יעוץ

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
אני באמצע לתכנן 5 צימרים באזור הצפון
לשם כך אני חייבת להוועץ ביועצים כגון יועץ אינסטלציה יועץ חשמל
האם כדאי לקחת מאשדוד (איפה שאני גרה) או מהצפון
יש לזה חשיבות כלשהו ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
לדעתי אין חשיבות,
אם יש לך בעלי מקצוע שאת אוהבת ונהנית לעבוד איתם, תיקחי אותם
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    6
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    27
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה

    אשכולות דומים

  • 111
    • נ
    סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק ד'
  • נחמה 12 //
    • פרק ד

    הידיעה הנרעשת פגעה בה עד עמקי נשמתה. הם, שהיו מבחינתה סמל ודוגמה, הצליחו להרחיב את הסדק של הגאווה הציונית לא במעט ויצרו את שאלת השאלות: מהי בדיוק הזהות היהודית?

    גופה הרפוי נחת אט אט על הקרקע הסלעית. ידיה מוללו את האבנים והחול גלש מבין אצבעותיה. לפתע נתקלו ידיה בפיסת אבן מתכתית. היא גירדה את שאריות העפר שנדבקו בחוזקה. זה היה מטבע שבור בצבע ברונזה.

    אלוקים, מצאתי. מצאתי ללא מאמץ. היא הכניסה את ידה בפראות לכיסה והוציאה את החצי הראשון. עתה קירבה אותם זה לזה, והופ! מתאים כמו פאזל! רק כעת שמה לב שהוא מאיר באור מוזר. היא שפשפה את הכיתוב בחוזקה, ואז זה קרה.

    סחרחורת אחזה בה. היא מרחפת. הגבעות מסביב החלו לחוג סביבה כסחרחרה. העננים, השמיים וכל היקום מסתובבים במערבולת ומתרחקים במהירות. החושך סגר בעדה. נהיה סמיך. צעקות האימה שניסתה להוציא מגרונה, חנקו את קנה נשימתה. היא הניעה את ידיה. ניסתה לזעוק לעזרה. ואז הכול האט. החשכה התבהרה והיא הרגישה מתעלפת. כשהתייצבה נשימתה והאדמה נעצרה שוב על מקומה, הביטה על הגבעות שבאופק. גם הן סיימו את מחול השדים. היא הניחה את ידה על ליבה בפחד. משהו קרה לה. חוויה לא מוכרת. לא, זו לא סחרחורת. היא כבר חוותה התעלפות בעבר. אולי זה המסתורין שבמטבע. עליי להשליך הכול ולברוח מפה מהר. היא פנתה במהירות אחורה כדי להיכנס למכוניתה.

    הרכב נעלם.

    משהו מוזר קורה פה. הרי ראיתי בפירוש שעומר ואדם נכנסו לרכבם. מה קורה פה? איך מכונית יכולה להתאדות? הייתי אמורה לראות או לשמוע!

    הפחד היה ממשי. איך אני יוצאת מכאן? היא מצמצה בעיניה מסביב. להפתעתה ראתה מרחוק בקתות אבן ושני בדואים על חמורים. מעולם לא ראתה את הנוף הזה פה. היא הפנתה את ראשה אחורה. העיר הנראית תמיד ממרחק שני קילומטרים נעלמה ואיתה השלטים, הפרסומות שבדרך ואפילו תחנת הדלק הקרובה בלב האוטוסטרדה. אלוקים, מה קורה איתי? אולי השתגעתי ואני זקוקה לאשפוז דחוף. עזור לי קלי שבשמיים.

    מעטות הפעמים שהתפללה לה'. היא טענה שבן אדם אמור לגלות אחריות למעשיו. היא לא ילדה קטנה. אילו יכלה לדבר כעת עם מעיין שתסביר לה דחוף מה להתפלל. הכסף שהיא זקוקה לו נמצא ברכב שנעלם. פתאום נזכרה בפלאפון הנמצא בכיסה. גם הוא לא מגיב כלל.

    היא בכתה בקול שעה ארוכה. אלוקים, אולי אני לא ראויה אבל אתה היחיד ששומע. מעיין ניסתה להסביר לי שאתה אדון הכול ובעל הכוחות כולם. אנא, עזור לי להגיע הביתה מהר. בבקשה.

    לפתע קול ילדים נרגשים מתקרבים נשמע בבירור. היא הפנתה מבט לכיוונם, אך מה שראתה הפתיע אותה כל כך. כמה בנים כבני שמונה בלבוש תנכי, ברגלים יחפות חוץ משניים בסנדלים פרימיטיביים, קלועים מקש, והם בוחנים אותה בפליאה מעורבת בפחד.

    "איך קוראים לך, ילד?"

    הוא הביט בחבריו שהתרחקו צעדים מספר.

    "יהושע בן גמליאל", אמר בהיסוס.

    "אתם בדואים?"

    "בדואים?" חזר אחריה הילד ופרץ בצחוק משחרר. "את בטח מתבלבלת, אנחנו עבריים".

    "אתה יודע אולי היכן תחנת האוטובוס הקרובה?"

    הילד הגבוה יותר מלמל משהו באוזנו.

    "אני לא מבין את שפתך ואת לבושה מוזר מאוד".

    "היא שדה". הזהיר אותם הילד הגבוה.

    היא הוציאה מכיסה פנס כיס קטן. "אתן לך משהו במתנה אם תוכל לעזור לי". היא עשתה לו תנועה לבוא לקחת, אך בתגובה כולם החלו לצעוד אחורה בפחד. היא ניסתה לשכנע אותו ולחצה על המתג. הפנס האיר.

    "מכשפה! היזהרו! מכשפה הגיעה לעיר". הם החלו לברוח בריצה מטורפת לעבר בקתות האבן.

    אלוקים. תעשה שיהיה זה חלום. היא שפשפה עיניה וצבתה את זרועותיה. גם המצמוצים והנפילה על החולות לא הביאו את הישועה המיוחלת.

    בצימאונה הרב החלה לדדות לעבר בקתות האבן. היא חייבת עזרה. לשמחתה הרבה ראתה בדואית יחפה, על ראשה פיילה גדולה מפח, מתקדמת לחורשה. היא עצרה מתחת למוטות ארוכים שחיברו בין שני עצים. כעת הניחה את הקערה על הארץ והחלה לתלות כותנות, שמלות שנראו כמין גלביות עתיקות, לייבוש. עכשיו הזמן לגשת. אולי תוכל האישה לעזור.

    "סליחה, גברת, אפשר לשאול משהו?"

    האישה סובבה את ראשה לעבר הקול. צרחה איומה נשמעה מפיה. היא שמטה את הבגד ורצה לכיוון הצריף.

    איילת נפגעה אך כשהבינה את המציאות החדשה, חשה סחרחורת איומה. חזרתי אחורה בשנים. אולי מאות ואולי אלפים. כל אלה שפגשתי עד עתה נראו באותו סגנון. הציוויליזציה עדיין לא הגיעה. נחתי מ־2015 לימי הביניים ואולי לפני הספירה. הלבוש המינימלי שבו אני מופיעה מפחיד אותם, הם מאמינים שאני מארץ השדים ושפת העברית שבפי שונה לגמרי משפתם העתיקה. מעולם לא הייתי כל כך לבד ללא נפש חיה. 'אבא ואימא בואו לעזור לי. אני לבד'. בכתה איילת ורחמים עצמיים החלו לייסרה. היא התיישבה מתחת לסבך עצים, מצפה לנס.

    חמור נוער נושא משא על גבו חלף על פניה. אדונו זירז אותו בקריאות ולא שם לב לנערה המסתתרת. לפתע נפלו משקיו העמוסים לעייפה פירות שונים. הם המשיכו בדרכם לכיוון היישוב והותירו את הפירות על האדמה.

    לאחר מספר דקות איילת וידאה שהשטח ריק. אספה את הפירות וחזרה למחבואה מתחת לעצים. היא שפשפה אותם בידיה, ניגבה בבגדיה והחלה לאכול ברעבתנות. מעולם לא עלה בדעתה שפירות יכולים להיות טעימים כל כך. אולי היא פשוט רעבה. היא הרוותה את צימאונה בעסיסיות התפוח. בלעה כמעט בשלמותם אגסים יפיפיים וקינחה בתמרים. היא בטוחה שהיא לא חשה רק שובע ורוויה. היא חשה טעם גן עדן. את הפירות הנותרים הסתירה היטב במקום מחבואה, לאחר מכן שכבה מצונפת. היא לא מעוניינת שוב להפחיד.

    עם בוא הערב התמעטו עוברי הדרכים ולאחר שעה קלה גם שאון הילדים לא נשמע. באין אורות חשמל האירו פתחי החלונות באור צהוב חיוור של פתילות שמן. לאחר שעה קלה, כששעונה הורה על שמונה בערב, כבו גם הנרות מלבד בודדים.

    היא החליטה למצוא דרך לעזור לעצמה. היא ניערה עצמה ובחנה את בגדיה. אין לה תלונות על התושבים המוזרים. היא במקומם הייתה נוהגת כמותם. עליה למצוא בגד אחר במהירות, כדי ליצור קשרי ידידות. היא התקדמה חרש, נזהרת שלא יישמע קול חריג. שכבות של עלי שלכת התפצפצו תחת נעליה, התמזגו היטב עם צרחותיהם של עופות הלילה ועם יללות החתולים. משהו ליטף קלות את פניה וזרועה. כשהרימה את ידה להגן על פניה, חשה בבגד התלוי על המוט. 'זה בדיוק הדבר שאני זקוקה לו יותר מכול'. היא משכה בזהירות. איזה בד מוזר. היא בדקה אותו לאור הירח המלא, מיששה אותו. אריגתו הייתה פרימיטיבית ממש. לא תעשייתית. לאחר מאמץ ממושך, חשה כבדה בהרבה ומסורבלת אבל מעודכנת והכי חשוב: היא תוכל להיטמע בחברה החדשה ואולי תמצא דרך לשוב לעתיד.

    <<<<

    מרתה יצאה מביתה ומיהרה לכיכר הרועשת. השוק היה שקט בשעה זו. בשעת השקיעה היא מתרוקנת מקוניה ומשאירה לרוכלים זמן לאסוף את מרכולתם ליום המחרת. זו השעה האהובה על מרתה לעשות בה סחר חליפין עם חברותיה. הפעם היא מעוניינת רק במרקחת צבע. הקטורת המעשנת בחדר שבו בעלה אתוס מבלה שעות רבות, מעלה כתמים מכוערים על הכתלים. מה יהיה עם האשתורת ועם הקטורת שמעלות ריח צחנה ומשאירות אותו על הקירות והתקרה? האמת, שהיא ויתרה מזמן על האלים הקדושים, אבל אנוסה לנהוג עימם בכבוד מפני אימת בעלה. הוא מוציא הון מכספו על עבודת האלילים, וכשהיא מנסה לתאר לו את העוני ואת הילדים שזקוקים למעט יותר, הוא מתרגז ואומר: "יש לך מזל שהאל לא מתנקם בנו על חוסר האמונה שלך. רק השבוע נשבר פסלון האבן ונפצעתי בידי. אני מנסה לכפר על חטאיי ועוונותייך. צריך אמונה ומסירות. השבוע העלו את מחיר הקטורת. ואת לא רוצה את נקמת האלים. נכון?"

    "אבל החדר הכי גדול כבר תפוס עם אליל השמש שבנית. מדוע היית צריך למלא אותו בפסלונים רבים? עדיין ישנם כאלה בחצר שצריך לטפל בהם. כמה צריך?" היא מנסה ללא הצלחה להבין מדוע בעלה עדיין אוחז בתרבות האלילים של יוון ולא בתרבות הפילוסופית שרבים החלו לצעוד בדרכה. היא כבר יודעת שלא כדאי לגעת בנושא הטעון שמשחרר ממנו כעס איום.

    "צריך לדעת איך לרצות אותם. את יודעת שהאלים הגדולים נלחמים זה בזה, ואת אף פעם לא יכולה לדעת מי יגבר על מי. לכן חשוב שנעבוד פעם לזה ופעם לזה. הקטורת והקורבנות מפייסים אותם".

    נמאס לה לשמוע את ההסברים. אין מצב שבעלה יכפור בעבודת האלילים שלו. אבל אין לה למי לשפוך את ליבה. נמאס לה מהשקרים שלא נתנו לה כלום. אסור לספר לו על שני פסלוני האבן שזרקה וניתצה בחמת זעם כי עמדו בפתח והפריעו למעבר. הוא עדיין מאמין שהם נעלמו מעצמם כי העלו את חמתו של אליל הברזל הגדול.

    היא החליטה לגשת לעצם הדבר. "הכתמים האיומים שנוצרו על הקירות. הם כבר בלתי נסבלים". היא רצתה להוסיף שגם הריח הוא על גבול סיבולת הרגישות שלה, אבל פחדה.

    "האם חברתך היהודייה משפיעה עלייך לרעה?"

    "חברתי היהודייה יוספה? חחח". צחקה מרתה. "קשה לקרוא לה יהודייה. היא מהצדוקים וכופרת בכל היקר ליהדות".

    "טוב מאוד. היא בטח רכשה את אלי יוון החדשניים".

    "לא אתוס. היא איננה מאמינה באלים בכלל".

    אתוס עצם את עיניו בדבקות וכרע מול אל השמש דקה ארוכה. לאחר מכן הוא התיישב ואמר: כדאי שהיא תיסע תחילה למגדל סטרסון בקיסריה. שם נמצא מקדש מפואר שנקרא מקדש האלילה אשתורת. שם תכיר לראשונה את חשיבות..."

    "היא מזרע היהודים ואין לה סיג ושיח עם האלים. היא אוהדת את התרבות ההלניסטית".

    "יסלח לה האל ולכל היהודים שמבזים את אלילינו. שמרי מרחק מאותן נשים. נקמתו של האל אכזרית מאוד".

    היחס של בעלה אתוס לעבודת האלילים מעלה בה קבס. הצרה היא שגם מחברותיה היא אמורה לשמור על שתיקה בעניין הנפיץ.

    היא נכנסה לקיטון הצר של קלאודיה, שהכול מכנים 'אלופת הצבעים ומומחית למרקחת שמנים וצמחים'. היא ידענית בשילוב צבעים ססגוניים לצביעת בדים ואבנים.

    "שלום לך, מרתה. היום מכרתי צבעים טריים. באת ביום הנכון". היא הסירה משורת הכדים את המכסים, לעורר את תאוות הקנייה. "אפשר לערבב כדי להגיע לצבע הרצוי".

    "הפעם פחות חשוב לי הגוון. חשוב לי שחדר הצלמים שלנו יהיה יותר נעים. הוא סובל מכתמים איומים וממש בלתי נסבל לשהות שם".

    "יש לך מזל שאף אחד מכוהני העבודה לא שמע אותך. אסור להתבטא כך. האם התאכזבתם מאל השמש?"

    "אין לי כוונה להתעכב ולשוחח. תני לי מהצבעים האלה". הצביעה מרתה על שלושה צבעים בלולים. קלאודיה שתקה, מרתה שילמה בסחר חליפין בשקית בד עמוסה פלפלים וכורכום והנהנה בראשה. קלאודיה הביטה אל דמותה המתרחקת של מרתה המקולקלת והפורקת עול בשאט נפש גלויה.





    ​
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: נחמת שוטים, שקופה, אוראל סולטן ועוד 13 משתמשים16 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איה סופר
    @נחמה 12 למה לא להוסיף את פרק ה כאן בתור תגובה?
  • 93
    • משה פפירוב
    שיתוף - לביקורת פאנפיק "זהב לבן" - פרקי סיום לספרים זהב אדום/שחור של נחמן גרשונוביץ
  • משה פפירוב //
    • לפי כמה שנים
    כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
    לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
    קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
    בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
    ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
    הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
    והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
    אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
    כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
    ההמשך שהובטח לספר
    ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

    לתשומת לב
    מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
    עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
    ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

    פרולוג
    סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
    בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
    מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
    ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
    החבל נקרע.
    מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
    הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
    הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
    ●●●
    שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
    הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
    רבים עוד יותר.
    הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
    דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
    למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
    של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
    בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
    הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
    הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
    טרטיאקוב במוסקבה.
    הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
    "את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
    "הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
    רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
    בתי המקסימה...
    הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
    אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
    פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
    הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
    ●●●
    ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
    באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
    האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
    הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
    כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
    עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
    כנראה עוד פליט מן החיים...
    זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
    בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
    ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
    דפים, לא הצליח לראות.
    לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
    בריכוז בפניו העצובות של האמן.
    הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
    "פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
    "פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
    האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
    "אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
    "דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
    הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.

    1
    הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
    באחת הכל הפך שחור.
    ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
    סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
    "בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
    "לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
    השתנק "יש עוד אוצר"...
    "מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
    שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
    הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
    הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
    השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
    גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
    הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
    ●●●
    רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
    הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
    מאחוריהם.
    הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
    "אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
    "לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
    "לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
    שנים אתה מחכה לרגע הזה".
    נשמע רעש אדיר.
    תקרת המנהרה קרסה.
    "איייייייייייייי!!!!"
    ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
    "האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
    ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
    "לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
    לפני שנמצא אותו..."
    "אבל אבא..."
    "אתה לא תבין..."
    ירפולק לא הגיב.
    "יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
    הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר

    2
    הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
    סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
    פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
    "מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
    "לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
    בצורה מוכרת.
    "אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
    ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
    "לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
    פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
    "תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
    אישי..."
    רעש מהיר של חיתוך באוויר...
    מטח מחטים...
    "לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
    אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
    לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
    ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
    משהו.
    אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
    ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
    שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
    והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
    הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
    אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
    שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
    קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
    בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
    פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
    הוא אכן זכר זאת.
    גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
    השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
    מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
    הקרב היה קשה...
    פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
    שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
    דריכת אקדח.
    הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
    הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
    היריב...
    יריה.
    פינג דה נפל מדמם בראשו.
    ●●●
    "איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
    "סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
    "פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
    ירפולק הנהן.
    "טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
    כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
    לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
    "אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
    "זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
    הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
    מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...

    אפילוג
    הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
    הנחתי בזמנו את האוצר".
    הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
    פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
    מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
    הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
    "כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."


    אשמח לתגובות
    נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
    זה שיתוף ראשון שלי בפורום
    כתבתי את זה לפני שנים
    וזה הדבר הראשון שכתבתי...

    אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בובה בובה, אוראל סולטן ו-Chaya Lea3 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משה פפירוב
    משה פפירוב
    תודה רבה תוקן!
  • 2 3 4 4K
    • ה
    שיתוף - לביקורת אפקט גן עדן
  • הווה פשוט //
    • פרק מתוך הספר החדש שלי

    ִ​
    אתם, חברי הקהילה היקרים, שכל הזמן תמכתם יעצתם ועודדתם.
    זה המקום להודות בחום לכל אחד ואחד מכם, שהעניק מהידע, מן הנסיון, ומן הלב.
    מי בפרהסיא ומי בצנעא.
    הוצאת ספר לאור היא משימה תובענית ברבדים רבים, אבל בראש ובראשונה היא דורשת אומץ.
    ואת האומץ הזה לא קבלתי מאף מקור אחר.
    מלבדכם.

    ִ​

    ִimage (5).png



    אפקט גן עדן
    ִ
    ​

    הוא שרק לעצמו מנגינה עליזה, כשניקה בסמרטוט רטוב את משטח המתכת שלפניו.
    מנגינה עליזה שעמדה בניגוד גמור לארשת פניו העצובה.
    מנגינה ששמע הבוקר ממכונית חולפת, בזמן שפתח את תריס הפיצרייה שלו, ומאז הוא שורק אותה שוב ושוב. וכמה שהיא מרגיזה אותו, הוא לא מצליח להשתחרר ממנה.

    רק שלשה אנשים נכנסו בינתיים, אחד קנה פחית, אחד סיגריות, וילד שאיחר לבית הספר והחליט לחטוף פיצה לארוחת בוקר. הוא יושב בשולחן צדדי, לועס מהר. ילקוט זרוק לידו על הרצפה.

    מבחינה אסטרטגית, הפיצרייה ממוקמת באזור מעולה. בסמטה שקטה ונעימה הנושקת לרובע הלוהט של העיר, שבו קניונים הומי אדם ורבי קומות שוקקי משרדים, המלאים בפקידים רעבים.
    ועם זאת ההצלחה ממנו והלאה.
    המאפיות הנוצצות ומסעדות היוקרה שברחוב הראשי, גונבות לו את ההצגה.

    השבוע ניסה מתכון חדש, פרי המצאתו. לכל מגש הוא מוסיף מלבן חמאה גדול, וחצי כוס קורנפלור איטלקי, המעניק אווריריות קראנצ'ית לבצק.
    "איך הפיצה?" העז לשאול את היושבים פה ושם.
    "בסדר גמור", ענו וחזרו מיד לשוחח זה עם זה.

    הוא פונה אל הקיר ומעביר את הסמרטוט שלו על כיסוי הזכוכית של "ברכת הבית", וגם על השעון הגדול עם הספרות הרומיות.
    אחר כך מתיישב בקצה כיסא גבוה, מביט בששת השולחנות הריקים.
    בקצב הזה, ייקח לו שנתיים לכסות את ההלוואה שלקח מהבנק.

    ***

    "זו הפיצה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי", נשמע קול דק מהשולחן הצדדי.
    "באמת?" הזדקף המוכר.
    "באמת באמת", אמר הילד והחווה בידיו תנועות רחבות של שביעות רצון.
    "תענוג! ישר מגן עדן".
    הוא הרים את הילקוט וניגש לקופה, "כמה זה?"
    "שתים עשרה", אמר המוכר. עיניו עדיין פעורות מההפתעה.
    "זול. זה שווה לפחות שלושים". הילד הוציא מארנקו המצועצע שקל אחרי שקל והניחם בשורה מדויקת על הדלפק.
    על הילקוט שלו היה כתוב בטוליפ צבעוני:
    איציק פנדר כיתה ה' 2.
    "תודה רבה, ולהתראות", קרא הילד ורץ החוצה כשהוא מכתף את הילקוט.

    "איזה מותק, וואו".
    המוכר אסף את שנים עשר השקלים אל מגירת הקופה, וחזר לשרוק.
    זו מנגינה לא רעה בעצם, חשב, בכלל לא מעצבנת.

    והוא עכשיו התחיל לשיר אותה בתוספת מילים - "תע תע תע תענוג של פיצה, ישר ישר ישר מגן העדן".

    הוא הכין בצק חדש. ערבב, רידד, מתח, פיזר את הגבינה האיכותית. אחר כך שטף ידיים והתיישב על קצה כסאו, מול 'ברכת הבית'.
    בזאת הדלת - לא תבוא בהלת.
    בזה השער - לא יכנס צער.

    והוא מוסיף חרוז משלו:
    בזה המטבח - כל פיצה שלושים שח.

    בדמיונו הוא רואה אולם מפואר, עם מאה שולחנות צחורי מפה. צוות מלצרים במדי בורדו וכפתורי זהב, מגישים פיצה על מגשי קריסטל לזוגות מפורכסים. ומרגלים תעשייתיים עם שפם שחור ואוזניית בלוטוס, מנסים לחשוף את סוד הטעם המופלא של מתכון גן העדן שלו.

    ***

    "תן לי משהו לאכול בבקשה".
    קרא איש עסקים קשוח וממהר, שהתפרץ אל הפיצרייה בנעל מצוחצחת ותיק מחשב בידו.
    איש הפיצה נתן בו את עיניו הנוצצות בהשראה ואמר לו: "אתה אדם מרשים ומוצא חן בעיניי, אבל מאד לחוץ. אני אכין לך מנה מפנקת במיוחד, שתשחרר לך את הטוב שבך".

    "הא?" אמר הלקוח האלגנטי בהשתוממות.

    "אתה צדיק אדוני. מגיע לך קצת גן עדן", אמר המוכר בחדווה גלויה. וכשהוא הסתובב אל התנור, העווה איש העסקים את פניו בלעג.
    "מוזר הבנאדם הזה, אבל בקטע טוב", חשב, "וגם יודע לשרוק יפה".

    הוא התיישב לאחד השולחנות ופתח את המחשב הנייד שלו.
    המנה הוגשה לו, הוא אכל תוך כדי הקלדה.

    "נו?" שאל המוכר.
    "מה נו".
    "איך הפיצה?"
    "הפיצה בסדר, בסדר גמור, למה?"
    המוכר לא ענה.

    איש העסקים, הרים את מבטו מהמחשב ונתקל בהבעת הציפייה החגיגית של המוכר. "רגע", אמר והדף את המחשב מלפניו. לקח ביס גדול מהמשולש שלו, ועצם עיניים.
    "ממממ", השמיע לאחר לעיסה מתונה, "איך לא שמתי לב, זה טעם מדהים".

    "נכון גן עדן?!"

    "לגמרי".

    "זה כמו המן שירד במדבר, רק מי שהתרכז הרגיש את הטעם".

    המוכר פסע בחזרה אל מאחורי הדלפק, רקד יותר נכון.

    "תע תע תע תענוג של פיצה, ישר ישר ישר מגן העדן".



    ***



    כשיצא איש העסקים מהפיצרייה, התמתח והרים את ראשו.
    מעל הבניינים האפורים נפרשה התכלת ששתי ציפורים רחבות כנף דאו לאורכה ונעלמו דרך ענן ציורי, כמו לתוך ממד אחר.
    והאיש עשה דבר שהוא לא עשה כבר הרבה מאד זמן.

    הוא חייך.

    הילוכו נעשה איטי, נשימתו עמוקה, חושיו כמו התעוררו מתרדמת החורף אל השמש שהחליקה על עורו בחמימות.
    הוא התבונן סביבו בעניין. מגלה כל מיני דברים שנסתרים מעיני אלה שממהרים.

    למשל זוג נעלי הספורט הבלויות הקשורות יחדיו בשרוכיהן ומתנדנדות על חוט חשמל גבוה. או מכונית אאודי מאה, ישנה נושנה בצבע בז', בדיוק כמו זו שהייתה לאבא שלו. במושב האחורי שלה כלוב עם שני תוכים קטנים.

    הוא שם לב לדוגמא המעניינת של סידור אבני המדרכה האדומות אפורות. לקיר הלבנים העתיק, שפתוחים בו שני חלונות גדולים עם מסגרת עץ רחבה, צבועה ומעוטרת. ממש כמו באירופה, חשב.

    על מרזב הצמוד לקיר התנוסס גרפיטי בלורד לבן:
    ש. מ. התייפח כאן 26/2/2019

    "ריבונו של עולם", חשב לעצמו, "כבר שש שנים אני עובר ליד הכתובת המצמררת הזאת יום יום, ולא שם לב".

    הוא הגיע לרחוב הראשי, ועיניו שתו בצימאון את בליל הצבעים והצורות, שהתרוצצו בתנועה בלתי פוסקת, ברסיסי חי צומח דומם. מתערבלים בקרני שמש נוצצות, מול שורת חלונות ראווה מבריקים.
    "וכבר מי יודע כמה שנים, לא קניתי לעצמי גלידה. סתם ככה, בשביל הכיף". הוא דחף דלת זכוכית מקושטת צבעים בהירים. "אני צדיק, מגיע לי קצת גן עדן, לא?"

    כשישב בכיסא הגבוה וליקק בלי בושה, ובלי לפתוח את המחשב שלידו. נזכר במשפט מתוך שיר ששמע בילדותו באמריקה:
    "החיים, זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק לתכנן דברים אחרים". אז, לא הבין מה זה אומר בכלל. אבל עכשיו...

    ***

    כשנכנס למשרד שלו, הסיר את החליפה והשליכה על משענת כיסא. התיישב והחל לזמזם לעצמו שיר ישן באנגלית, שרק משפט אחד זכר ממנו.
    על מסך המחשב ריצד עיגול אדום - עשרים ושמונה הודעות חדשות.
    הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור בצד.
    'אתה בטוח שאתה רוצה לכבות את המחשב לגמרי?' - נעלב המסך שלפניו.

    בטוח.

    המחשב השמיע זמזום חזק למשך כמה רגעים ואז פלט קול נשיפה ארוך ומתכתי, השתתק והשחיר.
    הוא הרים את השפופרת ולחץ על סולמית: "כל העובדים לחדר שלי, עכשיו", אמר למזכירה.

    האנשים שהתאספו, הופתעו לראות את הבוס עם הרגליים על השולחן, ובלי חליפה.
    "יום חופשי", אמר, "על חשבוני. צאו, תבלו, תנשמו. תרגישו את החיים שעוברים לידכם".

    העובדים, שלא ידעו מה בדיוק לעשות, עמדו ובהו.

    זה שעמד קרוב אליו, הצביע על פני הבוס ואמר: "יש לך... כאן..." הבוס ניגב את סנטרו בטישו.
    "אה, גלידה. מוקה פיסטוק עם פקאן מקורמל. ממליץ לכם".

    האנשים חייכו. כמה אמיצים מלמלו "תודה רבה", ופנו אל הדלת.
    "אתם לא צריכים להזדרז לפני שאתחרט", קרא הבוס.
    "כי אני לא אתחרט".

    ***

    המזכירה אספה כמה חפצים לתיקה, כיבתה את המזגן, עברה על פני קבוצת האנשים ששוחחו בהתרגשות, תוהים איך לנצל את החופשה הפתאומית, וירדה במדרגות אל הרחוב.
    היא, ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות.

    המזכירה הייתה גרושה עם ילד. בעלה השאיר אותה עם חובות רבים וברח לחו"ל מפני נושיו. שם כנראה החליף את כתובתו וזהותו מספר פעמים, עד שעקבותיו נעלמו.
    בבת אחת נפלה על כתפיה החלושות ההתמודדות מול האדמה החרוכה שהשאיר אחריו, ועל דמי מזונות אין בכלל מה לדבר.
    היא עבדה קשה כדי להתפרנס, לגדל את הילד. ולהחזיר בהדרגה את החובות הכבדים, שארגוני החסד הצליחו לפרוס עבורה לתשלומים.
    היא השתדלה בכל כוחה, שבנה לא ירגיש שהוא נופל בערכו משאר חבריו. ואפשר לומר שהצליחה בכך יפה. הוא היה ילד פיקח, עליז ואהוב על כולם.
    עברו כמה חודשים, מאז שהבטיחה לו לקחת אותו לפארק המים הגדול בצפון. וכבר חסכה כסף לכרטיס ולנסיעות. רק זמן לא מצאה.
    היא הייתה חייבת לעבוד עד מאוחר, וימי החופשה המעטים שלה, כבר נוצלו בחול המועד.
    כך שהבשורה שנחתה עליה היום במשרד, נתכה לתוך נפשה כמו מפל אושר אדיר. המגיח ממקור החסד האינסופי של דיין האלמנות ואבי היתומים.
    השעה עשר וחצי בבוקר. היא תוציא את הילד מהחיידר ותעניק לו יום כיף בלתי נשכח, שבהחלט מגיע לו.

    ובעצם גם לה.

    היא נוסעת קודם כל הביתה. אורזת לו תיק עם בגד ים וכל מה שצריך.
    אחר כך היא יורדת לחנות. קונה ממתקים ושתיה.
    מתלבטת אם לקנות לו משקפי ים משוכללים או כובע שמש חדש. בסוף מחליטה לקנות גם וגם.
    ואז הולכת בעיניים זורחות אל החיידר. מתרגשת בציפייה לראות את שמחת ההפתעה שלו.

    החצר ריקה. כל הכיתות בשיעור עכשיו.
    היא ממתינה בחוסר סבלנות, עד שהיא רואה את אחד המלמדים עובר.


    "סליחה. אתה יכול לעשות לי טובה, ולקרוא בבקשה לילד אחד. זה נורא דחוף".

    "למי?"

    "איציק פנדר, כיתה ה' 2".


    ---------- *** ----------

    ​
    image (5).png
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: s is me, forty thousand feet, מרימדיה ועוד 121 משתמשים124 //
    72 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    ועוד קוראים לך - אימפולסיבי...🙄 תכביר תכביר 😋 איזה היה מוצא חן בעיניך? כן הוא יפה...
    הצטרפות לקבוצת אדריכלות ועיצוב פנים של פרוג ←
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה