את זה, מנסיון עם ילד בגיל 3.5 אותו בעיה
ואתם עושים עם זה משהו?ראיתם תוצאות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
מי שאומר שאין כפייתיות בגיל הזה כנראה לא נתקל אף פעם בתופעה הזאת, נדיר שזה קורה לפני גיל 7, אבל יש ילדים עם נטיה לכפייתיות!
אסור לזלזל, אפשר עם טיפול (רגשי) אחד או שניים לפתור את זה, מנסיון עם ילד בגיל 3.5 אותו בעיה
ואתם עושים עם זה משהו?ראיתם תוצאות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
שכחתי להוסיף שהוא גם כוסס ציפורניים תקופה ארוכה, למרות שעל פניו אין שום סיבה הוא (היה)הכי קטן, (עד לפני שבועיים)מקבל "טונות" של צומי ופינוקים אולי זה קשור גם לבעית תחושה?
זה לא התחיל מאז?!
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
ואתם עושים עם זה משהו?ראיתם תוצאות?
הילד קיבל טיפול במוח אחד, ומיד זה נפסק!
אחרי שנה זה חזר, אז המטפלת אמרה שצריך לבוא לביקורת אחרי 3 חודשים, אבל זה לא צריך לחזור (אבל חשוב לשים לב שלא מתפתח כפייתיות בנושא אחר)
בגדול נשמנו לרווחה, כי בעצם ההורים גם סובלים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
שכחתי להוסיף שהוא גם כוסס ציפורניים תקופה ארוכה, למרות שעל פניו אין שום סיבה הוא (היה)הכי קטן, (עד לפני שבועיים)מקבל "טונות" של צומי ופינוקים אולי זה קשור גם לבעית תחושה?
הרבה מזל טוב!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
איך אפשר להרגיל אותו ולגרום לו להיות פחות רגיש, הרי אין טיפולים רגשיים לכזה גיל?
ללכת איתו לחוף הים... גם ההליכה בחולות, וגם ההתעסקות בחול יכולים לסייע לו, כמובן בהדרגה..
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
היתה לי בת שגם הראתה סימנים כנ"ל התעלמנו (עקבנו מאד אבל לא אמרנו לה מילה שזה לא יהיה ענין) וזה מאד ירד, נשאר לה מעט היא מתקלחת רק עם קרוקסים ומנגבת בשרותים רק עם מגבונים.
אני נרגעתי שראיתי שאין לה את מה שהיא רוצה אורחים וכו' היא מצליחה לוותר ולהסתדר.
בהצלחה!
ולדעתי אין מה לדאוג...
תני לו צבעי ידים,
קצף גילוח.
אמבטיה קצף.
וכו'....
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אצלי בגן היתה ילדה בשנה שעברה שנגעלה לגעת בדבק... ממש נרתעה!!
ולא היתה עושה עבודות עם שאר ילדות הגן...

עכבנו בגן וראינו שכל מיני מרקמים רטובים הגעילו אותה. המלצנו לאמא לבדוק מול הקופ"ח
ושלחו אותם לטיפול בתחושה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
סליחה שאני אומרת, אבל התגובות של הורים להתנהגויות של ילדים איבדו כל פרופורציה. טוב שהילדים לא יכולים לפתוח כאן אשכולות על ההורים...

יש ילדים שיותר רגישים תחושתית ולפעמים הם יעדיפו להימנע ממשחק/מאכל/פעילות כדי לחסוך לעצמם את התחושה הלא נעימה.
טיפול רגשי? למה הוא כוסס ציפורניים אם הוא מקבל צומי? מח אחד? --- השתגענו?!

אפשר לפנות לרופא ולשאול לדעתו האם יש צורך לפנות לריפוי בעיסוק, אבל בגדול- ההורים צריכים לפתח יכולת נשימה עמוקה ולהמתין לשינויים והתפתחויות ולא לרוץ לחפש לכל דבר סיבות ופתרונות בהיסטריה.

דבריי מכוונים באופן כללי להיסטריה השוררת בפורום ולתגובות הקיצוניות והלא מקצועיות.
לפעמים אני חושבת שבכל מידע מקצועי מתחום הנפש שמגיע לציבור הרחב, יש כמה אחוזי תועלת, וכל השאר- רק בלבול ונזק.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!​
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו
היכנסו בקישור הבא ותצילו את המשפחה​

להלן הסיפור המלא

האברך הצעיר
הרה"ח ר' אברהם מאיר ליכטנשטיין ז"ל
שנפטר בניכר לאחר מחלה קצרה
והוא בן 47 בלבד והותיר
3 יתומים קטנטנים
הזועקים "על מי נטשתנו"!

"אי אפשר לנתח." אומר הרופא הבכיר באנגלית מתגלגלת.
אמא פוערת עיניים. מה פירוש אי אפשר? שנה שלמה הם מחכים להשתלת כבד! שנה שלמה הם מצטופפים בבית חמותה האלמנה המבוגרת, הילדים עברו בית ספר וישיבה, בעלה צמוד לפלאפון- גם בשבת! כי אולי יקראו לו מהר-מהר דחוף להשתלה מצילת חיים.
ועכשיו, כשסוף סוף הוא על שולחן הניתוחים וכבר התחילו הכנות להרדמה – אי אפשר לנתח?
"אין התאמה מושלמת בין הכבד לדם של בעלך." אומר המנתח. "אני מצטער. זה סיכון גדול מידי."
הם יוצאים מבית החולים מנופצים. חוזרים לילדים שכל כך חיכו לשמוע בשורות טובות, לסבתא שהאירוח המתמשך הזה לא קל עבורה בכלל. איך יספרו להם? איך יגידו שלא, בסוף לא עשו השתלה, וצריך להמשיך לחכות בפחד מוות שיגיע כבד מתאים?
המתנה
הם חיכו המון בחיים.
אחת עשרה שנים היה הבית שקט. בכיור המצוחצח שכנו 2 מזלגות ו2 צלחות ולפעמים גם מחבת וסיר קטן. סלסלת כביסה נמוכה הספיקה לבגדים המועטים, והריק הטריף את הנשמה.
רבי אברהם מאיר השקיט את הכאב הכוסס בדפי הגמרא. הוא למד בכולל שעות על גבי שעות, ובין לבין השקיע את כישרונותיו הברוכים בהקמת בית המדרש המפואר של ויז'ניץ בירושלים. היו לו ידי זהב ולב רחב, והוא טרח בגופו ממש לפאר ולרומם את בית השם.
אבל רק אחרי אחת עשרה שנה של טלטלות ורופאים שהותירו חובות עתק – זכו רבי אברהם מאיר ורעייתו לחבוק בן.
ילד משלהם! תינוק שבוכה ומעיר אותם בלילות, וממלא את החדר בבלגן מתוק של בגדים זעירים מוצצים וטיטולים.
הוא בעצמו התייתם מאביו בגיל 18, עלה ללמוד בארץ והקים כאן את ביתו כשכ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א מלווה אותו אישית. עכשיו הוא מאושר לקרוא לבנו על שם אביו ז"ל.
אחרי שלוש שנים נולד בן נוסף, ושש שנים אחר כך, נולדה הבת. הם חשו עשירי תבל. שלושה ילדים! שלושה אוצרות מדהימים מהקדוש ברוך הוא!
"מאמי," אבא מתקשר לאמו האלמנה בארה"ב. "מגיע לנו מזל טוב! הודו להשם!"
והיא לא חולמת שמהר מאד הם יגיעו אליה בעצמם, כל המשפחה, וזה לא יהיה שמח בכלל.
אסון כבד
אבא יושב בראש השולחן. הגביע המצוחצח לפניו, ופתאום ראשו נשמט על מגש החלות.
הגדול ניגש, מתקרב לאבא ומתחיל לצרוח. "אבא התעלף!" הוא צועק. "אמ - - - אאא!!!!"
מאותה שבת שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. אבא פונה באמבולנס, הילדים נשארו לבד במתח עד מוצאי שבת.
אבא הוכנס לבדיקות בהולות בהן מצאו שהכבד שלו הרוס לגמרי. גמור.
"אתה חייב השתלת כבד, ובדחיפות." אמרו הרופאים. "טוסו לארצות הברית, שם יש סיכוי שתוך חודש-חודשיים ימצא עבורך כבד."
תוך שבוע קיפלו חיים שלמים, עלו על מטוס והגיעו להתארח אצל סבתא שמתגוררת מספיק קרוב למרכז הרפואי.
הם מחכים שיקראו להם. דרוכים 24 שעות ביממה. נו, מתי ימצאו כבד? זה עניין של סכנת חיים! כל רגע עלול חס ושלום לקרות משהו!
עוד חודש עובר, עוד חודש, עוד חצי שנה... עורו של אבא קיבל גוון צהוב ומדדי הצהבת נסקו פחד, ועדיין לא נמצא הכבד המתאים.
אחרי שנה הזעיקו את אבא. בוא, יש כבד!
הילדים רקדו מאושר. אמא התקשרה לבכור שבישיבה: "מכניסים את אבא להשתלה! תתפלל ותבקש מהחברים שיתפללו גם."
הם כל כך קיוו! כל כך רצו את אבא!
אבל רגע לפני הניתוח הודיע המנתח על ביטול. אין מספיק התאמה. תחזור הביתה, לחיות בפחד - - -
הפעם השנייה שהעלו אותו על שולחן הניתוחים גם לא היתה מרנינה במיוחד. המצב הידרדר כל כך שבלית ברירה הוחלט להתפשר ולהשתיל גם בלי התאמה מקסימלית... זה כמעט נגמר באסון.
הגוף דחה את ההשתלה, ובעקבותיה ניזוקו גם שתי הכליות. חודש וחצי רבי אברהם מאיר לא הצליח לקום מהמיטה מרוב חולשה. הצהבת הגיעה לסכנת חיים מיידית.
כותבים את זה ככה, מהר. מתמצתים כמעט שנתיים אימה בכמה שורות. הילדים חוו את חיו בחרדה תמידית. ילדה בת חמש יושבת בגן ובראש שלה הבכי המפוחד של אמא. ילדים בני אחת עשרה וארבע עשרה שמיטלטלים בין ייאוש לתקווה גדולה, ושוב מתנפצים, ושוב.
עוברת עוד שבת ועוד שבת, סוכות וחנוכה, פורים ופסח ושבועות ובין הזמנים ושוב ימי הרחמים וסוכות וחנוכה... חגים עצובים, רחוק מהבית, מלאי פחד ודמעות...
אפילו בבית החולים נבהלו מהקטסטרופה בגופו של אבא. הצוות הפך את העולם והצליח להשיג כבד מתאים במצב מצוין, ואבא הוכנס להשתלה בפעם השלישית!
והפעם הזו הצליחה מעל למשוער! אבא התאושש והתחזק במהירות מפתיעה. כבר היה לו כח לקום, ללכת, לדבר...
בפסח אפשרו לו לצאת לחגוג את ליל הסדר עם הילדים. הם צהלו לקראתו. אבא! אבא חזר!!!
"ברוך השם אני מרגיש יותר טוב." אמר אבא לעסקן מסור שליווה אותו מהארץ. "בעזרת השם נשמע בקרוב בשורות טובות!"
הוא כבר שוחרר מבית החולים והתחיל לחזור לעצמו. ללימוד התורה שכה אהב, לשעות של טיפוח ופטפוט עם ילדיו המתוקים...
ופתאום, ביום שישי, כשהילדים בבית – רבי אברהם מאיר התלונן שהוא לא נושם.
עד שהגיע האמבולנס הוא דיבר דיבורים אחרים לגמרי.
"עכשיו כבר לא כואב לי כלום" אומר רבי אברהם מאיר לרעייתו.
אנשי ההצלה קלטו מיד מה קורה. הם ביקשו שהילדים יכנסו לחדר והתחילו בהחייאה. עוד מכת חשמל, עוד אחת. למעלה משעה ניסו להפעים את הלב, וכשחזר מעט הדופק העלו אותו לאלונקה והמשיכו לנסות. שוב ושוב, שוב ושוב.
איך אפשר שדווקא אחרי ההשתלה המוצלחת אבא ילך ככה?
זה היה נורא. נורא. הילדים נשארו בבית, ואמא לבד בבית חולים אמריקאי עם אבא זכרונו לברכה. השבת מתקרבת, היא לא יודעת אם עליה להדליק נרות או לא...
המחשבות משוטטות, אחת עשרה שנים התחננו להוסיף נר להדלקת הנרות, אכן התקבלו התפילות, ושלושה נרות הצטרפו לזוג הפמוטים הראשון. אבל אף אחד לא סיפר לה שתישאר לגדל אותם לבד...
מה אנחנו מבינים בחשבונות שמים? הלב נקרע כשרואים את הילדים הללו ליד הקבר של אבא. הגדול רק בן חמש עשרה! ילדים שהיה להם אבא שעשה הכל בשבילם, שאהב אותם בכל נימי נפשו.
כבר הם היו בטוחים שהנה-הנה אבא מבריא לגמרי! הניתוח הצליח, הכל היה טוב!
ולפתע, ממקום בטוח ומוגן הם נופלים לשבעה במקום זר ובשפה זרה.
הראש מפוצץ מבכי. הלב מלא צער איום ונורא. ילד בן 15, ובן 12. ילדה בת 6! הם בוכים את נשמתם, והאלמנה בוכה איתם.
ואנחנו שומעים את הבכי הזה ---
נכון, אי אפשר להחזיר להם את אבא. אבל אפשר – וחייב! לדאוג שישתקמו וישובו לחיים נורמליים! אחרי שנתיים של גלות וטלטלות – הם צריכים שיקום עמוק ותמיכה כדי לקום, ואנחנו פה בשבילם!
צריכים אותנו! צריכים את הצדקה שלנו!
בצדקה שלנו נקים בסיס כלכלי לשנים הבאות, כדי להוריד מהאלמנה לפחות את העול הכלכלי. בכסף שלנו ישלמו חובות משנות הציפייה הארוכות, והילדים גם יוכלו לקבל טיפול רגשי אחרי הטראומות שעברו.
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה