התייעצות ילד בן 7 שהדמעות פורצות אצלו על כל דבר...

  • הוסף לסימניות
  • #1
חוסר שליטה על שק הדמעות...
מביך אותו בעצמו שלא שולט על הדמעות ליד החברים,
(אולי גם פגיע באופן מיוחד...)
יש מה לעשות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מחפש עצה להוריד דמעות:)
מכיר עצה לשליטה בדמעות, כאשר הם עולות פשוט להוציא אויר מהפה והכל נעצר.
לא יודע אם מתאים לילד בן 7
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
חוסר שליטה על שק הדמעות...
מביך אותו בעצמו שלא שולט על הדמעות ליד החברים,
(אולי גם פגיע באופן מיוחד...)
יש מה לעשות?

אם זו תופעה שצצה פתאום כדאי לבדוק ברזל בדם וB12.
חולשה גופנית גוררת בעקבותיה רגישות יתר ושלל גרורותיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הילדה שלנו גם לאחרונה התחילה בכל סיטואציה לבכות.זה גם מרגישות יתר.וגם שרוצה מאוד משהו ולא מוותרת.לפי דעתי צריך לחבק.ולהגיד שמאוד מבינים ואוהבים.זה קצת מרגיעה.אבל מצד שני הילדים בודקים אותנו כל הזמן.אם מחליטים על משהו שזה לא.אז לעמוד על זה.ולא לוותר.וגם שמעתי מאחד הרבנים להיות בדעה אחת מול הילד.גם האבא וגם האמא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לא מדובר על בכי שנובע מעקשנות,
אלא בכי של רגישות.
מכירה את התופעה גם אצל בת סמינר,
שלא מצליחה לשלוט בדמעות כשנכשלת במבחן או אפילו סתם, כשפונה למורה בטענה,
וזה מאד מפריע לה!
השאלה אם זה יושב על משהו רגשי או פיזיולוגי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
זה טבעי יותר אצל בנות-נשים דמעתן מצויה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לא מדובר על בכי שנובע מעקשנות,
אלא בכי של רגישות.
מכירה את התופעה גם אצל בת סמינר,
שלא מצליחה לשלוט בדמעות כשנכשלת במבחן או אפילו סתם, כשפונה למורה בטענה,
וזה מאד מפריע לה!
השאלה אם זה יושב על משהו רגשי או פיזיולוגי.
וואו.
כל עיצה שתביאו למקרה כזה, תעזור.
זה מביך, מרגיש טיפשי, דבילי, תינוקי....
אבל זה לא בשליטה!
הדמעות פשוט עולות מעצמן ונעמדות בקצה העיניים, ואת יודעת שברגע שתפתחי את הפה, הן תצאנה החוצה :(
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
להורים של ילד שבוכה על כל דבר יש מה להיזהר.
אם פעם יכולנו לומר זה ילד רגיש, היום יקטלגו את זה בסף תסכול נמוך שזה עלול להצביע על מאפיינים של בעיות קשב וריכוז.
יהיה מאוד קל למחנך לומר להורים לכו לטיפול, ההצעה שלי היא:
1. להיזהר מלתת לאנשי החינוך {המתפרנסים מחינוך.} שיקטלגו את הילד, ייתכן שמדובר בילד רגיש יותר וזה בסדר שהוא רגיש {יש לזה מעלות רבות}
2. לבדוק האם הילד לא מפונק קצת, {האם הוא בכור ? מעניין לדעת..} היה רגיל מינקות שהסבתא וכולם נענים מיד לכל דרישותיו...
3. לחנך להסביר ככל שניתן באופן שהילד מסוגל לקלוט, עם הרבה סבלנות והרבה המחשות להסביר לילד שעלינו ללמוד שלא כל דבר שרוצים מקבלים... ובגלל שאנו אוהבים אותו ורוצים שהוא יגדל חזק אנו לא יכולים להעניק לו הכל וכו'
4. הכי חשוב להיזהר מאוד מאוד לא לתקוף אותו על כך ולא להעביר לו מסרים שמשמעותן "אתה בוכה סתם " כי אז חלילה הוא יחסם רגישת ונפסיד אותו חס וחלילה.
5. להיפך, להזדהות איתו לשקף מולו את הכאב שלו ובעבודה מאומצת בוודאי נצליח לגדל אותו פרח ופרח רגיש ואיכותי.
אשמח לשמוע יותר פרטים
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
להורים של ילד שבוכה על כל דבר יש מה להיזהר.
אם פעם יכולנו לומר זה ילד רגיש, היום יקטלגו את זה בסף תסכול נמוך שזה עלול להצביע על מאפיינים של בעיות קשב וריכוז.
יהיה מאוד קל למחנך לומר להורים לכו לטיפול, ההצעה שלי היא:
1. להיזהר מלתת לאנשי החינוך {המתפרנסים מחינוך.} שיקטלגו את הילד, ייתכן שמדובר בילד רגיש יותר וזה בסדר שהוא רגיש {יש לזה מעלות רבות}
2. לבדוק האם הילד לא מפונק קצת, {האם הוא בכור ? מעניין לדעת..} היה רגיל מינקות שהסבתא וכולם נענים מיד לכל דרישותיו...
3. לחנך להסביר ככל שניתן באופן שהילד מסוגל לקלוט, עם הרבה סבלנות והרבה המחשות להסביר לילד שעלינו ללמוד שלא כל דבר שרוצים מקבלים... ובגלל שאנו אוהבים אותו ורוצים שהוא יגדל חזק אנו לא יכולים להעניק לו הכל וכו'
4. הכי חשוב להיזהר מאוד מאוד לא לתקוף אותו על כך ולא להעביר לו מסרים שמשמעותן "אתה בוכה סתם " כי אז חלילה הוא יחסם רגישת ונפסיד אותו חס וחלילה.
5. להיפך, להזדהות איתו לשקף מולו את הכאב שלו ובעבודה מאומצת בוודאי נצליח לגדל אותו פרח ופרח רגיש ואיכותי.
אשמח לשמוע יותר פרטים
שוב,
זה לא זה,
לא מדובר על ילד שבוכה כי מתעקש על שלו, מדובר על ילד מאד נח, וגמיש,
אני חושבת שהתאור של פררו רושה קולע לעניין הזה,
וזו חוויה קשה לילדים ובעיקר למתבגרים- שהחברים לועגים על הדמעות שהן פשוט יוצאות ללא שליטה!
(יתכן וקורה יותר אצל בנות, אבל פה מדובר דווקא על בן חמוד...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
שוב,
זה לא זה,
לא מדובר על ילד שבוכה כי מתעקש על שלו, מדובר על ילד מאד נח, וגמיש,
אני חושבת שהתאור של פררו רושה קולע לעניין הזה,
וזו חוויה קשה לילדים ובעיקר למתבגרים- שהחברים לועגים על הדמעות שהן פשוט יוצאות ללא שליטה!
(יתכן וקורה יותר אצל בנות, אבל פה מדובר דווקא על בן חמוד...)
תופעה ברוכה!!! שילד יודע לבכות , להביע רגשות בדרך מתוקנת ..{במקום לכעוס למשל}
אצטט את משפט הפתיחה של הרב לאו מכנס זעקת השבת :
"התאספנו כאן כדי לזעוק את זעקתה של שבת, כי אם כואב צועקים, ואם לא צועקים - משמע לא כואב.."


אנחנו כהורים גורמים לעיוות עולם הרגשות של הילד בכך שאיננו מאפשרים לו להביע אותן בחופשיות או חלילה בחינוך לקוי...
לדוגמא:
ילד קטן "חטף" מכה מהשולחן ובוכה, כדי להרגיעו אנו אומרים לו דדד לשולחן, נו נו נו שולחן ואפילו מכים את השולחן, הילד לומד שכאשר כואב תוקפים וכועסים.
במקום לומר לו, אויישששש צצצ' , כואב, לא נעים, וכו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מנסיון אצלי בכייה מדי מוגזמת באה אצלי עקב בעיות בתחושה שלאחר שטופלו הפסיקו הדמעות ההסבר הוא פשוט כי ברגע שהאדם לא מרגיש את עצמו כל כך הבכי גורם לו להרגיש את עצמו ולכן הוא בוכה בלי שום גבול.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
חוסר שליטה על שק הדמעות...
מביך אותו בעצמו שלא שולט על הדמעות ליד החברים,
(אולי גם פגיע באופן מיוחד...)
יש מה לעשות?
מנסיון אצלי בכייה מדי מוגזמת באה אצלי עקב בעיות בתחושה שלאחר שטופלו הפסיקו הדמעות ההסבר הוא פשוט כי ברגע שהאדם לא מרגיש את עצמו כל כך הבכי גורם לו להרגיש את עצמו ולכן הוא בוכה בלי שום גבול.
בתור אדם בוגר כיום אני מתחיל לחשוב שזה קשור אבל צריך לזה אבחנה יותר מוסמכת.
כי אני בתור ילד סבלתי מזה רבות
גם מתחושתיות יתר (תוויות, תספורות, וכדו')
וגם מדמעות שמגיעות מתי שמאוד לא רוצים וצריכים + תחושת מחנק בלוע.

אני אסביר הילד לא מנסה להשיג דבר ע"י הדמעות (זה לא בכי תינוקי)
זה אפ' גורם לו לא לדבר או לעמוד על שלו ונוראאאא מתסכל
עם הגיל גם זה עבר, כמו התחושתיות
אמנם נשארים גברים יותר רגישים, שזה פלוס מסוים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
יש לי ילד בדיוק כזה, עכשיו בגיל 12 וחצי המצב בשפור ירד הבכי לפעם בשבוע ולא 3 פעמים ביום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
בדיוק חיפשתי בגוגל תחושתיות יתר + דמעות
וקיבלתי את זה מ-2017 דיון בפרוג
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בדיוק חיפשתי בגוגל תחושתיות יתר + דמעות
וקיבלתי את זה מ-2017 דיון בפרוג
כדאי לכם לקרוא את הספר ילד רגיש מאד

"האם ילדכם רגיש כמעט לכל דבר: לבגדים "מגרדים", לטעמים מוזרים, לרעשים חזקים, לשינויים בשגרה? האם ילדכם מתקשה להירדם לאחר יום מלא התרגשויות, מוטרד ממצוקות של האחרים ושואל שאלות עמוקות ומעוררות מחשבה? האם לילדכם יש דמיון מפותח מאוד, הוא נבהל מסרטים מפחידים, או חושש מסיטואציות חדשות? האם ילדכם נוטה להיעלב, נפגע מביקורת ולהוט לעשות הכול נכון? אם כן, ייתכן שילדכם שייך לקבוצה של 20%-15% מהילדים, שנולדים רגישים מאוד. ילדים אלה נוהגים לשקוע בהרהורים עמוקים, רגישים לדקויות ומוצפים בקלות. הודות לתכונות אלה הילדים, מצד אחד, פיקחים, מצפוניים ויצירתיים, אבל מאידך הם עלולים ללקות גם בביישנות, דקדקנות ו"התנהגות דווקאית". ד"ר איליין ארון, פסיכולוגית קלינית אמריקנית מנוסה ובעצמה אדם רגיש מאוד, מסייעת בספר פורץ-דרך זה להורים שחוששים כאשר ילדם נראה להם עצור במידה מופרזת, או דקדקן יתר על המידה. היא מסייעת להורים להבחין בין ילד רגיש מאוד לבין מקרים שעלולים להיראות כבעלי מאפיינים דומים, כמו הפרעות קשב וריכוז, או תסמונת אספרגר. החדשות האופטימיות, כפי שמוצגות בספר זה, הן שכאשר מגדלים ילד רגיש מאוד בהבנה ובאכפתיות, הוא מתפתח להיות מבוגר מאושר ובריא, שמסתגל כיאות לעולם שמסביבו". -- מהמעטפת האחורית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בלתק
פשוט ילד רגיש
יש עוד אנשים כאלה
כמוני למשל - יכולה לשבת במסיבת חנוכה בגן, במסיבת סידור ולבכות. כן.... מצטיידת תמיד בטישו.
כמו לכל ילד - תנו לו המון אהבה, חום, מגע, הבנה, הכלה והמון המון שיחות לחזק אותו שהוא בסדר והוא רגיש וזו מידה טובה מאד. לא נראה לי שניתן לשינוי אבל זו כמובן דעתי האישית. ימים יגידו...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

להלן טקסט שכתב ילד!
כל מילה נוספת מיותרת!
הורים, תבדקו עם הילדים האם הם או אחד מהחברים שלהם מוחרם!




"אני רוצה לקחת אתכם רק לתחילת השנה.
אני ילד שעבר הרבה דברים בחיים שלו, ויום אחד החלטתי שבא לי מקום שאף אחד לא מכיר אותי.
אז עברתי לפנימייה אחרת — לא כי אני רציתי, אלא כי אמא שלי חשבה שיהיה לי טוב שם.
וכן, היה לי טוב בהתחלה.

אבל אז סיפרתי להם שאני יוצר סרטונים ביוטיוב, והם ראו בזה נקודת חולשה.
סיפרתי להם שאני אוהב לשיר, שזה החלום שלי — וגם בזה הם מצאו על מה לרדת עליי.
"ניצחון לחרשים", "אתה ילד פדחן"...

אני אגיד את האמת — זה לא היה לי חדש.
גם בבית ספר קודם ירדו עליי, ניסו להקניט ולהקטין אותי.
ולאט לאט המילים שלהם חלחלו לי למוח.
כמעט הפסקתי לעשות את הסרטונים שאני אוהב, בגלל כל מה שאמרו לי לפני ואחרי שהצטרפתי לבית הספר.

בהתחלה אמרתי לעצמי: "טוב, מה אכפת לי, שיגידו מה שבא להם — זה לא מזיז לי".
אבל זה היה שקר.
והתחלתי להגיד את זה כל הזמן לעצמי בראש.

בגלל שאני לומד בפנימייה, יש לנו שם כל מיני דברים כמו חדר מוזיקה.
אז מהשעה 14:00 הייתי הולך לשם כדי לשכוח קצת מהבעיות שלי.
בהתחלה זה עבד, אבל התחילו להציק לי.

היה לנו טקס לציון 7.10 בפנימייה, ואני עבדתי על שיר לשיר בטקס.
בסוף שרתי שיר אחר.
בהתחלה קיבלתי מלא מחמאות.

אבל יום למחרת, ילד בן איזה 16–17 — לא ילד קטן — חשב שזה מצחיק להרים אותי, להשכיב אותי על שולחן ולהכריח אותי לשיר לו.
וכשסיפרתי על זה למנהל, הוא התחיל לקרוא לי "שטינקר", כי הילד עשה משהו מטומטם וחשב שזה מצחיק — אז כולם חייבים לקחת את זה בתור בדיחה.

---

סיפור שני:
אני יושב לי על ספסל, כי אני אגיד את האמת — אני מרגיש שאין לי הרבה חברים.
יש לי אולי 5 בבית הספר, ואני לא צריך יותר מזה.
אבל הם לא תמיד מגיעים לבית הספר, רוב הזמן הם בבית — אז יוצא שאני לבד רוב הזמן.

אז אני יושב על ספסל לבד, ופתאום חבורה של ילדים בני 17 זורקים עליי מלא תפוזים.
בנס לא פגע בי, אבל זה לא קרה פעם אחת — זה קרה שוב ושוב.
עד שסוף סוף זה פגע לי בבטן.

ולא תגידו שמי שזרק עליי בא והתנצל — הוא פשוט ברח.
בהתחלה לא ידעתי מי זה, פשוט ניחשתי לבד — וצדקתי.
ועד עכשיו אני לא יודע מה עשו איתו.

---

אז אני רק רוצה להבהיר למשרד החינוך — הגיע הזמן שתטפלו בתופעה הזו שנקראת בריונות, חרם וכל דבר פוגעני כזה.
כי אם לא — יהיה פה גל שלם של ילדים ש×××××× חס ושלום.

ובואו נגיד דבר כזה:
אם לא הייתה לי את המוזיקה שלי ואת השירים שאני כותב — כנראה שמזמן לא הייתי פה.

ולכל הילדים שכאן — אני רוצה להעביר לכם מסר:
גם אלה מהפנימייה שלי שאולי מסתלבטים עליי עכשיו —
תחשבו שאולי, רק אולי, יש ילד שחושב ל×××× את ה×××× שלו בגלל שאתם מחרימים אותו.
תחשבו לפני שאתם פועלים ❤️"
לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



הסיפור

אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


ואז הגיע חיים דוד.


חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


עד לאותו יום.


זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


ומשהו קרה.


למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


ואז – דברים התחילו להשתנות.


כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה