הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מאנשי ירושלים הוא רבי אנשיל.
מאלו שמכונים במוספי חג 'אנשי ירושלים של מעלה'. אלו שסופרים אוהבים לעטוף אותם בתיאורים חגיגיים כמו 'דמויות הוד' ו'שריד לימים עברו'. שמצלמות רודפות אחריהן להנציחם פוסעים עטופים בטלית אל צינת הבוקר.
יושב רבי אנשיל על הקרקע הקרה, ומבכה את החורבן. בין סמטאות האבן החיה של מאה שערים, ב'שול' נושן עם טעם של הוד.
אח, איפה ירושלים של פעם? הוא נאנח. איפה הבכיות של ברוך דער שוסטער? איפה התיקון חצות של ר' מאניש?
מה נשאר היום מירושלים. אפילו להתאבל כבר אין מי שיתאבל.
אוי טאטע, עד מתי! מתי ישובו בניך לביתך?
שלומי אוהב את ירושלים.
חוץ מהתקופה ששירת בבסיס בדרום - אף פעם לא עזב את ירושלים.
הוא אוהב את ההווי, את האוויר, את האווירה הירושלמית. כל פינה ואיש בירושלים, החל מסוחרי השוק העממיים, עבור דרך ערביי העיר העתיקה החמים, ואפילו יהודי מאה שערים הפרימיטיביים אשר ליוו את שנות ילדותו.
איך אומר שלומי? אפילו מסיבות הלילה של ירושלים שונות מהמסיבות של תל אביב. עדינות יותר, אנושיות יותר.
הוא מדריך קבוצות תיירים, ומנסה להטעים אותם מטעמה של נחלאות, מיופיה של המושבה הגרמנית, מקסמו של שוק מחנה יודה, מפארן של החומות.
אבל בשנים האחרונות ירושלים תופסת כיוון שהוא לא אוהב. זה התחיל בגשר המיתרים המפלצתי, וברכבת הקלה עם הניחוח החול"י. הסלוגן האחרון של יחצ"ני העיר בכלל הסליד אותו: 'ירושלים - הכי חו"ל בארץ'.
זה מביך אותו. מרגיש אשה מבוגרת שמנסה להיות קולית ולהתלבש כצעירה.
יש לירושלים מספיק מה למכור, בלי שיצטרכו לשווק אותה כ'הכי חו"ל בארץ'.
ענבל שונאת את ירושלים.
תלפיות, שכונת מגוריה, קטנה עליה.
בכל הזדמנות היא עוזבת את ירושלים הצפופה, המיושנת והישנונית, ונוסעת לתל אביב. או ליוון. שם אפשר לעשות חיים, לרקוד בקצב הדינמי והסוער של החיים הצעירים, של העיר הגדולה, של המסיבות וההופעות.
"למה אנחנו גרים פה בכלל?" שואלת את אביה, " אני שונאת את העיר הזו. בא לי שנעבור למרכז"
"מה? אבל זו עיר כל כך מקסימה", משתומם האב.
"מקסימה אולי לזקנים שאוהבים מוזיאונים וחומות. לא לי".
ורבי אנשיל עדיין מבכה את חורבן ירושלים - - -
מאלו שמכונים במוספי חג 'אנשי ירושלים של מעלה'. אלו שסופרים אוהבים לעטוף אותם בתיאורים חגיגיים כמו 'דמויות הוד' ו'שריד לימים עברו'. שמצלמות רודפות אחריהן להנציחם פוסעים עטופים בטלית אל צינת הבוקר.
יושב רבי אנשיל על הקרקע הקרה, ומבכה את החורבן. בין סמטאות האבן החיה של מאה שערים, ב'שול' נושן עם טעם של הוד.
אח, איפה ירושלים של פעם? הוא נאנח. איפה הבכיות של ברוך דער שוסטער? איפה התיקון חצות של ר' מאניש?
מה נשאר היום מירושלים. אפילו להתאבל כבר אין מי שיתאבל.
אוי טאטע, עד מתי! מתי ישובו בניך לביתך?
~~~
שלומי אוהב את ירושלים.
חוץ מהתקופה ששירת בבסיס בדרום - אף פעם לא עזב את ירושלים.
הוא אוהב את ההווי, את האוויר, את האווירה הירושלמית. כל פינה ואיש בירושלים, החל מסוחרי השוק העממיים, עבור דרך ערביי העיר העתיקה החמים, ואפילו יהודי מאה שערים הפרימיטיביים אשר ליוו את שנות ילדותו.
איך אומר שלומי? אפילו מסיבות הלילה של ירושלים שונות מהמסיבות של תל אביב. עדינות יותר, אנושיות יותר.
הוא מדריך קבוצות תיירים, ומנסה להטעים אותם מטעמה של נחלאות, מיופיה של המושבה הגרמנית, מקסמו של שוק מחנה יודה, מפארן של החומות.
אבל בשנים האחרונות ירושלים תופסת כיוון שהוא לא אוהב. זה התחיל בגשר המיתרים המפלצתי, וברכבת הקלה עם הניחוח החול"י. הסלוגן האחרון של יחצ"ני העיר בכלל הסליד אותו: 'ירושלים - הכי חו"ל בארץ'.
זה מביך אותו. מרגיש אשה מבוגרת שמנסה להיות קולית ולהתלבש כצעירה.
יש לירושלים מספיק מה למכור, בלי שיצטרכו לשווק אותה כ'הכי חו"ל בארץ'.
~~
ענבל שונאת את ירושלים.
תלפיות, שכונת מגוריה, קטנה עליה.
בכל הזדמנות היא עוזבת את ירושלים הצפופה, המיושנת והישנונית, ונוסעת לתל אביב. או ליוון. שם אפשר לעשות חיים, לרקוד בקצב הדינמי והסוער של החיים הצעירים, של העיר הגדולה, של המסיבות וההופעות.
"למה אנחנו גרים פה בכלל?" שואלת את אביה, " אני שונאת את העיר הזו. בא לי שנעבור למרכז"
"מה? אבל זו עיר כל כך מקסימה", משתומם האב.
"מקסימה אולי לזקנים שאוהבים מוזיאונים וחומות. לא לי".
~
ורבי אנשיל עדיין מבכה את חורבן ירושלים - - -
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //