דרוש מידע ילד גדול שמסרב ללכת לבית הכנסת

  • הוסף לסימניות
  • #62
ובגיל 13 ה

ובגיל 13 הוא פשוט יקום וילך בבת אחת?
בן שלי היה מאוד דומה. גם הפסיק- אמר שמשעמם. מה שעשינו לא עזר. בקושי התפלל בבית.
כל אנשי חינוך אמרו לא לעשות מזה עסק. עדיף שלא ילך בגיל 11-12 משלא ילך בגיל 14.
כוללל שבועיים לפני הבר מצוה.
ב"ה מהבר מצוה, כמעט כל יום 3 פעמים.
הודו לה, כי טוב!
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
לא בקטע של חובה, אלא אם אכן מדובר בחרדה חברתית לא מטופלת, זה יכול רק להתעצם חלילה ואולי לפגוש אותו בעוד מקומות בחיים...
אם הלב של ההורים מרגיש שמשהו תקוע וחסום וחרד
זה לא סתם.
להורים בריאים יש אינטואיציה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
ובגיל 13 ה

ובגיל 13 הוא פשוט יקום וילך בבת אחת?
אני לא יודע אני רק אומר שכמו שאם הבת שלך בת11 לא הייתה מתפללת לא היית עושה בלגן ובטח שאם מהבר מצווה יש תפילות בתלמוד תורה אז כנראה זה יעלם כי הוא יהיה עם חברים לו בלי בעיות שכתבו כאן אנשים כגון אנשים עם מבטים חודרים
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
אני לא יודע אני רק אומר שכמו שאם הבת שלך בת11 לא הייתה מתפללת לא היית עושה בלגן ובטח שאם מהבר מצווה יש תפילות בתלמוד תורה אז כנראה זה יעלם כי הוא יהיה עם חברים לו בלי בעיות שכתבו כאן אנשים כגון אנשים עם מבטים חודרים
הבלגן פה לא על מתפלל או לא מתפלל, אלא שלא מסכים להגיע למקום שבני גילו כולם הולכים אליו,
כמו שביתו בת ה-11 לא היתה רוצה ללכת למקום שכל החברות מסכימות ללכת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
אצלי גם הילדים לא הולכים בגיל הזה הם קש"ר
וב"ה מבר מצוה משתדלים ללכת
אבל!!! זה לא משהו חרדתי
הם בפירוש אומרים שמשעמם להם שאין להם כוח
זה לא קרה בבת אחת אלא תמיד
ולפעמים כן מסכימים כמו ר"ה שמחת תורה או סתם כשבאים אורחים

ולכן אם בתור אמא את מרגישה שזה בעיתי לא בגלל הנושא אלא בגלל החויה
תנסי לטפל
מאחלת לך שתמצאי את המקום והאדם המתאים
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
אפשר לבדוק האם השהות במקום מרתיעה גם לא בזמן תפילה.
דבר כזה יכול להצביע על חרדה.
אם החשד הוא באמת חרדה,
אפשר לעבוד עם הילד בצורה הדרגתית מאד.
לפרק את המשימה להמון חלקים קטנים, כמו:
לעבור ברחוב שליד בית הכנסת. להכנס לבית הכנסת כדי לשתות שלא בזמן התפילה.
להכנס לכמה דקות בסוף התפילה, לבית כנסת לא מוכר.
וכך הלאה.
כדאי למצוא אדם שיש לו קשר טוב עם הילד או איש מקצוע מתאים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
הוא לא מסכים ללכת לבית כנסת ספציפי או סתם כך בית כנסת בכללי??
ממתי זה התחיל??
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
נא עזרתכם הדחיפה!
ילד בן 11 היה הולך לביה"כ עם אביו מידי שבת, לפני כשנתיים התחיל לסרב ללכת ללא הסבר מיוחד (יש לנו צד לחשוב שזה קשור למריבה עם חבר טוב)
לאט לאט המצב החריף והוא סרב ללכת גם אצל סבא וסבתא בעיר אחרת ואף לבתי כנסיות שונים בעיר המגורים.
כעת הענין עם החבר חלף אך נראה לנו שהילד נכנס ללופ של 'מה יגידו' שאם הוא יופיע עכשיו בביה"כ אז כולם ישאלו איפה הוא היה עד עכשיו...
הוא מפסיד אירועים משמעותיים כמו עליה לתורה של שכן קרוב, שמחת תורה ועוד.
הולך רק למה שממש חייבים- תפילות יו"כ בחלקן ומגילת אסתר (זהו פחות או יותר)
לא הולך בשבתות, איכה, זכור ועוד ועוד.
פחות דואגים מהקטע הרוחני (למרות שגם זה בסימן שאלה) אלא יותר מכך שהוא עוד שנתיים בר מצוה וכל יום שעובר מכניס אותו לסרטים רעים יותר של מה יהיה ומה יגידו...
התייעצנו עם איש חינוך שטען שזו תחילתה של חרדה חברתית שיש לטפל בה מיידית=פיקוח נפש. לדבריו, דרך הטיפול היא סמכות הורית שתוביל בסופו של דבר להקלה של החרדה אצל הילד
אשמח לשמוע עצות מבעלי נסיון וכן תגובות מאנשי מקצוע או המלצה על אנשי מקצוע/חינוך שיכולים לעזור.
תזכו למצוות!
תנסו להציע שילך לביהכנ"ס עם האבא של חבר שלו מהשכונה שהוא הכי אוהב ולבית כנסת שלו לא שלכם תדאגו שזה לא יהיה אותו ביהכנ"ס
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
הוא לא מסכים ללכת לבית כנסת ספציפי או סתם כך בית כנסת בכללי??
ממתי זה התחיל??
בתחילה הוא היה מגיע פה ושם לבתי כנסת אחרים, לאט לאט הוא הפסיק ללכת בכלל.
בערך שנתיים
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
יש איזה בית כנסת בסוף נתיבות המשפט שנמצא בתוך משאית
המנין שם מהיר מאוד, והמבנה פתוח (משאית...)
סגנון המתפללים מאוד מגוון ולא מלחיץ
אולי תלכו איתו לשם
אף אחד לא מסתכל על השני איך ומתי מתפלל
יתכן שיעזור לו לפרק את החרדה והלחץ מתפילה ארוכה
וגם יאפשר לו לא להיות סגור בבנין אלא לעמוד ליד ולשמוע
לבוא רק לקריאת התורה / ברכת כהנים.

כמובן לא בית כנסת מומלץ לכתחילה, אבל למקרה הזה יכול לעזור...
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
בתחילה הוא היה מגיע פה ושם לבתי כנסת אחרים, לאט לאט הוא הפסיק ללכת בכלל.
בערך שנתיים
תשובה של ילד חמוד אולי יועיל הבן שלי קטן בשנתיים גם לא בעניין כ"כ אני רוצה שילך רק לקבלת שבת משהו ,קשה לו ממש! שאלתי אותו שאמא שואלת מה לעשות שהילד שלה לא הולך אמר מה הבעיה שתבטיח לו כסף הוא בטוח ילך:) ניסת מבצעים?, והקריאה שלו שוטפת וטובה? אני חושבת שאולי הילד שלי פחות שוטף לו הקריאה , קורא אבל לא מאד אוהב (רק קומיקסים..)וזה מקשה ללכת לבית כנסת שזה משרק עושים שם אבל אני עדיין לא בדקתי תעניין
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
מסכימה מאוד עם מה שכתב כאן אחד הניקים לגבי הביכנ"ס של החיידר- להביא אותו למצב שהוא מגיע לביכנ"ס בלי לשים לב ואפילו לא בשביל להתפלל אלא לסדר/להביא/לדאוג למשהו אחר וזה יעלה אותו על הגל.
כעת מה שמרתיע אותו היא משוואה שאין לו מה לחפש שם ולכן לא הולך אפילו לשום מקום אחר!
כל העצות כאן נכונות וכדאי מאוד לשחרר לחץ. הייתי מנסה לתפוס אותו לשיחה על מצבים מגוונים בביכנס שיכולים לקרות לילד פלוני או אפילו לאבא לסבא לדוד-פשוט לספר לו סיפור שלא קרה ולשמוע את התגובות שיוצאות מפיו
וכל כמה שבועות לנסות כיוון אחר. אם זה שיעמום ואם זה מבטים נוקבים ואם זה פגיעה ח"ו עד שתצא ממנו תחושת ליבו ותבינו לפחות לאיזה כיוון הרוח נושבת
והערה קטנה כתבתם שהוא מתפלל בקצרה אחרי הרבה תזכורות... קצת צורם לשמוע שרודפים אחרי ילד בן 11 שימלא חובה שלא קיימת. ואולי יש לזה חלק בנושא, כדאי לתת את הדעת
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
בתחילה הוא היה מגיע פה ושם לבתי כנסת אחרים, לאט לאט הוא הפסיק ללכת בכלל.
בערך שנתיים
נישמע שעבר טראומה באותו בית כנסת
הייתי מפנה אותו לטיפול במידי
תבררי על מטפלים טובים
אסור להזניח
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
גם במידה שהוא מפספס דברים שווים מאד? ונשאר בבית לבד בשמחת תורה???
לדעתי תקרבו אותו ממש מהצד, תציעי לו לבוא איתך עם העזרת נשים, ובזמן שאת שם, שיחכה בחוץ באיזור, לפחות לקרב אותו שישמע את השירים ולא יהיה לבד, ומידי פעם תוציאי לו מהכיבוד, וממה שמחלקים, שיהיה שייך איכשהו
 
  • הוסף לסימניות
  • #79
אולי הכניסו לו טראומה מהסיפור של משה קליינרמן
אולי תנסו לבקש ממנו סיפור (מפחיד) בנושא בית כנסת כי אולי הוא שמע ממישהו סיפור מפחיד על בית כנסת ובהתחלה הוא דמיין את הבית כנסת שאתם הולכים ואח''כ הוא דמיין את הסיפור על שאר בתי כנסיות וכו'
ואלי אתם והבנות בבית לא הולכים (מידי פעם) לבית כנסת ואז הוא מעדיף להנות בבית כשאר הילדים בבית
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
לדעתי תקרבו אותו ממש מהצד, תציעי לו לבוא איתך עם העזרת נשים
רעיון!
ללכת איתו בזמן שאין עוד נשים כמו ערבית בליל שבת
וישב איתך בעזרת נשים
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה