סיפור בהמשכים יקיר לי אפריים

[.כותבת.]

מישהו? כל כמה זמן מותר להעלות פרק?
וכל כמה זמן כדאי??..

עריכה: או שאין כללים?.. נראה לי איפושהו ראיתי שיש

 

[אנטיפטרוסה]

מישהו? כל כמה זמן מותר להעלות פרק?
וכל כמה זמן כדאי??..

עריכה: או שאין כללים?.. נראה לי איפושהו ראיתי שיש

שניים בשבוע נדמה לי

 

[.כותבת.]

זה לא נושא שבנות צעירות אמורות לדבר עליו.

זה לא דבר שכיתה ח' אמורה לדון בו.

זה לא עניין שהיה אמור לעלות לדיון בכיתה שלי באמצע ההפסקה הגדולה. אבל הוא עלה, ועוד איך עלה. וגם הטונים.

לשם שינוי היינו כולנו תמימות דעים. גם גולדי שאוהבת תמיד להגיד הפוך מכולן, וגם שרי שבטוחה שהמטרה העיקרית לשמה ירדה נשמתה לעולם היא כדי להראות לנו עד כמה היא בוגרת ומבינה. אף אחת לא הייתה נגד אף אחת, אבל כולנו היינו נגד.
בלהט, בזעם, בכאב אמיתי, ובהכרה שקשה מאד לקבל אותה – שאין מה לעשות.
פשוט אין.
כל האבות, העסקנים, הרבנים, התחנונים, הדמעות, הנדנודים, כל אלו לא יגרמו להנהלה של הסמינר להתחיל להתנהג בצורה הוגנת.

זה לא דיון שאמור להתנהל בכיתה שלנו. בטח לא כשכל רגע נשואת השיחה יכולה להיכנס.
אף אחת לא הזכירה את השם שלה אבל כולנו התכוונו אליה.

"יש בנות מוכשרות, טובות, חכמות, צדיקות, וזה שהן ספרדיות זה לא אומר כלום!!!" כך נאמתי בלהט ממרומי השולחן עליו ישבתי, שערי סתור ופני אדומות.
תגובות מסכימות עלו מכל עבר, ורבקי עלתה על כולנה "כן, אנשים בגיל הזה אמורים להבין מה העיקר!! למה הם לא מבינים מה שאנחנו מבינות??" רבקי כעסה באמת ובתמים. בת דודה שנייה שלה לא התקבלה שנה שעברה לסמינר המרכזי מסיבות שהיא לא מפרטת, אבל "הן שטותיות וחסרות רמה, מטופש פשוט".

הן ההמשיכו ללהג, ואני חשבתי על לאה.
כבר כמה שבועות שאני חושבת עליה. מאז שהבנתי שלמוצא שלה יש השפעה רבה על כמות הסיכוי שלה להתקבל לסמינר המרכזי.
לאה היא החברה הכי טובה שלי. בכיתה ה' אחרי מריבה סוערת שגררה סולחה ארוכה, הפכנו לחברות טובות, אבל באמת.
שתינו חברות טובות שממוקמות טוב טוב במעמד החברתי בכיתה. ואם לא נתכחש סתם, שמעתי דיבורים על מלכות כיתה וכיוצא בזה, אבל אוהבים אותנו, זה ברור לי, בין השאר כי אנחנו אוהבות את כולן. יש סיבה שלא?
אז זהו. מאז שהבנתי מה שהבנתי אני לא מפסיקה לחשוב על זה.

אבא שלי אדם ירא שמיים, מקפיד על קלה כבחמורה, לומד בכוילל, אחרי הצהריים הוא סופר סת"ם.
אמא שלי גננת כבר 15 שנה, אישה שכל היום מחייכת ועוזרת לכולם. אין כמוה.
אח שלי הבכור, יענקל, שגדול ממני בארבע שנים, התקבל לישיבה גדולה הכי טובה שיש. והוא "גדול הדור הבא". ככה אבא אומר בגאווה בכל פעם שהוא מגיע לשבת חופשה.
חיימקה שנתיים מתחתי, עדיין ילד, ילד טוב ירושלים.
ככה גם חזקי בן השלש ותרצהלה המתוקה שבעולם.
בית למופת.
ולאה?
אבא שלה לומד יום שלם, אמא שלה תופרת. והבית שלהם יהודי כל כך, וחם ונעים וטוב ושמח, תמיד כיף לבוא לשם.
לאה הבכורה, ואחיה הקטנים שובבים, חמודים ומחונכים להפליא.
בית שהוא סמל ודוגמא.
חוץ מהצבע.
היא בדיוק כמוני, אין שום הבדל, שום הבדל!!!! רק הצבע!!!
לא פר לא פר לא פר.

פתאום ציפורה נעמדה על הכיסא, נהיה שקט. ראיתי שהיא מדברת באמת. "תקשיבו בנות, אנחנו חייבות לעשות משהו, ברור לכולן שאנחנו מדברות על לאה כן? אין מצב שלאה לא באה איתנו לסמינר המרכזי. פשוט לא הגיוני!!"
שקט.

הדלת נפתחה.

החוורנו כולנו. לאה עמדה שם והביטה בנו.

עבר רגע, ועוד רגע, ואז היא אמרה "אז אתן כבר התחלתן לשבת על המסיבת כיתה? יופי מעולה.. מה עשיתן בינתיים?"

אנחת רווחה דוממת. אז היא לא שמעה.

דבורי התנדבה להציל את המצב "בואי, אנחנו בדיוק על התוכנית פתיחה, חשבת על משהו? יש לך רעיון?"
חמש דקות אחרי היינו כולנו בתוך הקלחת של ההכנות.

הרבה אחר כך, בסוף היום, כשצעדתי עם לאה בדרך הביתה, היא עצרה פתאום, החזיקה את ידי, הסתכלה עמוק לתוך עיני ולחשה "את תראי. אני כן אלמד בסמינר המרכזי בסוף."

לחצתי את ידה בחזרה.

 

[.כותבת.]

סופרים/סופרות נכבדים/נכבדות,

הצטרפתי לפורומכם לא מזמן כשמטרתי העיקרית הינה - לשפר ולשפשף את כישורי הכתיבה שלי. אי לכך, אשמח מאד לכל הערה שתהיה, גם אם היא צולבת וענקית והורסת ולא יודעת מה - זוהי כוונת המשוררת.

אז אשמח אם תרכיבו משקפיים ותעברו על פרקי בדקדקנות, ותחפשו בעיות.
כשכתבתי את זה -

אשמח לביקורות מכל סוג שהן, דקדוקיות, רעיוניות, הערות/הארות וכו'

זה לא היה בשביל הרשמיות...

חן חן

נ.ב- אם לא מתחשק לכם אתם כמובן לא חייבים

 

[מוריופ]

בינתיים כתוב יפה מאוד, מושך לקריאה רציפה, וזה טוב.

 

[ליאורהA]

קראתי את שלושת הפרקים ברצף.
הפרק הראשון נפלא. משעשע וסוחף, ויש לך מטבעות לשון ייחודיות. נהניתי!
הפרק השני, גם כן סוחף ורועש (כן, שמעתי את השיחות בראש, משמע שהכתיבה שלך טובה) אך לא הבנתי כל כך את העלילה. (מסתבר שיורחב בה בהמשך...)
הפרק השלישי - תחילת הפרק טובה וגורמת לרצות לקרוא עוד. הסוף כבד, מאוד עמוס רגשית. הרגשות ברורים עד כאב, של המספרת, של הכיתה, של לאה. זה טוב. (מזכיר הרבה את לחיות וחצי...)
אולי כדאי להוסיף כותרת לפני כל פרק או כתב מודגש/ מוטה לדמויות השונות. בתחילת הקריאה לא כ"כ ברור מי מספר ועל מי מסופר. אא"כ זה בכוונה. (גיבורת הפרק השלישי היא אחות של זה מפרק ב', הבנתי נכון? והמנהל מפרק א' הוא המנהל של הסמינר המרכזי שאליו הן רוצות להתקבל?)
הכתיבה טובה, אין לי עוד ביקורת ספציפית. מחכה להמשך!

 

[.כותבת.]

4.


לכבוד המנהל ליכנשטייין היקר

שמי אסתי (שם בדוי), ואני בעז"ה שנה הבאה אלמד בסמינר המרכזי שלך. שאתה מנהל.

רציתי לכתוב לך בקשר לילדה אחת בכיתה שלי, שקוראים לה לאה חיון.(את השם משפחה עדיף לכתוב בסוף אחרי שיקרא הכל ויבין את המעלות)

לאה היא בת למשפחה טובה ואיכותית, אבא שלה לומד בכולל יום שלם! ואמא שלה תופרת שרק עסוקה בלעשות חסדים. אני בעצמי יודעת על כמה מקרים שהיא עזרה מאד לאנשים ללא תמורה כלל וכלל.

לאה היא אחת הבנות הכי טובות בכיתה שלי, ואני החברה הכי טובה שלה, אני לא חברה מאד טובה שלה (שלא יזהה), אבל עדיין אני רואה היטב כמה היא בת מיוחדת. היא אוהבת את כולן, ודואגת לכולן, ותמיד היא צנועה וענווה, יש לה דרך ארץ לכל מורה ומורה, והיא מתפללת כל כך בכוונה.

היא פשוט בת שתהיה כמו יהלום בסמינר.

אבל יש רק בעיה אחת (שהיא בכלל לא בעיה), זה זה שהיא ספרדיה. ואני ממש לא מבינה למה לפעמים אתם סתם לא מקבלים ספרדיות!! הן גם יהודיות!! ואני מבינה שאני לא מבינה בשיקולים הנכבדים שלכם למה לפעמים אתם סתם לא מקבלים ספרדיות, אבל אני כותבת בתחנונים, שימו לב שיש פה ילדה שונה, שהיא באמת מיוחדת, תבררו עליה טוב כי היא טובה בהרבה גם מאשכנזיות אחרות שאני מכירה.

תודה שקראת את מכתבי,

אסתי (שם בדוי).


מירי התמתחה. היא סיימה לקרוא את המכתב פעם עשירית לפחות, נשאר לה רק לסדר את כל התיקונים, ואז..

ואז מה?

היא באמת הולכת להביא את המכתב הזה למנהל של הסמינר?

אף אחד לא יודע על התוכנית שלה. אבל אחרי שכל הדרך הביתה המחשבות על לאה לא הפסיקו להטריד אותה, היא החליטה שהיא חייבת לעשות עם זה משהו.

תמיד אמרו עליה שהיא מוכשרת בכתיבה ובוגרת מכפי גילה, אז הנה יש לה הזדמנות לעשות עם זה משהו טוב.

מצד שני.. אם המנהל יגלה מי זאת? ואם זה יעצבן אותו? ומי אמר שהוא בכלל יקרא את זה?

המחשבות הזדמזמו במוחה והציקו לה. משהו מן הנחישות שהייתה בה קודם התעמעם. מירי לא רצתה שזה יקרה. בשום אופן לא.

היא קמה, מהר, זרקה שלום חטוף לחלל הבית ויצאה.

היא יודעת איפה המנהל ליכנשטיין גר, פעם היא ליוותה את בת דודה שלה שהלכה להביא לו משלוח מנות בשם המחזור. רבע שעה הליכה והיא שם.

אמהלה. רק שאף אחד לא יראה אותה, אולי בעצם היה עדיף לבוא באמצע הלילה. פחחח. איך היא הייתה יוצאת מהבית.. אולי יענקל היה עוזר לה.. הוא בדיוק בבית, לא מרגיש טוב..

טוב די, היא כבר פה וחייבת לגמור עם זה. ברגליים רועדות ובפנים שניסו להיראות שלוות אבל היא יודעת שלא כל כך הצליחו, היא התקרבה לבית הגדול.

שתי דקות וזה מאחוריה.

בדרך חזור היא רצה כל הדרך, כאילו המנהל, אשתו וילדיו רודפים אחריה על אופנועים.

זה היה מתיש ומפחיד, וזה מפחיד לחשוב שאבא ואמא יכולים לגלות ואולי הם יכעסו ואולי..

היא נעצרה בכניסה לבניין. מתנשפת. ואולי ואולי ואולי. העיקר שאולי בזכותי לאה תהיה בסמינר.

עם הרגשת הסיפוק כבר לא היה כל כך קשה לעלות חמש קומות הביתה והיא עשתה את זה אחת ושתיים.

לחצה על הידית. נעול, מוזר.

נס שיש לה את המפתח שלה, אבא התעקש שהיא צריכה מפתח, למרות שכמעט אף פעם לא יוצא לה לחזור לבית ריק.

נכנסת, מפטירה שלום לחלל הריק. ורק אחר כך נזכרת במסיבה שיש לאמא מחר בגן, היא אמרה לה מראש שהיא תצא לשם עם הקטנים כדי לארגן את הכל מראש.

הספה וספר הספריה החדש קרצו לה , אבל מה שעשתה עדיין הטריד אותה קצת.

אולי היא באמת לא הייתה צריכה לעשות את זה? אולי זו הייתה טעות?

אמא אומרת לה שהיא טובת לב אבל קצת פזיזה.. אולי באמת?

הי! יענקל בבית! ההכרה חדרה למוחה באחת וגרמה לחיוך להתפשט על פניה. היא ויענקל תמיד היו צמד חמד. על אף שהוא גדול ממנה בארבע שנים, תמיד הייתה להם שפה משותפת וכיף ביחד. יענקל אפילו התייעץ איתה על עניינים שלו, אמר תמיד שהיא בוגרת הרבה יותר מגילה. טוב היא כבר יודעת את זה לבד.

היא תספר ליענקל מה שהיה. הוא בטוח ישמור על זה בסוד. וגם לא יגיד לה שהיא טיפשה. פשוט יתייחס למה שמספרת ויגיד לה אם זה טוב או לא.

פתחה את הדלת שלו בסערה "יענקל איזה נס שאתה בבית! בדיוק רציתי" בום.

היא עצרה באחת.

יענקל הרים את מבטו, חיוור. "אבל את.. אמא.. אמא אמרה לי ש...את הלכת לבתיה ותחזרי עוד.. עוד שעתיים ו.. לא.. לא נעלתי?... א.. אני.." די. הוא משתתק ועוצם את העיניים. חזק. רק לא לראות אותה.

היא האדימה. הרגליים שלה רעדו כמו לפני זה, ליד הבית של המנהל, בעצם הרבה יותר. עיניה היו לטושות רק עליו. על המכשיר השחור הקטן שהיה לו ביד.

"יענקל" הקול שלה נשמע לה מכוער פתאום, עבה ומשונה "יענקל, מה זה? למה.. למה הבאת את זה? זה לא שלך נכון?"

יענקל פתח את העיניים. גלים גלים סערו בתוכן. הוא הביט בעיניה עמוק. עמוק.

"מירי" הוא דיבר בשקט בשקט גם הקול שלו היה נשמע שונה, קצת רועד, והיו גם דמעות בקול הזה. "מירי" העיניים שלו היו נעוצות באלה שלה, חזק. חזק. "אבל זה.. זה כן שלי. " הוא השפיל את מבטו, ואחר הרים את עיניו שוב, וכשקולו יציב יותר, אמר בשקט "אולי טוב ש.. שעכשיו את יודעת. ו.. אולי אני אספר לך קצת.

את תביני אותי מירי, נכון?"

 

[המלמד מבני ברק]

סיפור מאוד יפה, כתיבה זורמת וסיומי פרקים בנקודה עוצמתית.
דבר אחד אכן לא הסתדר לי:

וכשהמיים המלוחים והשקטים זלגו בחופשיות על לחייו, הוא התנער, וכשמבע נחוש על פניו, הביט עמוק בתוך עיניה ואמר בקול שרעד קצת, ממש קצת,

קודם כל מים ולא מיים, זה הדבר השולי, אבל כמיעוט הבנתי בנפש האדם עדיין לא מסתדר לי החיבור של בכי שמראה חרטה לבין המבע הנחוש והקול הרועד, אשמח לקבל ביאור בעניין.
חוץ מזה הפרקים ממש יפהפיים.

 

[מוריופ]

יפה מאוד! רעיון הטיוטה היה כיף לקריאה + ובסגנון תיכוני תמים וטוב.
ההמשך מעולה.

יענקל פתח זוג עיניים, זוג נהרות. מלאים בדמעות דוממות. והכל סער שם.

הוא נשם עמוק, ושחרר.

וכשהמיים המלוחים והשקטים זלגו בחופשיות על לחייו, הוא התנער, וכשמבע נחוש על פניו, הביט עמוק בתוך עיניה ואמר בקול שרעד קצת, ממש קצת, "אבל מירי, זה כן שלי. שתדעי."

בנושא הזה, אם יותר לי... אני חושבת שבנים (בעיקר כשהם בגילאי עשרה סוערים) לא בוכים כל כך מהר. ואף מתבגר לא מודה כ-ל כ-ך מהר בטעותו. הייתי מבינה אם הילדה היתה בוכה.
אך כמובן אלו גיבורייך ואת תחליטי מה רמת הרגישות שלהם.

הספה והספר ספריה

נ.ב. תיקון דקדוקי קטנטן - הספה וספר הספריה
בהצלחה!

 

[.כותבת.]

כמיעוט הבנתי בנפש האדם עדיין לא מסתדר לי החיבור של בכי שמראה חרטה לבין המבע הנחוש והקול הרועד, אשמח לקבל ביאור בעניין.

אני חושבת שבנים (בעיקר כשהם בגילאי עשרה סוערים) לא בוכים כל כך מהר. ואף מתבגר לא מודה כ-ל כ-ך מהר בטעותו. הייתי מבינה אם הילדה היתה בוכה.

הילדה לא בוכה, היא עדיין ברגע של ההלם. והתכוונתי שהבכי שלו יבטא לא חרטה אלא בהלה וחוסר אונים. אבל לא יצא ככה.
בכל אופן ערכתי מחדש את הפרק ושיניתי לגמרי את הסוף, אשמח אם תציצו ותגידו אם טוב יותר

 

[המלמד מבני ברק]

מצוין, יותר אמיתי.

 

[מנוחה כהן]

"יענקל" הקול שלה נשמע לה מכוער פתאום, עבה ומשונה "יענקל, מה זה? למה.. למה הבאת את זה? זה לא שלך נכון?"

יענקל פתח את העיניים. גלים גלים סערו בתוכן. הוא הביט בעיניה עמוק. עמוק.

"מירי" הוא דיבר בשקט בשקט גם הקול שלו היה נשמע שונה, קצת רועד, והיו גם דמעות בקול הזה. "מירי" העיניים שלו היו נעוצות באלה שלה, חזק. חזק. "אבל זה.. זה כן שלי. " הוא השפיל את מבטו, ואחר הרים את עיניו שוב, וכשקולו יציב יותר, אמר בשקט "אולי טוב ש.. שעכשיו את יודעת. ו.. אולי אני אספר לך קצת.

וואו.
קודם כל תודה. הסיפור כתוב בצורה מאד נעימה וזורמת.
והשינוי שעשית בסוף- מעולה.
אמיתי יותר, ומתאים יותר לגבר...

 

[מוריופ]

הרבה יותר יפה!! ומעביר הרבה על הקשר ביניהם וזה מוצלח.
תרשי לי להיות נודניקית....

יענקל פתח את העיניים. גלים גלים סערו בתוכן. הוא הביט בעיניה עמוק. עמוק.

העיניים שלו היו נעוצות באלה שלה, חזק. חזק

סתם, תוהה. כשאדם נתפס בקלקלתו הוא באמת מעז להיישיר מבט? לדעתי בדרך כלל אדם נבוך ובורח מלהיישיר מבט. אולי, אולי הוא פשוט מפוחד מאוד ממה שתאמר, ומצפה, ולכן נועץ באחותו מבט ארוך?
מעלה לתשומת ליבך

 

[.כותבת.]

תרשי לי להיות נודניקית....

תודה!! שום נודניקיות המשיכי כך זו בדיוק המטרה..

סתם, תוהה. כשאדם נתפס בקלקלתו הוא באמת מעז להיישיר מבט? לדעתי בדרך כלל אדם נבוך ובורח מלהיישיר מבט

שימי לב:

הוא משתתק ועוצם את העיניים. חזק. רק לא לראות אותה.

הוא השפיל את מבטו, ואחר הרים את עיניו שוב

יש פה את המבוכה, מצד אחד. אבל כשהוא מביט בעיניה חזק, זה סוג של להישיר מבט לאמת. הוא עצם את העיניים, במבוכה עצומה, חשב, ואז החליט שהוא רוצה את אחותו יחד איתו.
יש אנשים שאולי ישפילו עיניים כשהם מספרים על כזה דבר, אבל כמו שכתבת:

אולי הוא פשוט מפוחד מאוד ממה שתאמר, ומצפה, ולכן נועץ באחותו מבט ארוך?

יש את אלו שאם החליטו לדבר, אז הם בהעזה עכשיו, בגילוי של אומץ. חשוב להם לראות מה התגובה של השני, איך הוא מקבל את העניין/אותם.
כדאי לחדד עוד? או שמובן?

 

[מוריופ]

צודקת, צודקת...
מסתבר שקראתי מהר מדי... קבלי את התנצלותי
ועכשיו מבחינתי הקטע מושלם

 

[ליאורהA]

התקדמות העלילה מעולה! אהבתי ממש את המכתב. הוא הכניס לראש שלה וגיוון את הקריאה. וסוף הפרק - וואו!

 

[+shira]

התאפקתי כל חול המועד - זה-פשוט-סיפור-מצוין!
זהו, אמרתי.
מקסים שנתת לנו הצצה לראש של המנהל רגע לפני שהוא הופך לאיש הרע בסיפור של לאה.
מעולה שלא הסברת לנו בדיוק מה קורה בפרק 2. לטעמי היה אפשר לטשטש אפילו עוד קצת.

עוד משו - אולי זאת רק אני, אבל שני הפרקים הראשונים היו עסיסיים ומוחשיים להפליא. נכנסתי לגמרי לנעלי הדמויות, עם המזגן המטפטף והציצית המיוזעת.
בשני הפרקים הבאים היו יותר סיפור על.
אולי זה קשור לגופים, אולי לא רק.

בכל מקרה, תמשיכי. מזמן לא חיכיתי ככה לפרק הבא.

 

[.כותבת.]

5.

הרגעים הראשונים חלפו בדממה.

יענקל הוריד את רגליו מהמיטה וזז הצידה, מפנה מקום למירי לידו.

מירי הביטה עליו ועל המכשיר שהיה מונח לצידו, והתישבה, מרחיקה את עצמה ככל האפשר מהחפץ המרתיע כל כך, זה שהיא רגילה לראות רק בידיים של.. לא משנה של מי.

יענקל קלט את התזוזה המתרחקת, ועווית של כאב חלפה על פניו. מירי ראתה את העווית הזאת, וריחמה עליו. בשקט.

הכל בשקט.

אבל היא הייתה עדיין המומה מכדי לחשוב מה עכשיו. והמבט שלה, ההמום, הפעור לרווחה, הרוצה הסבר, הדואג כל כך, המבט הזה נתלה בעיניו של יענקל שחש גלים גלים סוערים בתוכו.

הוא החזיר לה מבט. מבט שהושפל מדי כמה שניות. מבט מבויש. מבקש. מתחנן.

והיא התרככה. הישיבה שלה התרפתה, ואז נשמעה המילה הראשונה בשיח שהחל מזמן בחדר.

"יענקל. אתה... רוצה לספר לי מה זה?

או.. בעצם.. למה זה?

עזוב, יענקל. פשוט.. מה אתה רוצה לספר לי?

ו.. אני רוצה להבין. לא מבטיחה יענקל"

"יקי"

"מה?"

"יקי"

"מה יקי?"

"זה אני. ועוד הרבה דברים אני. היום אני.. כל מה שאת לא מדמיינת. זה אני.

מירי, את הראשונה שאני מספר לה, לא יכול יותר לשמור את זה בבטן.

אני הולך לעזוב את הישיבה".

"יענקל???" מירי קפצה מהמיטה בבת אחת.

"יקי"

"יענקל!!! מה לעזוב את הישיבה???"

"ללכת ממנה. מירי, תשבי בבקשה, תני לי לדבר, עד שיש לי עם מי" הקול שלו התחנן, במפורש. מירי הרגישה שהכל מתערבל בה. היא קרסה על המיטה. לידו. מתעלמת מהמכשיר של אח שלה. רואה את אח שלה. רק אותו.

"יענקל. תסביר לי למה. תסביר לי מה זה כל הדברים האלו שאתה אומר. תסביר לי. אני לא מבינה כלום. לא מבינה כלום. אני ילדה קטנה, תסביר לי יענקל"

"את לא קטנה. את כבר בכיתה ח', ואת הילדה הכי גדולה שאני מכיר. אני לא רוצה לפרט כלום. וזה גם לא נתון לשינויים.

מירי, לא טוב לי פה. לא כיף לי פה. אני בחור צעיר, יש לי עולם שלם של הזדמנויות. לי מתאים יותר לעזוב עכשיו את הישיבה, ללכת קצת להכיר מקומות חדשים. תביני מירי, זה לא עניין של רגע, זה חודשים של מחשבות. אני יודע שזה מה שטוב לי עכשיו.

אין לי פה תקווה יותר, לא הולך לי בישיבה. לא הולך לי בלימוד, לא הולך לי עם החברים. ואל תגידי לחכות בסבלנות, כי שנה שלימה חיכיתי, וזהו, נמאס לי.

אין לי למה לחכות. ומחוץ לישיבה, יש הזדמנויות שמחכות לי.

אף אחד לא יודע. רק את." העיניים שלו נתלו בה עכשיו, יבשות, לוהטות, מצפות לזרזיף דק של חיים, של הבנה,

"מירי, אני לא יכול יותר לבד, לא מסוגל.

לא מבקש ממך כלום. רק שתהיי איתי, ותקשיבי לי כשאני ארצה ו..

ו..." הוא עצר, מהסס, התלבטות סערה באישוניו, ולבסוף פלט "ושתמיד תישארי אחותי. גם אם אבא ישב עלי שבעה."

"יענקל!! די!! אתה.. אתה.. לא באמת.. וגם..." זהו. כל משך המונולוג שלו, ושל העיניים, היא הביטה בו במבט לא מאמין, לא מכיל. המשפט האחרון הרג אותה. סופית. היא זרקה את ראשה על המיטה ופרצה בבכי. חזק, מבוהל, אמיתי.

דקות ארוכות היא בכתה. לא חושבת על כלום. בכתה בבכי של טירוף את ההתמוטטות הפתאומית של קירות שחשבה שעשויים הם פלדה. בכתה את הבכי שלה, את הבכי של אחיה. את הבכי של הפחד. של ההלם. של הכאב, שעדיין כל כך לא מעובד, רק קורע מהלב הקטן שלה, פיסות פיסות.

ובסוף הוא עצר, הבכי. באותה פתאומיות בה החל. הוא עצר בגלל טיפה אחת, שצנחה עליה, מלמעלה.

"מירי" הוא לחש "את.. את יכולה להמשיך לבכות.. כאילו.. " הוא נשם עמוק, "ואל תשאלי אותי כלום. רק תמשיכי לבכות, עוד קצת.

אל תשאלי, כי אני לא אענה. ותמשיכי לבכות, כי.. אני.. אני לא רוצה לבכות יותר. זהו."

עוד דמעה סוררת נשרה על פניה של מירי. מלמעלה.

דקה ארוכה חלפה עליהם בשתיקה. מירי שכבה כששערה סתור, ופניה רטובות מהדמעות, "יענקל" היא לחשה לו בסוף בשקט, עיניה האדומות מביטות עמוק בתוך עיניו "יענקל, אני לא אגיד כלום. אני לא רב, ולא יודעת מה לומר, וגם ביקשת שלא אגיד. אז רק תדע, שאני אוהבת אותך. ואני תמיד, תמיד, אשאר אחות שלך"

יענקל הסב את מבטו אל החלון. השמיים היו שחורים.

וכוכב קטן ניצב שם. בצד.

 

[.כותבת.]

אשמח לחוות דעת על הפרק האחרון, על מידת האמינות שלו באופן כללי, ואלו שפעם שעברה כתבו לי על הבכי של יענקל - האם לדעתכם כאן זה כן מתאים, הגיוני, אמין? מה דעתכם?

 

[shevi123]

קראתי ברצף את הסיפור המדהים שלך.
הכתיבה שלך מחברת מאד, מכניסה לסיטואציה. התיאורים מדהימים. מרגישה כמו זבוב על הקיר.

לגבי הפרק האחרון - לבקשתך, הוא מתאר בצורה מאד אותנטית.
באופן אישי היה לי קצת קשנ עם הקטע הזה

ובסוף הוא עצר, הבכי. באותה פתאומיות בה החל. הוא עצר בגלל טיפה אחת, שצנחה עליה, מלמעלה.

"מירי" הוא לחש "את.. את יכולה להמשיך לבכות.. כאילו.. " הוא נשם עמוק, "ואל תשאלי אותי כלום. רק תמשיכי לבכות, עוד קצת.

אל תשאלי, כי אני לא אענה. ותמשיכי לבכות, כי.. אני.. אני לא רוצה לבכות יותר. זהו."

עוד דמעה סוררת נשרה על פניה של מירי. מלמעלה.

נראה לי שהבכי שלו עדיין קצת מיותר. השלב הזה של הבעיטה מלווה בדר"כ באדישות וניכור. מגננה של חוסר אכפתיות כזאת. הבכי קצת מקדים את זמנו בשלב הזה. יותר מתקשר לתקופה שאחרי, לבדידות לניפוץ חלומות וכו.
זו דעתי בכל אופן, יכול להיות שזה לא גורף.
מחכה לפרק הבא שלך, את מדהימה